זרקור ט"ז| עיון בשירים: 'שתיקות' למשורר איתמר יעוז-קסט, ו'מספרי ברזל' למשורר שוקי גוטמן ובמה שבניהם

עדינה בן חנן| זרקור ט"ז

עיון בשירים: 'שתיקות' למשורר איתמר יעוז-קסט, ו'מספרי ברזל' למשורר שוקי גוטמן ובמה שבניהם

לרשימת "זרקור" ביום השואה תשפ"ב בחרתי בשני שירים מפי שני משוררים שונים אשר בניהם פערי דורות ופערי פרספקטיבה על מוראות השואה: "שתיקות" מאת איתמר יעוז-קסט שפורסם לראשונה ב- 1980 בספר "מתיך הזהויות" ו"מספרי ברזל" מאת שוקי גוטמן שפורסם השנה, 2022, בספר "מה איבדת בפולין?". 42 שנים מפרידות בין פרסום שני השירים, והשאלות העולות מהם לא מפסיקות לטלטל.

איתמר יעוז-קסט| שתיקות

לבת-דודי אליזבט ז"ל

כְּבָר הִתְפּוֹרְרוּּ הַסְפָרוֹת עַל זְרוֹעָהּ

כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת-הַקַעֲקַע שֶׁעַל זְרוֹעוֹת הַמָּלָּחִים;

- שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵש שָׁנָה גָזְרָה אֵלֶם

עַל סִפּוּר הַסְפָרוֹת שֶׁעַל זְרוֹעָהּ, הַמָתְחִיל בְּ-A

לְמַעַן תּוּכַל לִחְיוֹת אֶת הָכָּאן-וְהָעַכְשָו

בְּצֵל הַיָם, הַבַּית וְהַיְלָדִים,

וְאִם הִסְגִירָה עַצְמָה מִדֵי פַּעַם

הָיָה זֶה רַק כְּעֵין הֶסֵּט מִקְרִי שֶׁל הַשָרווּל;

וְכָעֵת חָמֵש סְפָרוֹת נְטוּשׁוֹת מְסָרְבוֹת בְּמוֹחִי

לָשוּב אֶל שְׁתִּיקַת לוּח-הָכֶּפֶל.

מהספר מתוך זהויות / איתמר יעוז קסט, הוצאת עקד (1980)

עיון בשיר

השיר "שתיקות" מחולק לשני מישורי זמן, הוא פותח במישור הזמן המאוחר, אחרי מותה של בת-הדוד אליזבט, ואף מסיים במישור זה, בשתי השורות האחרונות של השיר. מישור הזמן המוקדם נפרש בפני הקורא בשורות שלוש עד שמונה, והוא אורך שלושים וחמש שנות שתיקה של אליזבט בישראל המסתירה את היותה ניצולת שואה.

במישור הזמן המאוחר מתוארות שתי התרחשויות שונות, האחת פיסית בשורות 2-1 המתארות את התפוררות הספרות שעל זרועה כחלק מהתפוררות הגוף אחרי המוות. השנייה נפשית רוחנית בשורות 10-8 המתארות מה קורה לאותן חמש ספרות במוחו של הכותב. לאחר שנפרדו מקיומן הפיסי הן הופכות לספרות בעלות מטען רגשי וסמלי בעולמו הפנימי של הדובר, הן אף מואנשות ונטענות בכוח רצון משל עצמן, ודווקא במצבן החדש כסמל רוחני, ללא כוחן הפיסי, נמצא בהן הכוח לסרב לשתיקת לוח-הכפל.*

לעומת לוח-הכפל שבתחום המתמטי תפקידו להגדיר פעולות כפל של מספרים, לקיומו בשיר יש תפקידים אחרים, ומשמעותו בשיר אינה רק של המושג הנוצר מצירוף המילים: "לוח" ו"כפל" אלא אף ממשמעות כל אחת ממילותיו בנפרד. "לוח" מעצם הגדרתו הינו מסגרת מרובעת, מוגבלת ודוממת, שהספרות לאחר שהואנשו והפכו לסמל בעל עוצמה רוחנית מסרבות לקבל אותה.

"הכפל" שבסיום השיר מחזיר את הקורא להתבונן בשיר בשנית ולמצוא את הכפילויות שהוא מכיל: כפל השתיקות- שתיקת בת הדוד ושתיקת לוח הכפל, כפל הספרות- פעם אחת במצבן הפיסי על זרועה של בת הדוד ופעם שנייה כיישות רוחנית מופשטת במוחו של הדובר, כפילות חייה של אליזבט- "שם-מזמן" כיהודייה נרדפת, "כאן-ועכשיו" ישראלית המסתירה את היותה ניצולת שואה. בנוסף, בכל אחד ממצבי חייה היא חיה חיים כפולים, נגלה ונסתר, בשניהם היא מנסה להסתיר את זהותה, בשניהם היא אינה מצליחה. שם-מזמן היא מנסה להסתיר את זהותה היהודית, אך ללא הצלחה, שהרי הספרות שעל זרועה מעידות שזיהו אותה, כלאו אותה במחנה ריכוז, והאות A בתחילתן מסמנת שהספרות קועקעו על זרועה באושוויץ. כאן-ועכשיו היא מנסה להסתיר את עברה, אך לפעמים הסט מקרי של השרוול מסגיר את היותה ניצולת שואה, ובחזרה למסגרת לוח הכפל, אם תספרו את שורות השיר, תמצאו שמספר שורות השיר הן כמספר השורות בלוח הכפל.

שתי הדמויות: הדובר ובת דודו אליזבט מציגות בשיר שתי גישות שונות בנוגע לתיעוד וסיפור מוראות השואה. בת-הדוד מתאמצת לשכוח ולהשכיח כדי להצליח לחיות כאן-ועכשיו, ואילו הדובר בשיר מסרב לשכוח ומסרב לשתוק, תוך השלכת הסירוב על הספרות שבמוחו.

דרך נוספת להעצמת השיר יוצר יעוז-קסט על ידי שימוש במצלול ובמשחקי לשון. פעמיים בשיר הוא משתמש באונומטופאה הנוצרת בצירוף של מילים עוקבות: בשורה ראשונה בצירוף: "התפוררו הספרות", ואמנם המילה "התפוררו" כשלעצמה היא אונומטופאית, אך בשילוב המילה שאחריה "הספרות" נוצרת חזרה נוספת על האותיות: ר', ת', המחזקות את תחושת ההתפוררות. כמו כן, בשלוש המילים העוקבות בשורה שנייה: "כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת-הַקַעֲקַע", שבהן הצליל k חוזר ארבע פעמים (הן ב- כּ דגושה, הן באות ק), ומחקה את צליל קעקוע הספרות. גם במקרה זה, אחת המילים בצירוף היא כשלעצמה אונומטופאית, "הַקַעֲקַע", אך החזרה המרובעת על הצליל k מהדהדת אותו, ובכך מסבה אליו תשומת לב מוסיקאלית של הקורא. גם הצירוף "סִפּוּר הַסְפָרוֹת" יוצר אליו תשומת לב בגלל הצלילים החוזרים, אף על פי שצירוף זה אינו אונומטופאי. בנוסף, בשתי שורות אחרונות בשיר: "וְכָעֵת חָמֵשׁ סְפָרוֹת נְטוּשׁוֹת מְסָרְבוֹת בְּמוֹחִי/ לָשוּב אֶל שְׁתִּיקַתלוּח הָכֶּפֶל" נוצר ריכוז צלילים כפולים ומכופלים: ש-4, ס-2, ר-2, ות-3 + ת-3, ל-4, כּ דגושה+ק-2, היוצר מצלול עוצמתי, כמעט שורק, כנגד השתיקות כולן: של לוח הכפל, של בת דודו, של ניצולי שואה באשר הם וגם כנגד ההשתקות כולן.

* יש לציין, שבנוסף להקדשת השיר לבת-דודו אליזבט, סיפר יעוז-קסט על הרקע לכתיבתו: "פטירתה (של בת-הדוד) ציערה אותי מאוד. ליוויתי אותה בדרכה האחרונה, ותוך כדי ההלוויה, חלפה בי המחשבה: מה יעלה בגורל המספרים המקועקעים על זרועה של בת-דודי לאחר קבורתה?"

שוקי גוטמן| מספרי ברזל

בְּדִיקַת נוֹכְחוּת הֶעֶלְתָה:

הֵם לֹא שִׁשָּׁה מִילְיוֹן,

מִסְפָּר אֶחָד לַסֵּדֶר.

הַמִּתְפַּקְּדִים לֹא הֵבִינוּ הַחֲלֻקָּה,

הַנּוֹכְחִים לֹא רָשְׁמוּ עֲרָכִים.

עַל אַף קַעֲקוּעִים

לַהֲקָלַת זִהוּי הַמִּשְׁתַּתְּפִים,

הַסְּפִירָה נִפְסְקָה.

מִסְפְּרֵי הַבַּרְזֶל הִתְפַּקְּדוּ

עַל פִּי קַו עוֹלֶה -

וּמִי הַבָּא בַּתּוֹר,

וּמִי הָאַחֲרוֹן?

בְּדִיקַת נוֹכְחוּת נוֹסֶפֶת:

הֵם לֹא שִׁשָּׁה מִילְיוֹן,

מִסְפָּר אֶחָד לַסֵּדֶר.

אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד... אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד

אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד... אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד

אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד... אֶחָד וְעוֹד אַחַת

אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד... אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד

וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד אֶחָד.

מהספר מה איבדת בפולין? / שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה הוצאה לאור" (2022)

עיון בשיר

בשיר "מספרי ברזל" אני בוחרת להתחיל את העיון בהתייחסות לגרפיקה של השיר, כלומר באופן הנחת השיר על פני הדף. אורכן של חמש עשרה השורות הראשונות פחות או יותר דומה, והן כוללות בית ראשון, שני, שלישי ושלוש שורות מבית רביעי. שורות 19-16 של השיר הממוקמות בבית רביעי הן באורך כפול משאר שורות השיר, ואורכה של שורה אחרונה בשיר חוזרת לאורכן של שורות 15-1. הנחת השיר באופן זה על הדף מצביעה על כך שלשיר יש תבנית בסיסית המתקיימת לאורכו, מלבד אותן ארבע שורות שבהן תבנית השיר נפרצת, הסדר שהיה עד כה מופר ואורכן מתארך, וזאת כיוון שתבנית השיר אינה יכולה להכיל יותר את תוכנן של שורות אלו, והן זקוקות למרחב רב יותר. הנחת שורות השיר באופן זה מייצגת את הקונפליקט המתקיים בשיר בין הניסיון להשליט סדר במספרי הברזל לבין המציאות הטופחת על פני ניסיון זה ופורעת את הסדר.

בנוגע לכותרת "מספרי ברזל", היא נוכחת בשיר בשתי משמעויות: א- במשמעות הצירוף "מספרי ברזל" הניתנים ליחידים בתוך קבוצות גדולות כמו יחידות צבאיות למשל, כדי לאפשר בדיקת נוכחות מהירה יותר מקריאת שמות. ב- היא מרמזת על האופן שבו קועקעו מספרי האסירים במחנות הריכוז, כפי שמעידות תבניות מתכת שחוברו ללוח עץ אשר שימשו את הנאצים כדי לקעקע את מספר האסירים בגופם, תבניות שנמצאו באושוויץ שנים רבות לאחר השימוש בהן.* ואכן כפי שרומזת הכותרת, השיר פותח בבדיקת נוכחות ואף מסיים בבדיקת נוכחות. בשתי הבדיקות מסתבר ש"הם לא שישה מיליון/ מספר אחד לסדר", וכמובן שהשורה "מספר אחד לסדר" כתובה בטון אירוני ביקורתי על העיסוק במספר שישה מיליון, כאילו הוויכוח על מספר הנרצחים הוא הנקודה המרכזית ולא חיים של עוד אחד ועוד אחת ועוד... שנגדעו, כפי שמתואר בסיום השיר.

אחרי בדיקה ראשונה מצוינות בשיר מספר סיבות אפשריות לאי-הסדר בבדיקה: "המתפקדים לא הבינו את החלוקה/ הנוכחים לא רשמו ערכים", בכל מקרה הספירה נפסקה. בבדיקה הנוספת מסבר שוב שהם לא שישה מיליון, אך בנוסף מסתבר שלא ניתן בכלל להשליט סדר כלשהו במספר הנספים, ובנקודה זו, מתארכות שורות השיר באופן בולט לעומת שורות השיר הקודמות, ומדגימות בצורתן הגרפית את אי היכולת של תבנית השיר להכיל את האופציה לראות בכל יחיד ויחידה עולם ומלואו, במקום הניסיון הכושל למנות אותם. בנוסף מתברר שגם אין לכך שום חשיבות, להפך, הדיון היבש והדקדקני בסך כל הנרצחים מסתיר מאיתנו את פניהם, שהרי למספר אין פנים, אין שם, אין זהות, אין היסטוריה, וקל כל כך להפוך אחריו את הדף לתקופה היסטורית אחרת. העיסוק במספר אף משרת את התעמולה הנאצית שהעדיפה לראות בנרצחים מספרים ולא בני-אנוש, וכדי להדגיש זאת לאורך השיר כולו אין אזכור למילה אנשים, הם נקראים: מתפקדים, נוכחים, משתתפים, ואף לא פעם אחת אנשים.

תחושה זו מתחזקת גם לנוכח העובדה שלשיר אין דובר ספציפי שניתן לזהות, עד סופו של השיר איננו יודעים מי מדווח על הבדיקות ומי עורך אותן, הפעלים הקשורים בבדיקות סבילים, ללא ציון האיש או האנשים שביצעו אותן: "בדיקת נוכחות העלתה", "הספירה נפסקה", ובאופן זה הופכת ההתרחשות בשיר מרוחקת וחסרת רגש. לכך ניתן להוסיף את הלשון הדיווחית שבה כתוב השיר, כאילו נלקח מתוך כתבה בעיתון, דרך כתיבה המדגישה עוד יותר כמה יבשושי וקטנוני הדיון במספר שישה מיליון. כל האמצעים הלשוניים האלה משמשים עבור המשורר שוקי גוטמן לחיזוק את הטענה החתרנית הטמונה בבסיס השיר, שהעיסוק האובססיבי במספר שישה מיליון אינו נובע מהצורך לדייק או להגיע לחקר האמת, מטרתו היא לסמא את עיננו מלראות את הנרצחים כבני אנוש, בעלי פנים ייחודיים, מטען תרבותי ואישיות מורכבת.

שני השירים: הן "שתיקות" והן "מספרי ברזל" עוסקים במספרים המלווים את תיעוד השואה מתחילתו, "שתיקות" בספרותיו של מספר סידורי פרטי שניתן לניצולת שואה ספציפית, קרובת משפחה של המשורר ו"מספרי ברזל" בסוגיית המספר הכולל של היהודים שנרצחו בשואה; מספר אחד אישי, מספר שני ציבורי, ובשני השירים מְסַפְּרִים המספרים סיפור עמוק ורחב בהרבה מעצם קיומם. בשניהם המספרים הם קצה קצהו של קרחון, שרק אותו ניתן לראות מעל פני הים; גודלו, עומקו והטמפרטורה שלו שמתחת לפני המים ניתנים להשגה אנושית רק בחוש המישוש, ולצורך כך יש לצלול אל תוך המים המקפיאים המקיפים אותו ולהושיט יד.

* מתוך הכתבה "לוח ומסמרים: נמצא ציוד הקעקוע מאושוויץ" פורסם ב- Ynet בתאריך 13.03.14

"גם אחרי 70 שנה ממדי השנאה ממשיכים להתגלות: מנהל מוזיאון מחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו פיוטר ציוונסקי מסר כי נמצא הציוד ששימש את החיילים הנאצים במחנה לקעקע את האסירים היהודים. כך דיווח אתמול (יום ד') העיתון הבריטי "טלגרף".

"הקעקוע שהוטבע באכזריות על גופם הולך ונעלם, אבל החותמות מספרות על ההיסטוריה גם אחרי כל כך הרבה שנים", אמר. החותמות עשויות ממסמרים שחוברו ללוח עץ על פני לוח מתכת. הן נדחפו אל הבשר החי של האסירים ודיו שנשפך על הפצע הטרי יצר את הקעקוע."