זרקור| עיון בשיר מס' 2 מתוך הספר "מכתבים לברגן בלזן" למשורר עודד פלד

זרקור | עדינה בן חנן

עיון בשיר מס' 2 מתוך הספר "מכתבים לברגן בלזן" למשורר עודד פלד

עודד פלד| שיר מס' 2 - מתוך "מכתבים לברגן בלזן"

אִמָּא, אֲנִי אִתָּךְ בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן הֵיכָן שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת מְשׁוֹרֵר בְּרַחְמֵךְ -

אֲנִי אִתָּךְ בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן

הֵיכָן שֶׁעֲתִידִי תָּלוּי בְּפִסּוֹת הַלֶּחֶם הַמַּרְקִיבוֹת שֶׁאַתְּ אוֹגֶרֶת בָּאֲדָמָה

הַמֻּשְׁלֶגֶת -

אֲנִי אִתָּךְ שָׁם, תָּמִיד - אַחֲרֵי הַכֹּל זוֹ אַתְּ וַאֲנִי, אִמָּא, אַתְּ

וַאֲנִי וְהַשֶּׁלֶג הַנּוֹרָא שֶּיִּשָּׁאֵר אִתָּנוּ תָּמִיד -

"מכתבים לברגן בלזן" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978

הפעם בזרקור אני רוצה להאיר שיר מתוך הספר "מכתבים לברגן בלזן" למשורר עודד פלד, אך לפני כן יש לי מספר מילים אישיות: אני יודעת שעבור רבים עודד פלד הוא מתרגם מחונן, עבור רבים הוא משורר טבע בעל נשמה יתרה, עורך רגיש ויסודי, ואני חותמת על כל אמירה ואמירה, אבל עבורי הוא קודם כל המשורר שכתב את "מכתבים לברגן בלזן". ספר שקראתי בו והרהרתי בו רבות ולא ידעתי מדוע. אחרי שנים אני יודעת שספר זה פרץ עבורי דרך. מעולם לפני כן לא קראתי שירים שתיארו את חוויות בני הניצולים בעוצמה כזו וביושרה שבה נכתבו השירים בספר זה.

השיר שבחרתי מהספר הוא השני במחזור השירים "מכתבים לברגן בלזן" מהפרק הפותח את הספר. לא כל השירים במחזור מנוסחים כמכתב, אך שיר זה מנוסח באופן ברור כמכתב תוך פנייה ישירה לאימו.

תחושה של שותפות גורל והזדהות עמוקה בין הדובר לאימו נוכחת כבר בתחילת השיר, ובהמשכו אף הולכת ומתעצמת. תחושה הנוצרת בשיר בכמה דרכים, אחת מהן היא החזרות הרבות בשיר הקצר. הצירוף "אֲנִי אִתָּךְ בְּבֶּרְגֶּן בֶּלְזֶן", חוזר בשורה ראשונה ושנייה ובשורה חמישית בווריאציה: " אֲנִי אִתָּךְ שָׁם", כאשר המילה "שָׁם" יכולה לשמש בשיר הן כאזכור של ציון המקום "ברגן בלזן" והן כחלופה להוויית העולם במחנות הריכוז, כיוון שבמשמעות זו התקבעה בהוויה הישראלית, בכינוי- אלה שבאו משם. בה בעת היא ניצבת מול ה"כאן" הישראלי הלוהט בשמש, שאיננו מוזכר בשיר באופן מפורש, אך נוכח בו מעצם אזכור של היפוכו "שם". החזרות "אני אתך בברגן בלזן" "אני איתך שם תמיד", מעידות שהווית העולם הפיסי שהדובר נמצא בה כאן אינה משפיעה כהוא זה על חווית העולם הפנימי שבו הוא נמצא שם, תוך הזדהות מוחלטת ובלתי תלויה בזמן, "תמיד".

דרך נוספת להנכיח את תחושת ההזדהות והגורל המשותף לו ולאימו באה לידי ביטוי גם בשמות הגופים בשיר, וגם בדרך זו ההזדהות הולכת וגוברת. שלוש פעמים חוזר בשיר הצירוף "אני איתך" ופעמים בהיפוך הסדר "את ואני". שתי האפשרויות מתארות תחושת יחד, אך בשני גופים נפרדים, עד שבסיום השיר "... והַשֶּׁלֶג הַנּוֹרָא שֶּיִּשָּׁאֵר אִתָּנוּ תָּמִיד" מופיעה מילה המחברת אותם לגוף אחד: "אִתָּנוּ".

התלות בניהם מתעצמת גם תוך תיאור של מה שהתרחש בברגן בלזן והשפעותיו מרחיקות הלכת על חייו של הדובר: "בְּבֶּרְגֶּן בֶּלְזֶן הֵיכָן שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת מְשׁוֹרֵר בְּרַחְמֵךְ", "בְּבֶּרְגֶּן בֶּלְזֶן הֵיכָן שֶׁעֲתִידִי תָּלוּי בְּפִסּוֹת הַלֶּחֶם הַמַּרְקִיבוֹת שֶׁאַתְּ אוֹגֶרֶת בָּאֲדָמָה/ הַמֻּשְׁלֶגֶת".

במהלך העיון בשיר ניסיתי להבין את תפקידן של החזרות בשיר. תפקיד ברור מאיליו הנובע ממהותה של חזרה בשיר הוא יצירת מצלול, אך בזה לא מסתיים תפקיד החזרות בשיר זה. בנוסף מעניקות החזרות לשיר אופי של טקסט מקודש או של שבועה הנסמכת על טקסט מקודש. כלומר, הצהרת נאמנות טוטאלית בלי הגבלת זמן וללא תנאים, כפי שבשבועה של עד במשפט ישנן מספר חזרות תוך וריאציות: לומר את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת.

החזרות אף מעניקות משנה תוקף להתחייבות שהדובר לוקח על עצמו להיות עם אימו תמיד, כולל במצבי קיצון של קור מחריד ורעב מתמשך. בה בעת הצהרת הנאמנות לאימו הינה גם הצהרת נאמנות לעולמו הפנימי הנטוע בשורשים עבותים של עולמה. בהמשך השיר מתבררת עוצמתה של אותה התחייבות כמחויבות פנימית העולה מתהום הנפש, שאיננה נזקקת לימי זיכרון או לשיעורי חברה, היא חלק מהדי. אן. אי של מהותו, מחויבות שאינה מנסה לשכנע אף אחד בכנותה, ולכן היא כל כך משכנעת.

בארגון הספר כולו ניתן לראות צד נוסף של אותה מחויבות, מחויבות להגן על אימו. הספר בנוי משלושה פרקים: מחזור שירה פותח, מחזור שירה סוגר ופרק אמצעי המוקדש לעדות של אימו. בדרך זו עדותה המצמררת עטופה ומוגנת משני צדדיה במחזורי שירה, הפותח והסוגר. בנוסף לאיכויות הפואטיות של הספר "מכתבים לברגן בלזן", שעל חלקן עמדתי בעיון בשיר מס' 2, נובעת עוצמתו גם מכיוון שהיה בין ספרי השירה המוקדמים שהעניק קול לילדים של הורים שקולם הושתק, שנים רבות מידי.