זרקור י"ג | עיון במספר שירים מהספר "משק יגור טיוטה" למשורר יורם טהרלב ז"ל

עדינה בן חנן| זרקור י"ג

זרקור מחווה למשורר יורם טהרלב

עיון במספר שירים מהספר "משק יגור טיוטה" למשורר יורם טהרלב ז"ל

השירים הראשונים שעלו בזיכרוני, עם היוודע דבר מותו של יורם טהרלב, הם לא השירים שנוגנו בערוצי המדיה השונים אלא שירי ספר שירה צנום שהוציא טהרלב לאור "משק יגור טיוטה", שבו שירים קצרים עד קצרצרים, המנוסחים באופן תמציתי, כמעט נזירי. הספר יצא לאור בשנת 1975 ובשבילי לא נס לחו.

חלק מהשירים בספר מלאי הומר, חלק מהשירים כואבים וחלק מהם מתייחסים לאירועים היסטוריים שקיבוץ יגור היה שותף להם. כולם יחד מהווים פסיפס של פיסות חיים מעולם ילדותו של טהרלב במשק יגור. ברשימה זו אתייחס לכמה משירי הספר, וראשית לשיר הפותח את הספר (עמ' 7).

דֶּלֶת

לַחֲדַר הוֹרַי יֵשׁ דֶּלֶת מֵרֶשֶׁת

הַדֶּלֶת הַזּוֹ עוֹצֶרֶת

רַק זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים

לֹא מַבָּטִים שֶׁל אֲנָשִׁים.

לכאורה השיר מתאר דלת רשת של דירת חברים בקיבוץ, אשר הייתה בשימוש בימים חמים כשעוד לא היו מזגנים, כלומר במרבית ימי השנה, אך דרך תיאורה מקבלים הקוראים הצצה ליחסים המורכבים בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי במשק יגור. על פי תיאורה, דלת הרשת שבחדר ההורים אינה מצליחה לחצוץ באמת בין החוץ לבין הפנים ואינה יכולה לגונן על הגרים מעברה הפנימי, שהרי היא מצליחה לעצור רק זבובים ויתושים טורדניים, אבל לא מבטים של אנשים, טורדניים לא פחות. כך מכניס אותנו טהרלב להוויית עולם שבה המרחב הציבורי פולש במבטיו אל תוך הפרטי עד לרמיסתו, ואותה דלת רשת, היא גם הדלת שדרכה מוביל טהרלב את הקורא אל תוך ספרו.

שלושה השירים הבאים שאדון בהם מופיעים בספר זה אחר זה: "השבת השחורה" (עמ' 69), "רפיח" (עמ' 70), "שיר" (עמ' 71). אני רואה בהם יחידה שירית אחת, ולכן כך אני גם כותבת עליהם, כיחידה אחת.

הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה

בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר הַפַּעֲמוֹן צִלְצֵל

וְהַמְּטַפְּלוֹת הֵעִירוּ אוֹתָנוּ.

בְּחָמֵשׁ הִתְחִילוּ אֲנָשִׁים עִם מַקְּלוֹת שֶׁל מַעְדְּרִים

לָרוּץ כְּמוֹ עַכְבָּרִים

מִן הָהָר לַכְּבִישׁ וּמִן הַכְּבִישׁ לָהָר.

בִּשְׁמוֹנֶה רָאִינוּ כַּמָּה מֵהֶם חֲבוּשֵׁי רָאשִׁים

בְּעֶשֶׂר כְּבָר פָּרְצוּ הַטַּנְקִים אֶת הַשַּׁעַר

וְנֶעֶצְרוּ לְיַד חֲדַר הַמּוֹרִים.

בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע שָׂרָה פַיְפֶל דָּפְקָה עַל הַטַּנְק

וְצָעֲקָה "זֶה לֹא יַחַס חֲבֵרִי!"

בַּצָּהֳרַיִם נִגְמַר הַכֹּל, נִשְׁאַרְנוּ בַּמֶּשֶׁק בְּלִי הוֹרִים

וְרֵיחַ חָרִיף שֶׁל גַּז דְּמָעוֹת מְמַלֵּא אֶת הָאֲוִיר.

רָפִיחַ

שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים הָיָה אַבָּא אָסוּר בְּרָפִיחַ.

כְּשֶׁחָזַר הֵבִיא אִתּוֹ קֻפְסָה לְבָנָה מְגֻלֶּפֶת

וְעָלֶיהָ רוֹבֵץ אַרְיֵה

הַכֹּל עָשׂוּי מִלְּבֵנָה

בְּמַסְמֵר.

שִׁיר

בְּתוֹךְ הַתֶּפֶר שֶׁל מִכְנָסָיו

הֵבִיא אַבָּא מֵרָפִיחַ

שִׁיר.

בלב השיר "השבת השחורה", הראשון מתוך השלושה, פועם שעון המעניק לשיר את קצבו, קצב הולך ומתגבר. שורה ראשונה מתרחשת בשעה ארבע, שורה שלישית בחמש, שורה שישית בשמונה, שביעית בעשר ותשיעית בעשר ורבע, שורה שבה "שרה פיפל דפקה על הטנק", ובשורה אחריה "צעקה 'זה לא יחס חברי!' ". כמה תמימות הייתה בצעקה הזו, ואחרי הצעקה, בשורה אחת עשרה ישנו ציון הזמן האחרון בשיר, בצהריים שאז "נגמר הכול". השיר, אם כך, מתרחש בטווח זמן שבין שעה ארבע בבוקר לבין הצהרים של אותו יום, טווח זמן שבו נכבש קיבוץ יגור על ידי האנגלים וילדי הקיבוץ התייתמו מהוריהם.

ניתן לראות שלקראת כיבושו המוחלט של קיבוץ יגור, טווח הזמן בין שורה לשורה מתקצר. טווחי הזמן הנמדדים בראשית השיר בשעות נמדדים בהמשכו בדקות, החל משעה עד שלוש שעות בין שורה לשורה וכלה בחמש עשרה דקות בין שורה שבע לשורה תשע. אותן חמש עשרה דקות שעברו מכניסת הטנקים בשער המשק עד ששרה פיפל דפקה על הטנק וצעקה. ההאצה של פרקי הזמן יוצרת תחושה של נרדף הנמלט מרודפו בצעדים הולכים ומתגברים, ואם מאזינים רק לפעימת השעות בשיר: ארבע, חמש, שמונה, עשר, עשר ורבע, ניתן כמעט לשמוע את נשיפותיו ושאיפותיו ההולכות ותוכפות של אותו נמלט.

הדגשה נוספת על פעימות השעון הפנימי נוצרת על ידי האנאפורה ב' דגושה, לפני כל ציון זמן: בשעה ארבע, בחמש, בשמונה וכך הלאה. אנאפורה הממוקמת בתחילתן של כמחצית משורות השיר, וצלילה מכה בקורא עם כל ציון זמן נוסף לקראת ההתרחשות המטלטלת הבאה.

בצהריים נגמר הכול, כל ההמולה, המתח הנורא, חילול המשק בשבת. את מרבית המבוגרים במשק מעמיסים על משאיות ולוקחים בשבי לרפיח. בה בעת כל עולמם של הילדים מתהפך עליהם כשהם מבינים שהם נשארו במשק בלי הורים, בחסות מספר מטפלות שהאנגלים בטובם השאירו כדי שיהיה מי שיטפל בהם, וסביבם ריח חריף של גז דמעות. ושום ספר היסטוריה ושום ערך אנציקלופדי על השבת השחורה לא יכולים להעניק את מה שמעניק השיר הקצר הזה שנכתב ממבט של ילד, ונכון יותר, מנקודת מבט של קבוצת ילדים שנשארו במשק יגור בלי הוריהם, ואף בלי לדעת מתי יחזרו ואם יחזרו.

שני השירים המופיעים בספר אחרי "השבת השחורה": "רפיח" ו"שיר" מוקמים גם ברצף הזמן שאחרי "השבת השחורה", אך הרצף הכרונולוגי אינו הקשר היחיד בין שלושת השירים. בנוסף ניתן למצוא בניהם גם קשר מצלולי ומבני. השיר "רפיח" נפתח בציון זמן: "שלושה חודשים..." כמעין המשך לציוני הזמן בשיר "השבת השחורה" ומסתיים בשורה: "במסמר", שבראשה אותה ב' דגושה שהופיעה בראשן של כמחצית משורות השיר "השבת השחורה". "שיר" המופיע אחרי "רפיח" ממשיך אף הוא אותה אנאפורה, ב' דגושה בראש השורה הפותחת את השיר: "בתוך התפר של מכנסיו". כך בנוסף לקשר הכרונולוגי בין השירים נוצר בניהם קשר גם במבנה ובמצלול.

אך בזיקה הנוצרת בין ציוני הזמן המופיעים בשיר "השבת השחורה" לבין ציון הזמן בשיר "רפיח" נעוץ גם הבדל. לעומת השיר "השבת השחורה" המתרחש בטווח זמן מצומצם של חצי יום, ודחוסים בו אירועים מטלטלים הרודפים זה אחר זה, בקצב הולך וגובר, השיר "רפיח" נפרש על פני שלושה חודשים תמימים, ומתוארות בו שתי התרחשויות ארוכות טווח. הראשונה, הפותחת את השיר היא עצם השהייה בשבי: "שלושה חודשים היה אבא אסור ברפיח", שלושה חודשים שהם נצח עבור ילד. התרחשות שנייה שאף היא ארכה קרוב לוודאי זמן רב, היא הכנת "קופסה לבנה מגולפת/ ועליה רובץ אריה", שהכנתה הצריכה זמן ארוך כיוון שהוכנה במסמר בלבד, הכלי היחיד שהיה בידיו של אביו בעת שביו. בשיר "שיר", האחרון מבין השלושה, מספר טהרלב על אירוע שאינו ארוך כהתרחשויות שבשיר "רפיח" ואינו דרמטי כהתרחשויות בשיר "השבת השחורה", כתיבת שיר על ידי אביו והחבאתו בתפר מכנסיו, והן הקופסה המגולפת והן השיר שהוכנו על ידי אביו בעת שהיה רחוק מילדיו ומביתו, הופכים למזכרות יקרות ערך ומכמירות לב.

לסיום אני מביאה כאן את השיר "אחרי שלושים שנה" (עמ' 80) החותם את הספר, בשל נקודת המבט הייחודית שהוא מציג. לעומת מרבית שירי הספר שנכתבו מנקודת מבט של ילד, שיר זה נכתב מנקודת מבט של מבוגר המתבונן בילדותו במבט רווי חמלה ובהשלמה הן עם מה שהיה והן עם מה שנשאר ממה שהיה.

אַחֲרַי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

כִּמְעַט הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה בְּיָגוּר

הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ אֵינָם

הָאֲנָשִׁים שֶׁיֶּשְׁנָם אֵינָם מָה שֶׁהָיוּ

וְרַק תְּמוּנַת הַקּוֹצְרוֹת שֶׁל מִילֶה

עֲדַיִן תְּלוּיָה בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה

בְּגַן הַיְּלָדִים שֶׁלִּי.