זרקור| עיון בשיר 'דימוי' למשורר ט. כרמי
זרקור / עדינה בן חנן
עיון בשיר "דימוי" למשורר ט. כרמי
דִּמּוּי | ט. כרמי
כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג. בְּתוֹךְ הַסִּירָה – דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם. בְּתוֹךְ הַיָּם – דָּגִים קַלֵּי-לַיְלָה. הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה. מוֹתוֹ שֶׁל זֶה הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה. בְּדִיּוּק כָּךְ.
מתוך: "חצי תאוותי" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
עיון בשיר| עדינה בן חנן
כפי שמבטיחה לנו הכותרת השיר אכן פותח בדימוי, דמוי המתפרש על פני שני משפטים נפרדים. "כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ / בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה./ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג". במשפט הראשון מופיעה מילת הדימוי "כמו" ואחד הרכיבים המושווים בדימוי "אור המבליח בתוך גלי הלילה". כיוון שהדימוי נקטע באמצעו בנקודה, עולה בסוף המשפט הראשון התהייה מהו הרכיב השני בתוך ההשוואה? התשובה לכך ניתנת במשפט הבא המשלים את הדימוי, אך ניסוחו של הדימוי מצריך הבהרה, כיוון שלא ברור במה דומה "אור המבליח בתוך גלי הלילה" ל"אתה יודע שזו סירת דייג". במחשבה נוספת על שני מרכיבי הדימוי, ניתן לומר שבאותה בהירות של אור המבליח בתוך גלי הלילה מאירה בתודעתך ההבנה שזו סירת דייג. האור הפיסי בחלק הראשון של הדימוי עובר טרנספורמציה בחלקו השני להארה אינטלקטואלית שמדובר בסירת דייג, כלומר- סירת צייד.
שאלה נוספת העולה מדימוי זה היא: מי זה "אתה"? אל מי פונה הדובר תוך קרבה של נוכח אליו? האפשרויות נעות בין דיבור אל עצמו בגוף שני לבין פנייה אל הקורא, הרי מי עוד מקשיב לו מלבדו ומלבד קוראו? למעשה שניהם אחד, כיוון שגם אם הדובר מדבר אל עצמו בגוף שני, בהיותו בגוף השני הוא מקשיב לעצמו, הוא הקורא של עצמו.
לאחר מכן, עובר השיר לתיאור נוקב של מה שמתרחש בתוך הסירה ובתוך הגלים. זאת לא הדוגית מהשיר: "דוגית לה שטה / מפרשיה שניים / כל מלחיה..." ולא תמונה רומנטית של סירה שטה לתומה בים אלא קרב לחיים ולמוות. "בְּתוֹךְ הַסִּירָה – / דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם. / בְּתוֹךְ הַיָּם – / דָּגִים קַלֵּי-לַיְלָה". בתוך תא קטן, צפוף ולא יציב, השט בחושך ונקרא סירה- דייגים קשיי-יום. בתוך ים רחב ופתוח- דגים פתאים, קלי לילה וקלי דעת. "הרשת פרושה" ללכוד אל תוכה את הדגים, להביא אוכל למשפחות הדייגים. לקראת סוף השיר עולה הארה נוספת שלא ניתן יותר להסתירה בתוך משהו: "מוֹתוֹ שֶׁל זֶה הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה". הפעם זה איננו דימוי, זה איננו "כמו" אלא אמירה בלתי מתפשרת: "בדיוק כך".
במבט על פני השיר בולטת לעין המילה "בתוך" החוזרת שלוש פעמים בשיר הקצר: בתוך גלי לילה, בתוך הסירה, בתוך הים. "בתוך" המכיל את כל מה שמוצפן ונסתר מעין שכדי לגלותו יש צורך באלומת אור. מול המילה "בתוך" יש בשיר שתי מילים מנוגדות: הפועל "מבליח" שמעיד על יציאה מתוך משהו, במקרה של השיר, אור הבוקע בתוך חשכת לילה, בנוסף המילה "פרושה" המתארת את מצב הרשת. אך אין לשכוח שהרשת הפרושה נמצאת גם היא בתוך, בתוך ים חשוך בלילה ובכך נסתרת מעיני הדגים, וגם מצבה הפרוש נועד אך ורק כדי ללכוד דגים פתאים לתוכה. כך יוצר ט. כרמי מבנה שירי המזכיר את משחק הבבושקות כשבכל "בתוך" יש "בתוך" נוסף, וגם מה שנדמה פתוח ופרוש לרווחה הוא בסך הכול הזמנה להילכד בעוד "בתוך" מסוג אחר, מתעתע.
בסיום ההתבוננות בשיר חזרתי לכותרתו. ט. כרמי בחר לקרוא לשיר כולו "דימוי", והרי זהו שיר המכיל דימוי אך לא כל השיר הוא דימוי. בנוסף יש לט. כרמי שירים נוספים הכוללים דימויים שלא קיבלו כותרת זו. מדוע אם כן בחר בכותרת "דימוי" דווקא לשיר זה?
אפשר לראות בכך היבט ארספואטי, אך גם אם זו כותרת ארספואטית יש בתוכה משהו נוסף, כפי שכבר למדנו מהשיר עצמו. כיוון שהכותרת ניתנה לכל השיר, ניתן לראות בשיר כולו דימוי, השאלה למה? את התשובה לשאלה זו שולח ט. כרמי את הקורא למצוא, הקורא שאליו כבר פנה בתחילת השיר, כאומר לו: אני את תפקידי כמשורר מילאתי- הצבתי לפניך דימוי. מכאן ואילך מתחיל תפקידך- להאיר את אפלת ה"בתוך" כמו אור מבליח בתוך גלי הלילה.