זרקור| עיון בשיר 'העליה, ברדיצ'בסקי בית ' למשורר אלפרד כהן

זרקור | עדינה בן חנן

עיון בשיר 'העליה, ברדיצ'בסקי בית ' למשורר אלפרד כהן

אלפרד כהן| העליה, ברדיצ'בסקי בית

אֲנִי נוֹסֵעַ אֶל הַבַּיִת

הַבַּיִת לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה כְּחֻלָּה

אֲנִי מֵסִיר אֶת הַשִּׂמְלָה

וְהִיא פּוֹרֶמֶת לִי אֶת הַכַּפְתּוֹרִים

בַּבַּיִת יֵשׁ אֲרוּחַת עֶרֶב

חֲתוּלִים חֲרוּזִים

מוּסִיקָה מִכָּל הַתְּקוּפוֹת

שְׂפָתָהּ זָרָה נִרְדֶּפֶת

מֻבְרַחַת, שְׂפָתִי שְׁבוּרָה

יַחַד, יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת.

מתוך הספר 'עמוד נוח' בהוצאת קתרזיס (2021)

עיון בשיר | עדינה בן חנן

כבר בקריאת כותרת השיר 'העליה, ברדיצ'בסקי בית' מאת המשורר אלפרד כהן לא ניתן להתעלם מהקשר לשיר של אבות ישורון "ברדיצ'בסקי בית". אך לא רק כותרת השיר אלא השיר כולו כולל הרמזים וקשרים לשירת אבות ישורון במיוחד למחזור השירים 'בית'.

מהו אם כן בית בשיר של אלפרד כהן? בשורה ראשונה ניתן לחשוב שהבית הינו מבנה פיסי, השורה השנייה מפרה אפשרות זו 'הַבַּיִת לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה כְּחֻלָּה', ובשורה זו טמון הרמז נוסף לשירי המחזור "בית" של אבות ישורון, במיוחד לשיר 'זה הבית', שאני מצטטת כאן את כולו:

הַבַּיִת הִתְלַבֵּשׁ

לָבָן מֵהָרַגְלַיִם

וִיסֻד הַגֻּף

עַד הַסַּנְטֵר.

הִתְחַלְתִּי בָּזֹאת

שֶׁאִשָּׁה מֹתַחַת

כֻּתֹּנֶת מֵהָרֹאשׁ

בְּסֹף הַגֻּף.

עַכְשָׁו הַכֻּתֹּנֶת

עַד הַסַּנְטֵר.

כִּי הַבַּיִת

זֶה אִשָּׁה.

בשני הבתים, זה שאבות ישורון מתאר וזה שאלפרד כהן מתאר, הבית עוסק בכיסוי וגילוי הגוף- לבישת בגדים והסרתם. בשיר של ישורון רק של גוף האישה, בשיר של אלפרד כהן של הגבר והאישה. עוד נקודת דמיון מבססת את הקשר בין שני השירים והיא שבשניהם הבית והאישה חד הם, בשירו של ישורון באופן ברור בסיום השיר: "כי הבית/ זה אישה", ובשירו של אלפרד כהן דרך המטאפורה "הַבַּיִת לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה כְּחֻלָּה".

בהמשך השיר "העליה, ברדיצ'בסקי בית" מפרט כהן מה מכיל הבית, 'בַּבַּיִת יֵשׁ אֲרוּחַת עֶרֶב/ חֲתוּלִים חֲרוּזִים/ מוּסִיקָה מִכָּל הַתְּקוּפוֹת'. הבית, אם כן, בשירו של כהן הוא מקום חם, מלא תשוקה, צבע וצליל. אך לעומת המוסיקה מכל התקופות שצליליה ממלאים את הבית, השפות המדוברות בו מקוטעות ומנוכרות לסביבתן, וכפי שכהן כותב: 'שְׂפָתָהּ זָרָה נִרְדֶּפֶת/ מֻבְרַחַת, שְׂפָתִי שְׁבוּרָה'. אולם דווקא מתוך השפות השבורות-הזרות נולדת לה מולדת, שאולי ייחודה בזרותה לסביבה. בשורות אלו ניתן למצוא קשר נוסף לשירת אבות ישורון שכתב את שיריו בשפה שבורה כאפקט פיוטי או אנטי פיוטי, וכן לשיר "שפת הבית" המסיים את המחזור "בית", שבו כותב ישורון: 'שְׂפַת הַבַּיִת/ רְעִידַת אֲדָמָה./ לִפְעָמִים הַקֹּל/ הֻא שֶׁל// קֻפְסַת פַּח וְלִפְעָמִים זֶה/ נָכְחֻת עֲדִינָה./ חוֹזְרִים מֵהַחַיִּים.// מִתְּפִלָּה חַמָּה/ חוֹזְרִים אֶל/ הַדְּבָרִים הַפְּשֻּטִים/ שֶּיֹּתֵר מְצֻיִים...', ואכן בשיר של אלפרד כהן הוא מציין את הדברים הפשוטים המצויים בבית, וניתן גם לחוש בשירו נוכחות עדינה.

'עמוד נוח' למשורר אלפרד כהן בהוצאת 'קתרזיס', 2021

באדיבות הוצאת 'קתרזיס'

בנוסף, לבית הפיסי ברחוב ברדיצ'בסקי והבית הנפשי במובן home העולה בשיר 'העליה, ברדיצ'בסקי בית' בדו-המשמעות שלו, אפשר לראות במושג בית בשיר זה, בן בית שירי אחד, גם בית פואטי. זהו רובד נוסף ארספואטי שבו השירה עצמה מהווה בית, והחרוזים המצויים בבית הם גם חרוזי שיר. משמעות זו של החרוזים אף מודגשת בתוך השורה הקצרה שבה הם נמצאים: "חתולים חרוזים", היוצרת בתוכה חרוז פנימי.

דרך ההרמזים לשירת אבות ישורון אלפרד כהן מאפיין את סוג השירה שעבורו היא בית: שירה הנכתבת בשפה ייחודית משלה, שירה השוברת את כללי השפה התקנית, זרה לסביבתה ומשקפת עולם שאינו מחויב לחוקי המציאות.

מעבר לכל משמעויותיו של המושג בית העולים בשיר של אלפרד כהן, במרחב הרחובות: העלייה, ברדיצ'בסקי לבני הזוג הגרים בבית שכהן מתאר, יש יחד, יש להם מולדת, שאליה הם נולדים בבית אחד של שיר.