זרקור | עיון בשיר 'כלאחר יד' למשורר שי בוזגלו
זרקור | עדינה בן חנן
עיון בשיר 'כלאחר יד' למשורר שי בוזגלו
כלאחר יד / שי בוזגלו
אַתָּה
אַרְמוֹן נִפְרַד
מִלֵּיל הַנֶּשֶׁף
אֲנִי
נַעַל עֲזוּבָה
עַל מַדְרֵגָה
כָּל הֲבָרָה
נִזְהֶרֶת בֵּינֵינוּ
כְּגַחְלִילִית
נוֹגַהַת
כָּל תְּחוּשָׁה
נִדְרֶכֶת בֵּינֵינוּ
כְּמַלְכֹּדֶת
דֻּבִּים
כֻּלִּי לְאַחַר
יָדְךָ
כֻּלְּךָ לְאַחַר
יָדִי
מתוך: "לבדדנו" בהוצאת "ספרי עיתון 77" (2020)
עיון בשיר | עדינה בן חנן
הדבר האחרון שניתן לומר על השיר 'כלאחר יד' שהוא נכתב כלאחר יד. ההפך, שיר זה נכתב באופן מוקפד ובסימטריה מחושבת עד שלא ניתן להוריד ממנו מילה וגם לא להוסיף לו מילה.
השיר מתחיל בארמז לסיפור סינדרלה, בנקודת זמן שבו מתרחשת הפרידה אחרי ליל הנשף, מבלי לספק מידע מה התחולל באותו לילה סוער: "אתה/ ארמון נפרד/ מליל נשף/ אני נעל עזובה/ על מדרגה". למרות המשיכה ביניהם, כפי שמעיד הארמז לאגדה, "אתה" ו"אני" נפרדים זה מזה, גם באופן שהם מונחים מבחינה גרפית, כל אחד בשורה נפרדת, וגם דרך הדימוי שכל אחד מתואר על ידו. דימוי המעניק ל"אתה" מבנה ארכיטקטוני בעל עוצמה, ארמון, ול"אני" פרט ארכיטקטוני שולי, מדרגה, בדרך לאותו ארמון. בנוסף, כוחו של "אתה" מתעצם על פני "אני" גם לנוכח העובדה ש"אתה" הוא זה שנפרד, "אני" הוא זה שנעזב.
בתים שני ושלישי ניתן להגדיר כחוץ ופנים: בית שני מוקדש להברות היוצאות מפיהם החוצה לעומת בית שלישי העוסק בתחושות פנימיות, ולשני הבתים תבנית זהה: "כל הברה/ נזהרת בינינו/ כגחלילית/ נוגהת",
"כל תחושה/ נדרכת בינינו/ כמלכודת דובים"
גם ההברות וגם התחושות הפנימיות מהלכות על חבל דק, ההברות בזהירות רבה והתחושות נדרכות להחזיק מעמד על אותו חבל בלי ליפול למלכודת. בשורה אחרי ה"מלכודת" מסתבר שזו "מלכודת דובים", מונח בשוק ההון המגדיר הזדמנות מפתה להשקעה שמתבררת לאחר זמן כהזדמנות המוליכה את המשקיע שולל. בשיר מעידה מלכודת הדובים על ספקות העולות בדובר בטיבו של הקשר הנרקם ביניהם, ועל חששות כבדים אם ועד כמה להשקיע באותו קשר, מבלי לאבד את ההון הנפשי שהוא משקיע בו.
בבית האחרון מתוארת סערת נפש העוברת על כל אחד מהם לאחר מגע יד של זולתו: 'כולי לאחר/ ידך/ כולך לאחר/ ידי'. סערה טוטאלית האוחזת בכל ישותם, שבוזגלו מתמצת למילים "כולי" "כולך", סערה שאינה מותירה תא אחד בגוף שלא עבר טלטלה. אך על אף הקרבה הגופנית המסעירה שחוו שניהם, את הטלטלה הנפשית בעקבות קרבה זו כל אחד מהם עובר לבד, וה"לבד" שלאחר הקרבה מטלטל לא פחות ממנה.
בסיום השיר מפחית בוזגלו מהניב 'כלאחר יד', שהופיע בכותרת, את האות כ' ומשאיר רק את ה"לאחר יד" בהטיות: ידי, ידך, ובכך הופך את משמעות הניב. גם אם קשר זה התחיל ביניהם כלאחר-יד, כסטוץ מקרי, סופו שטלטל את כל ישותם. בית אחרון ממריא מעבר לנקודת המוצא של השיר ומשנה את יחסי הכוחות בין גיבורי השיר. אם בבית ראשון כוחו של "אתה" היה רב לאין שיעור ביחס ל"אני" בבית אחרון יחסי הכוחות משתווים, כל אחד מהם חש סערה רגשית בכל שס"ה גידיו ורמ"ח איבריו, כבר אין נפרד ואין נעזב. טלטלת הרגשות סוחפת את שניהם ואיננה מסתיימת כמו השיר שאינו מסתיים בנקודה.
האם יש יחד כלשהו בשיר זה? שאלתי את עצמי במהלך העיון בשיר. שהרי לאורכו אין "אנחנו", יש "אתה" ו"אני" נפרדים באופן ברור הן על פי הדימויים הקשורים לכל אחד בבית ראשון והן על פי חלוקת השורות גם בבית ראשון בין "אתה" ל"אני" וגם בבית אחרון בין "כולי" ל"כולך". אף בבתים שני ושלישי אינני מצליחה למצוא "יחד", ההברות נזהרות, התחושות נדרכות, אין שום תחושת ביטחון או אינטימיות ביחסים שבין "אני" ל"אתה" אלא זהירות דרוכה תוך תחושת חשדנות וסכנה לפול למלכודת דובים מתעתעת. את החסר הזה ממלא לבד מהדהד לכל אורכו של השיר, גם אם אינו נאמר באופן מפורש. אותו לבד מופיע כבר בשם הספר 'לבדדנו', שניתן לכמה פרשנויות, אחת מהן היא ה"לבד שלנו". לכאורה פרדוקס, אבל פרדוקס קיים ונושם ואולי אף בועט ביחסים זוגיים רבים, ורק מי שמעז להביט ללבן בעיניים של הזוגיות שהוא שותף לה מעז גם לכתוב אותו, לא לכתוב עליו אלא אותו.
בסיום הקריאה בשיר נזכרתי בהגדרה של עזרא פאונד לשירה: 'לשון טעונה משמעות עד קצה גבול אפשרויותיה', הגדרה שהשיר 'כלאחר יד' של בוזגלו מדגים באופן מופתי.