זרקור | עיון בשיר 'אני' למשוררת אורלי שמואלי

משוררת, עורכת לשונית, מנחה לכתיבה יוצרת ומרצה במספר מכללות בגליל. יצירותיה ראו אור בכתבי עת וביומונים רבים בארץ. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. ספרה הרביעי 'גיבורה או אנטי' ראה אור השנה בהוצאת 'עמדה'. מתגוררת בכרמיאל.

זרקור| עדינה בן חנן

עיון בשיר 'אני' למשוררת אורלי שמואלי

אני / אורלי שמואלי

חאלבּ 2016

אֲנִי הַבֻּבָּה בְּאַרְגַּז הַחוֹל שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה,

נֶהֱדַפְתִּי מֵחַלּוֹן בֵּיתִי, הִתְגַּלְגַּלְתִּי בָּרְחוֹב

בְּגִצֵּי הָאָבָק וְנוֹצוֹת הַזְּכוּכִית.

רָעֲדָה אֲדָמָה

הָעִיר נִתְלְשָׁה מֵאֲבָנֶיהָ

כְּמוֹ עַיִן תְּלוּיָה עַל אֵין-פָּנִים.

שֶׁל מִי הַיֶּלֶד הַזֶּה

שֶׁהָאָבָק אָבִיו וְאִמּוֹ,

שֶׁפָּנָיו שְׂרוּפוֹת,

שׁוֹאֶלֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.

בֵּין רַעַשׁ לְרַעַשׁ

אֲנִי נִלְפָּת בְּאַבְנֵי רְחוֹב,

בֵּין בִּיבִים פְּעוּרִים, בְּתוֹךְ הֶעָשָׁן

אַף פֶּה אֵינוֹ קוֹרֵא בִּשְׁמִי

עֵינֵי הַמֵּתִים נִנְעָצוֹת בִּי.

אֵין עוֹד עֵצִים לִתְפֹּס מַחֲסֶה,

רֵיחָם הַשָּׁחֹר נוֹפֵל עַל שְׂעָרוֹ

גִּבְעוֹת עֵינָיו אֵפֶר.

שֶׁל מִי הַיֶּלֶד הַזֶּה,

שֶׁצּוֹעֵק בֵּין הֶחֳרָבוֹת, שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם,

שׁוֹאֶלֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.

אוּלַי אַתָּה אָחִיו שֶׁל הוֹרְבִינְק

הַיֶּלֶד שֶׁל אַוְּשְׁוִיץ

שֶׁתָּעָה בַּזְּמַן?

וְאֵין צִפּוֹרִים לַחְזוֹת בַּמּוֹפָע.

בְּדֶלֶף צִנּוֹרוֹת

נִשְׁפֶּכֶת עִיר הַמֵּתִים מִבָּתֶּיהָ

רוֹתַחַת שִׁבְרֵי חַלּוֹנוֹת.

שֶׁל מִי הַיֶּלֶד הַזֶּה?

אֲנִי הַבֻּבָּה בְּאַרְגַּז הַחוֹל

צוֹעֵק מָ-מָה

מִגְּרוֹנִי הַחַי.

מתוך הספר "נשל", בהוצאת פרדס (2019)

עיון בשיר| עדינה בן חנן

בחרתי לפתוח את הפינה "זרקור" בשירה של אורלי שמואלי "אני". שיר שנכתב מנקודת מבט מתחלפת בין ילד נטוש בחאלבּ אחרי ההפצצות הקשות על העיר, המציג את עצמו בפתח השיר "אֲנִי הַבֻּבָּה בְּאַרְגַּז הַחוֹל שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה" לבין נקודת המבט של ההיסטוריה השבה ושואלת מספר פעמים בשיר "שֶׁל מִי הַיֶּלֶד הַזֶּה"? ונשארת ללא מענה. נקודת המבט המתחלפת מעניקה לשיר הזרה המעצימה את אימת הסיטואציה המתוארת בשיר, ובה בעת הופכת אותו לשיר על כל ילד נטוש בעולם ויהיו סיבות נטישתו אשר יהיו.

המעבר בין נקודות המבט מתרחש כפינג פונג בין בית לבית וכולל גם מעבר בין גוף ראשון המוענק לילד לבין גוף שלישי המוענק להיסטוריה. בדרך זו מקרבת שמואלי את האחד ומרחיקה את האחרת, ותוך כך מנערת מהילד את החול, את גיצי האבק ונוצות הזכוכית, ומחייבת את הקורא להקשיב לזעקתו בבית אחרון של השיר "מָ-מָה". זעקה שאם קוראים אותה ברצף היא שם אוניברסלי לאימא, ואם קוראים אותה עם המקף שבתוכה עולה ממנה שאלה של ילד המנסה להבין את ה"מה" שלא ניתן להבין, בעולם שלא השאיר לו מקום מלבד בארגז חול.

זעקה זו מצטרפת לדימוי המטלטל מסוף בית ראשון "כְּמוֹ עַיִן תְּלוּיָה עַל אֵין-פָּנִים", עין שהוצאה מהקשרה הטבעי תלויה בשיר על אין-פנים, אך מול פניו של הקורא, מתבוננת בו כמבקשת שיכיר בנוכחותה ויחוש באבלה, ובמקרה זה כוחה של האחת רב מן השתיים.

שמואלי בשיר זה מוציאה מארגז החול של היסטוריה את הילד שנרמס תחת מאורעות מלחמת האזרחים בסוריה, ילד שיכול להיות גם "אָחִיו שֶׁל הוֹרְבִינְק/ הַיֶּלֶד שֶׁל אַוְּשְׁוִיץ" המופיע בהמשך השיר או כל ילד נרמס בעולם תחת מגף אדישותה של ההיסטוריה.