זרקור כ' | עיון בשיר 'שמך היפה- פרחה' למשוררת שושנה קרבסי

עדינה בן חנן| זרקור כ'

עיון בשיר 'שמך היפה- פרחה' למשוררת שושנה קרבסי

שושנה קרבסי| שמך היפה – פרחה

אֵיךְ לְקַחְתֶּם אֶת הַשֵּׁם הַיָּפֶה שֶׁל דּוֹדָה פְרֵחָה

וְכִנַּסְתֶּם אוֹתוֹ לְשִׁיר הַפְרֵחָה

(וְגַם שַׁרְתֶּם אוֹתוֹ בְּח" מְחַרְחֶרֶת מָדוֹן) -

עַד שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדֶיהָ

הִתְבַּיְּשׁוּ לַהֲגוֹת אֶת שְׁמָהּ

שֶׁכֻּלּוֹ שִׂמְחָה.

יַלְדוּתִי רֻפְּדָה בְּשֵׁמוֹת פּוֹרְחִים

שֶׁל הַלָּלוֹת הַיָּפוֹת שֶׁסְּבָבֻנִי:

לָלָה אִשְּׂתִר, לָלָה סוּלְטָנָה,

לָלָה עַזִיזַה, לָלָה רִנָּה, לָלָה פְרֵחָה,

לָלָה סוֹלִיקָה, לָלָה מְסוֹדִי ....

וַאֲנִי הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַחְבִּיאָן

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי הַצָּעִיר

שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי גַּם אֲנִי

מִן הַפְרֵחוֹת.

וְעַתָּה שְׁמוֹתֵיהֶן עוֹלִים וּפוֹרְחִים

וְהֵם נֶהֱגִים בְּפִי

כְּמִי שְׁמוֹנָה שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל פִּרְחֵי הָעוֹלָם,

כְּמִי שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לְהַזְכִּיר

אֶת רִאשׁוֹנִיּוּת הַבְּשָׂמִים

שֶׁל הַנֵּרְדְּ וְהַזְהָאר וְהָאֲפַרְסְמוֹן,

עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל הַדְּיּוֹר וְהַשַּׁאנֵל.

וְכָל לָלָה הִיא פֶּרַח יְפֵהפֶה

כַּפְּרָחִים שֶׁעַל שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת שֶׁלִּי

מוּל זוּג הָעֵינַיִם הַדּוֹלְקוֹת הַבּוֹעֲרוֹת

שֶׁל הַנֵּרוֹת.

פורסם בדף הפייסבוק של שושנה קרבסי בתאריך 17.9.2022

עדינה בן חנן| עיון בשיר

שירה של קרבסי 'שמך היפה – פרחה', בבסיסו הוא שיר מחאה כנגד 'שיר הפרחה' שכתב אסי דיין, הלחין צביקה פיק ושרה עופרה חזה בסרט 'שלאגר' שיצא ב- 1979, ועם השנים קיבע את היחס המזלזל בשם זה. ההתייחסות המתנשאת מצד החברה הישראלית כלפי השם 'פרחה', כמייצג אישה מזרחית בארץ, הוא מקור הזעם בשאלה המתריסה שמציגה קרבסי בבית ראשון: "אֵיךְ לְקַחְתֶּם אֶת הַשֵּׁם הַיָּפֶה שֶׁל דּוֹדָה פְרֵחָה/ וְכִנַּסְתֶּם אוֹתוֹ לְשִׁיר הַפְרֵחָה/ (וְגַם שַׁרְתֶּם אוֹתוֹ בְּח" מְחַרְחֶרֶת מָדוֹן) -/ עַד שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדֶיהָ/ הִתְבַּיְּשׁוּ לַהֲגוֹת אֶת שְׁמָה/ שֶׁכֻּלּוֹ שִׂמְחָה".

יחד עם זאת, פתיחת השיר במילת השאלה "איך" מעלה אפשרויות נוספת של פרשנות, לראות בבית זה קינה, וזאת כיוון שהמילה "איך" מופיעה בקינות רבות במסורת היהודית כביטוי הן ליגון על מה שאבד והן לתמיהה על כך, ביניהן: קינת דוד שבה הצירוף "איך נפלו גיבורים" חוזר שלוש פעמים (שמואל ב, א פסוקים: יט, כה, כז), וכן בספר ירמיהו ט פסוק י"ח: " .. קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינו" או בהארכה של מילה זו במגילת "איכה", וכן בפיוט "לבי במזרח" ליהודה הלוי שבו הוא משלב את שתי הצורות "איך" ו"איכה": "לִבִּי בַּמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב/ אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב/ אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד/ צִיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב..." ובעוד ועוד דוגמאות.

חיזוק לכך, ניתן למצוא גם בצורה הגרפית שבה כתוב בית ראשון, בתבנית של התמעטות, הוא פותח בשורה הארוכה ביותר בבית ומסיים בשורה הקצרה ביותר בבית, ובאופן זה מדגים את הפיחות בערכו של השם פרחה במהלך ההגירה לארץ. השם הנפוץ פרחה שניתן באהבה לילדות רבות בארץ מולדתן התקבל בחברה הישראלית כשם נחות ובזוי, והכתים נשים רבות בשם זה על חטא שלא חטאו.

כחלק מהמחאה של הדוברת על הבוז ש"זכו" לו נשים בשם זה היא מציינת אף את האינטונציה שבה נהגתה האות ח' בשיר הפרחה: "בח' מחרחרת מדון". בנוסף לכך, בשלוש שורות ראשונות של בית ראשון יש חזרה רבה על האות ח' ועל כ' רפויה, בעלות אותו צליל, הן בסיום המילה 'איך' ובמילה שאחריה "לקחתם", הן בשם 'פרחה' החוזר בסיום שורה ראשונה ושנייה, והן בשורה שלישית שלוש פעמים, פעמיים במילה האונומטופאית "מחרחרת" ופעם נוספת ב-ח' שלפניה. חזרה זו על האותיות ח'/כ רפויה יוצרת מצלול מרוכז, השורק באוזניו של קורא השיר או השומע אותו, המגביר את תחושת ההתרסה גם בצליל שלא ניתן להתעלם ממנו.

בית שני פותח בשורה "יַלְדוּתִי רֻפְּדָה בְּשֵׁמוֹת פּוֹרְחִים" המכילה ארמז לשיר השירים "...רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני"- שיר השירים ב, ה, ארמז המנכיח את החיבה הרבה של הדוברת לשמות בנות משפחתה שסובבוה בילדותה. כמו כן, היא מקדימה את התואר "ללה", שמשמעותו- גברת, לפני כל שם של בת משפחתה, וגם בכך היא משיבה להן את הכבוד הראוי להן. בד בבד, לחזרה על התואר "ללה" בבית שני יש גם אפקט מוסיקלי, היוצר מעין לַחַן לבית זה.

אך לעומת האהבה והרוך העולים מהגיית השמות שהאזינה להם בילדותה, מסתיים בית שני בתחושת עלבון צורב, והשינוי שיוצרת קרבסי לניב "מאחורי הגב" ל"מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי הַצָּעִיר" מנכיח בשיר את תחושת הבגידה שחשה הדוברת מצד החברה שבזה לשמות בנות משפחתה. בנקודה זו, בארבע השורות המסיימות את בית שני, "וַאֲנִי הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַחְבִּיאָן/ מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי הַצָּעִיר/ שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי גַּם אֲנִי/ מִן הַפְרֵחוֹת", כמו בראשית בית ראשון, האות ח' ממשיכה לחרחר מדון, וגם כאן נוספת לה כ' רפויה המחזקת אותו צליל.

אך שירה של קרבסי אינו מסתפק רק בהבעת זעם, בהמשכו מתואר תהליך טיהור שמן של בנות המשפחה וריפוי עלבונן. ראשיתו של תהליך הריפוי מתמקד בהגיית שמות בנות משפחתה, כפי שהיא מצינת בבית שלישי, כשמות פרחים המדיפים ריחות של בשמים קדומים, "וְעַתָּה שְׁמוֹתֵיהֶן עוֹלִים וּפוֹרְחִים/ וְהֵם נֶהֱגִים בְּפִי/ כְּמִי שְׁמוֹנָה שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל פִּרְחֵי הָעוֹלָם,/ כְּמִי שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לְהַזְכִּיר/ אֶת רִאשׁוֹנִיּוּת הַבְּשָׂמִים/ שֶׁל הַנֵּרְדְּ וְהַזְהָאר וְהָאֲפַרְסְמוֹן/ עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל הַדְּיּוֹר וְהַשַּׁאנֵל". כך מעניקה להם הכותבת את היסוד הבראשיתי המקורי של יופי וניחוח קדומים לעומת ריחות בשמים מלאכותיים הנרקחים בחברות "דיור" ו:שאנל" על פי נוסחה קבועה של תרכובות כימיות. שניים משמות הבשמים: הַנֵּרְדְּ וְהָאֲפַרְסְמוֹן מוזכרים במקורות היהודיים*, כך קושרת קרבסי אותן ואת שמן אף לשורשי המסורת היהודית.

בית רביעי בנוי על דימוי היוצר אנלוגיה בין השמות הפרחוניים של בנות משפחתה לבין הפרחים שעל שולחן השבת שלה. נקודה זו היא שיאה של הַקִּרְבָה המתפתחת בינה לבין בנות משפחתה בשיר, הן איתה ביום הקדוש מול נרות השבת. כך עוטפת קרבסי את בנות משפחתה בהילה של קדושה, כבמעין טקס התקדשות פרטי שהיא עורכת להן, כאשר מולה "זוּג הָעֵינַיִם הַדּוֹלְקוֹת הַבּוֹעֲרוֹת שֶׁל הַנֵּרוֹת". כחלק מתהליך התיקון שמעניקה הדוברת לשם פרחה ולשמות בנות משפחתה הנוספים, האות ח' משנה את תפקידה. בבית שלישי ורביעי היא חוזרת בצמוד לאותיות פ' ו-ר', הן בפרחים והן בפרחה, ובאמצעות קרבת הצליל מאצילה קרבסי לבנות משפחתה את תכונותיהם של הפרחים: צבעוניות, נוי וניחוח.

מצלול השיר משופע בחזרות. בנוסף לחזרות שכבר הזכרתי על הצליל ח' וכ' רפויה ועל "ללה", יש בשיר חזרות גם על צלילים נוספים, מילים ושמות. הצליל ש' לדוגמה חוזר פעמים רבות בשיר ושבע מהחזרות מופיעות בתוך מילת השייכות "של", אשר מעניקה לתהליך התיקון גם ביסוס לשוני, שמדגיש את קשר השייכות ההדוק של הדוברת לבנות משפחתה ולשמותיהן. וזאת מתוך הצורך להשיב להן לא רק את כבודן אלא אף את קרבתן אליה, קרבה שבילדותה התאמצה להסתיר מאחורי גבה. בנוסף, החזרות הרבות על 'של', ונטייתה 'שלי' ועל כל אות בנפרד: ש' ו-ל' הופך אותם לצלילים מובילים בשיר, ולא בכדי, שהרי קשר השייכות בין הדוברת לבנות משפחתה הם לב לבו של השיר.

שיר זה מתחילתו עד סופו מתמקד בנקודת מבט נשית, שהרי בשיר מצוינים רק שמות של נשים, ובנוסף לכך טקס התיקון לעלבונן שעורכת הדוברת הוא טקס שבמסורת היהודית אישה עומדת במרכזו. קרבסי על פי שיר זה אינה מצפה לתיקון חברתי, שיכולתו להועיל מוטלת בספק, היא בוחרת לטהר את שמן של בנות משפחתה בטקס דתי פרטי, הדלקת נרות שבת, ובכך להעניק להן מקדושת אותו יום. זוהי בחירה מפוקחת ומרגשת כאחת, ואולי היחידה האפשרית, משום שתחושת עלבון יכולה להירפא ולהינחם רק בלבב פנימה.

*

הַנֵּרְדְּ מוזכר בשיר השירים (פרק א, יב) "עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ, בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי, נָתַן רֵיחוֹ", והָאֲפַרְסְמוֹן מוזכר בכמה מקורות. דוגמה אחת מהן מ"יומא", לח ע"ב: "תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה" .