זרקור| עיון בשיר 'מאהב חדש' למשורר דן פגיס



עדינה בן חנן| זרקור

עיון בשיר 'מאהב חדש' למשורר דן פגיס

להביט ל"אמת" בלבן של העיניים



דן פגיס| מאהב חדש


אַתְּ אוֹסֶפֶת אוֹתִי, זָהוּב כִּמְעַט עָזוּב,

וּמְשַׁפְשֶׁפֶת אוֹתִי בֵּין אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע:

אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חָדָשׁ, אֲפִלּוּ קְצָת לְהַבְרִיק.

אַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת עֶרְכִּי הַנָּקוּב,

מִתְבּוֹנֶנֶת בַּפַּרְצוּף שֶׁנִּטְבַּע בִּי:

אֲנִי מִתְגַּדֵּל, כִּמְעַט קֵיסָר שֶׁל מַמָּשׁ.

לֹא דַּי. אַתְּ מַרְכִּינָה אֵלַי אֹזֶן דּוֹאֶגֶת,

מַקִּישָׁה, מַקְשִׁיבָה לִי: אֲנִי מַשְׁמִיעַ לָךְ

אֶת צִלְצוּלִי הַזַּךְ בְּיוֹתֵר, כִּמְעַט לְלֹא סִיג.

לִבְסוֹף, כְּחַלְּפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן,

אַתְּ נוֹשֶׁכֶת אוֹתִי: אוּלַי יִתְעַקֵּם

הַזָּהוּב הַמְזֻיָּף הַזֶּה.

אֲנִי קָשֶׁה, עוֹמֵד בַּנִּסָּיוֹן: אָמְנָם לֹא זָהָב,

אֲבָל נֶתֶךְ הָגוּן. עַכְשָׁו תּוּכְלִי

בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי.


מהספר "מוח", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975



עדינה בן חנן| עיון בשיר


"מאהב חדש" מכריזה הכותרת, אך השיר עצמו מעמיד בסימן שאלה גם את המושג "מאהב" וגם את התואר "חדש". לעומת הציפיות שיוצרת הכותרת לקשר רומנטי ומסתורי, הקורא נחשף בשיר לסדרת בחינות דקדקניות שעובר המאהב על ידי דמות נשית, שהדובר מכנה אותה בגוף שני "את". בכל בית "את" בוחנת את "אני" בחינה נוספת ו"אני" מנסה להוכיח שוב ושוב שהוא ראוי לעמוד במבחניה. מכאן נובעת עמדת היתרון שלה ועמדת הנחיתות שלו: "את" בוחנת, "אני" נבחן.


האם "אני" מצליח לעמוד בבחינות השונות? במרבית הבחינות התשובה היא "כמעט", מידה החוזרת בשיר שלוש פעמים, בשורה ראשונה "כמעט עזוב", בשורה שש: "כמעט קיסר של ממש", בשורה תשע: "כמעט ללא סיג", וזאת על אף ש"אני" מאוד מתאמץ. בבית ראשון "אני משתדל להיות חדש, אפילו קצת להבריק", בבית שני "אני מתגדל" ולמרות זאת מצליח להיות רק "כמעט קיסר" אבל לא קיסר של ממש, בבית שלישי "אני משמיע לך את צלצולי הזך ביותר, כמעט ללא סיג". המידה "כמעט" המתייחסת ליכולותיו של "אני" היא מידה מקטינה ומעוררת ספק בדבר יכולותיו של הנבחן, בנוסף היא מכילה בתוכה את המידה "מעט". אך היא אינה המידה המקטינה היחידה בשיר בנוגע להישגיו של "אני", בנוסף מופיעה המידה "קצת" בשורה שלישית בבית ראשון: "אפילו קצת להבריק".


מבחניה של "את" עולים מבית לבית בדרגת הקושי שהם מעמידים בפני "אני", ואת כל אחד מהם היא מבצעת באמצעות חוש אחר: בבית ראשון באמצעות חוש המישוש: "משפשפת אותי בין אצבע לאגודל", תיאור מקטין כשלעצמו ומייחס ל"אני" גודל של מטבע. סוף בית ראשון ובית שני- חוש הראיה: "מתבוננת בפרצוף שנטבע בי", בית שלישי- חוש השמיעה: "מרכינה אלי אוזן דואגת, מקישה מקשיבה...". לאחר ההצלחות המפוקפקות של "אני" במבחניה של "את", בשלושת הבתים הראשונים, כש"את" כבר חושדת שה"זהוב" שאספה בבית ראשון הוא מזויף, מגיע בבית רביעי המבחן האחרון: "את" נושכת את "אני", מבחן החוזר לחוש המישוש, אך הפעם מישוש הנעשה באמצעות הפה, ובאופן אלים במיוחד. ודווקא במבחן הקשה ביותר הוא עומד בניסיון, "אני" אמנם לא מתכת אצילה כ"זהב", "אבל נֶתֶךְ הגון", כלומר מתכת שנוצרה מהתכת שתיים או יותר מתכות שונות. מסתבר, אם כך, שגם כאשר "אני" עומד בניסיון הקשה ביותר, ניסיון הנשיכה ולא מתעקם הוא עדיין לא מגיע לציון הגבוה ביותר האפשרי, הוא איננו מתכת אצילה כזהב, אבל לפחות במבחן זה הוא מקבל ציון "עובר" מבחינתה של "את", הוא נֶתֶךְ הגון.


באופן מפתיע לאחר ש"אני" סוף סוף עובר את הבחינה של "את", הוא פונה אליה בהצעה פרובוקטיבית משהו: "עכשיו תוכלי בלב בוטח לבזבז אותי". עולה השאלה: מדוע לאחר הצלחתו של "אני" ולאחר שמתברר ל"את" שהמאהב שאספה לחיקה הוא נֶתֶךְ הגון, "אני" מעלה כלפיה את ההצעה שתבזבז אותו. תשובה לכך יכולה להינתן בעזרת מטאפורת-על המתפתחת לאורכו של השיר, שבה מדומה המאהב החדש למטבע והאישה שמצאה אותו מדומה לחלפנית כספים. מנקודת מוצא זו נובע הצורך בבדיקות הקפדניות ש"את" עורכת לאותו מאהב-מטבע: "משפשפת בין אצבע לאגודל" לבדוק מה היא מצאה, מתבוננת בפרצוף שנטבע בו, כמו דיוקנאות הקיסרים שהוטבעו במטבעות עתיקים, "מרכינה... אוזן דואגת, מקישה מקשיבה..." לשמוע איזה צליל משמיע אותו מטבע, ולבסוף כחלפנית למודת ניסיון נושכת אותו, אבל דווקא כש"אני" עומד בניסיון שמעמידה אותו "את", הוא מבין שערכו נמדד בקפידה כמו כל מטבע, כדי לבזבז אותו. בעקבות תובנה זו "אני" מעלה כלפיה את ההצעה הפרובוקטיבית שתבזבז אותו, ואולי זה מה שכולנו עושים כאשר אנחנו משיגים את מה ששאפנו אליו והתאמצנו להשיגו, ברגע שהוא בידינו אנחנו פעמים רבות מבזבזים אותו.


בעקבות הכינוי ש"אני" מעניק ל"את" "חלפנית למודת ניסיון" אפשר לייחס לפעולה הראשונה של "את" בשיר: "אוספת", לא רק מחווה של חמלה למישהו עזוב אלא גם ליקוט של מאהב חדש לאוסף מאהביה, והתואר "חלפנית" בנקודה זו מתברר כדו-משמעי: גם חלפנית כספים וגם חלפנית מאהבים.


ההשוואה הנוצרת בשיר בין המאהב החדש למטבע חושפת שיחסה של "את" אליו הוא יחס אל משהו חומרי, אולי גם הישגי, מתוך רצון להתהדר במאהב חדש. אך גם המאהב אינו מגיע לקשר זה ב"ידיים "נקיות", הוא הרי יודע שלאמיתו של דבר הוא אינו באמת חדש, כפי שהוא מעיד על עצמו: "אני משתדל להיות חדש", והרי מי שחדש אינו צריך להשתדל לצורך כך.


כריכת הספר 'מוח' למשורר דן פגיס בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1975)

באדיבות אתר הוצאת הקיבוץ המאוחד


מבנה השיר בעל חמשת הבתים מזכיר מחזה בן חמש מערכות, כאשר כל בית בשיר פותח בתמונה חדשה של מערכת היחסים הזוגית הנבנית בשיר, וכדי לשמור על דריכות הקורא באמצע העלילה, בית אמצעי בשיר פותח בצירוף "לא די" המגביר את המתח ומייצר ציפייה להמשך. אך לחלוקת השיר לחמישה בתים בני שלוש שורות יש תפקיד נוסף, היא מעניקה לעלילת השיר מקצב של התקדמות מסיטואציה לסיטואציה, מקצב הנוצר מעצם החלוקה עצמה. בנוסף לכך, הדיאלוג בין "את" ל"אני" המתפתח בשיר, לא דרך דיבור אלא באמצעות מעשיהן של הדמויות, מגביר את מהירות המקצב בשיר כחליפות כדור במשחק פינג פונג, "את" מתניעה את השיר באנרגיה באמצעות פעולותיה ו"אני" נענה לפנייתה:

את אוספת אותי..., אני משתדל...

את בוחנת את ערכי..., אני מתגדל...

את מרכינה אליי אוזן..., אני משמיע לך...

את נושכת אותי..., אני קשה, עומד בניסיון... .


בבית ראשון ושני "את" ו"אני" מופיעים כאנאפורה מסורגת: את- בתחילת שורה ראשונה של בית ראשון ושני, אני- בתחילת שורה אחרונה של בית ראשון ושני. בבית שלישי "את" מופיעה בשורה ראשונה אך לא כמילה ראשונה, ו"אני" מופיע באמצע שורה שלישית. בבית רביעי מופיעה רק "את" ובבית חמישי רק "אני", אך הסדר שבו "את" מופיעה בתחילה ואחריה "אני" נשמר לאורך כל השיר.


החזרה המרובה על הצמד: את ואני, מלבד תרומתה למקצב, גם תורמת למוסיקאליות בשיר. תרומה נוספת למוסיקאליות של השיר הן מילים אונומטופאיות הנטועות בו, כגון: משפשפת, מקישה, מקשיבה, צלצולי, לבזבז, וכן אונומטופאה הנוצרת ממספר מילים עוקבות שבהן צלילים חוזרים. למשל: שורה אחרונה בבית רביעי: "הזהוב המזויף הזה", היוצרת מצלול המסב את תשומת לב הקורא הן על ידי חזרה משולשת על האות ז', והן על ידי חזרה משולשת על ה' הידיעה בתחילת שלוש מילים אלו. מצלול זה אף מהדהד את צירוף המילים שבסיום שורה ראשונה בשיר: "זהוב כמעט עזוב", שגם בו מספר צלילים חוזרים, וביניהן חזרה של האות ז'. האות ז' מצויה אף במקומות נוספים בשיר: בבית שלישי פעמיים, "אוזן" בשורה ראשונה ו"הזך" בשורה אחרונה, ובבית חמישי שלוש פעמים: "זהב" בשורה ראשונה ובשם הפועל "לבזבז" בשורה אחרונה של הבית ושל השיר. ניתן לומר שצלילה של האות ז' הוא צליל מוביל בשיר משורה ראשונה עד שורה אחרונה, שבה הוא מוכפל.


בשורה אחרונה, לא רק האות ז' מוכפלת אלא גם ב' דגושה וב' רפויה, "בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי", אך המצלול הבולט מכולם בסיום השיר עולה בשם הפועל האונומטופאי: "לְבַזְבֵּז", שניתן לשמוע בו שקשוק מטבעות זו בזו בכיס גדוש מצלצלים. כך מדגיש מצלול השיר את מצבו של המאהב לאשורו, הוא בסך הכול מטבע שבוחנים את ערכו, ולכן סופו הוא שיבזבזו אותו.


בנוסף לאות השורקת ז', השיר כולו עמוס בצלילן של אותיות שורקות נוספות, שאף הן תורמות למוסיקליות של השיר. דוגמה מובהקת ביותר לכך נמצאת בבית שלישי, שבו ריכוז האותיות השורקות בולט במיוחד: "מקישה, מקשיבה לי: אני משמיע לך/ את צלצולי הזך ביותר, כמעט ללא סיג", וכך, כמו מנצח מיומן על תזמורת מרובת כלי נגינה, פגיס מחליש ומגביר את עצמת הצלילים ואת קצבם על פי צרכיו של השיר. הוא מיטיב להשתמש בכל מאפייניה של השפה: משמעות, צליל, מקצב, ומצליח להתיך אותם בשיר זה ובשירים נוספים שלו ל"נֶתֶךְ הָגוּן".


מאפיין נוסף המייחד את כתיבתו של פגיס, הוא האומץ להביט ל"אמת" בלבן של העיניים. השיר "מאהב חדש" הוא המחשה לכך, פגיס מתאר בשיר זה את המצב כפי שהוא, בלי כחל וסרק. הוא מציג לקורא מערכת יחסים זוגית שאינה מבוססת על אהבה אלא על חשדנות ומבחנים אינסופיים, ובאופן זה מקלף מהמושג הרומנטי כל כך "מאהב חדש" את הנופך המפתה והמסתורי שמייחסים אליו, מציג אותו עירום ועריה בלי ליפות אותו, אפילו לא, כמעט.



המשורר דן פגיס

באדיבות אתר ויקיפדיה (רישיון חופשי)

56 צפיות0 תגובות