זרקור ח"י| עיון בשלושה שירי דיוקן עצמי למשורר ניקולא יוזגוף-אורבך

עדינה בן חנן| זרקור י"ח

עיון בשלושה שירי דיוקן עצמי למשורר ניקולא יוזגוף-אורבך

למשורר ניקולא יוזגוף-אורבך שירים רבים העוסקים בדיוקן עצמי, בחרתי לעיין בשלושה: "במקום הבודד בעולם" שהתפרסם בספר "גטו צפת" (2019), "בואי" ו"שמרו עלי" שהתפרסמו בספר "מבוא לדמוגרפיה ישראלית" (2015). שלושת השירים מתארים דיוקן עצמי חצוי לשניים ושלושתם עוסקים במרחב הטעון בין שני חלקיו של הדיוקן.

במקום הבודד בעולם / ניקולא יוזגוף אורבך

בַּמָּקוֹם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם -

הַבָּעַת פָּנַי מוּל הַמַּרְאָה,

אִישׁ אֶחָד מַבִּיט בִּי

בְּעַצְבוּת אֲיֻמָּה וְ

שׁוֹפֵט אֶת כָּל מַהֲלָכַי

בְּלֹא לַחְרֹץ

לְשֵׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד

לַחַיִּים אוֹ לְמָוֶת

מַבִּיט בִּי בְּעַצְבוּת אֲיֻמָּה וְ

יוֹרֵק שִׂנְאָה מֵעֵינָיו

אַךְ אֵינוֹ

כּוֹלְאֵנִי

מַחְרִימֵנִי

הוֹרְגֵנִי

רַק מַבִּיט בְּעַצְבוּת אֲיֻמָּה

חֲזָקָה מִכָּל כְּאֵב

וַדָּאִית מִכָּל מָוֶת,

אֵינְסוֹפִית.

מֶרְחַק פְּסִיעָה מֵהַמַּרְאָה

בְּזָוִית עַיִן...

הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מַבִּיט בִּי

מָה לִי וְלוֹ?

בראשית השיר "במקום הבודד בעולם" ובסיומו מתוארות שתי התבוננויות שונות של הדובר במראה, כל אחת מזווית אחרת. בתחילת השיר הדובר והמראה ניצבים זה מול זה, כפי שמתואר בשורה שנייה: "הבעת פני מול המראה". בסיום השיר, הדובר נמצא ב"מרחק פסיעה מהמראה בזווית עין", כאדם ההולך ומתרחק מהמראה, ותוך כדי כך גם מדמותו הנשקפת בה. שתי ההתבוננויות: אחת מלפנים כשמכלול פניו של הדובר מולו והשנייה באופן חלקי, בזווית העין, מהוות ייצוג ויזואלי לתהליך ההתרחקות המתרחש בשיר בין שני חלקי הדיוקן העצמי.

דמותו המשתקפת במראה מכונה על ידי הדובר 'איש אחד', כינוי היוצר הרחקה והזרה כלפי הדמות המשתקפת, כאילו לדובר ולו אין שום דבר במשותף, ואותו 'איש אחד' עושה דבר אחד בלבד לאורך השיר, מביט בדובר. לפעמים הדובר מציין רגש הבא לידי ביטוי במבטיו של 'איש אחד' כלפיו, למשל: "מביט בי בעצבות איומה" צירוף החוזר שלוש פעמים בשיר, וכן "יורק שנאה מעיניו", וזו אינה שנאה רגילה, זו שנאה שהיריקה מוסיפה לה גם בוז וזלזול מצד 'איש אחד'. אך למרות השנאה, מציין הדובר, הוא "אינו/ כולאני/ מחרימני/ הורגני". בנוסף, מציין הדובר שאותו איש "שופט את כל מהלכי", והיחס השיפוטי מצדו של 'איש אחד' מעמיד את הדובר בעמדת נחיתות כלפיו, כלומר כלפי דמותו המשתקפת. לזכותו של 'איש אחד' מציין הדובר שהוא שופט אותו "בלא לחרוץ/ לשבט או לחסד/ לחיים או למות". אם כך, גם השנאה של 'איש אחד' וגם השיפוטיות שלו כלפי הדובר אינן גוררת ענישה פיסית לשבט או לחסד. אך ענישה נפשית קיימת גם קיימת, בתחושת הדחייה והניכור שחש הדובר נוכח השנאה, הבוז והשיפוטיות מצדו של 'איש אחד' כלפיו.

תחושת הניכור בין הדובר לבין דמותו במראה מקבלת חיזוק גם במבנה השיר על ידי שתי פסיחות: בסוף שורה ארבע, "...ו/ שופט את כל מהלכי" ובסוף שורה עשר, "...ו/ יורק שנאה מעיניו", פסיחות המפרידות בין ו' החיבור למילים שאחריו, המופיעות רק בשורה הבאה ומתארות תחושת קשות וקיצוניות מצד הדמות במראה לדובר. פסיחות אלו יוצרות השהייה בקריאה לפני המכה שתבוא אחריהן. באופן כתיבה זה יוצר יוזגוף-אורבך שיקוף מבני בשיר לחוסר יכולתו של הדובר להכיל את עוצמת הרגשות השלילים המופנים כלפיו מצד דמותו המשתקפת. אך הניכור בשיר אינו רק מצד הדמות הנשקפת כלפי הדובר אלא אף מצד הדובר כלפי אותה דמות, תחושה המקבלת חיזוק בשאלה שהדובר מעלה בסוף השיר: "מה לי ולו?"

בשיר זה, מלבד השתקפות דמות הדובר במראה, קיימת השתקפות נוספת, אינטרטקסטואלית, השתקפות המיתוס של נרקיס, זו אינה השתקפות מתוך הזדהות אלא השתקפות מתוך היפוך היוצרות. הדמות המרכזית, הן במיתוס והן בשיר של יוזגוף-אורבך, מתבוננת על בבואתה, אבל בעוד שבמיתוס התאהב נרקיס בדמותו המשתקפת במי האגם ולא היה מוכן להיפרד ממנה, בשיר של יוזגוף-אורבך התבוננותו העצמית במראה מייצרת דיאלוג קשוח בין הדובר לבין דמותו המשתקפת, דיאלוג רווי שנאה ושיפוטיות. הן במיתוס והן בשיר של יוזגוף-אורבך משלמים הגיבורים תשלום יקר על היחס הקיצוני כלפי עצמם. נרקיס מרוב אהבה עצמית לא הצליח לנתק את מבטו מהשתקפות דמותו באגם, לא אכל, לא שתה, עד שמת מרעב ומצמא. בשיר של יוזגוף-אורבך כתוצאה משיפוטיות ושנאה עצמית הופך הדובר לאדם הבודד בעולם. בדידותו אינה נובעת מתחושת דחייה מצד החברה אלא מניכור פנימי. תהום נפערת בינו לבין עצמו, מעליה מרחפת "עצבות איומה/ "חזקה מכל כאב/ ודאית מכל מוות", כפי שהיא מתוארת בשיר. ואם כך, גם בשיר של יוזגוף-אורבך משלם הגיבור במוות, אף אם הוא נפשי. תחושת עצבות איומה מלווה את השיר לכל אורכו כמעין פס קול מהדהד, בתחילתו, באמצעו ובסופו, והרי איזו תחושה יכולה להיות מלבד עצבות איומה במקום הבודד בעולם.

*** / ניקולא יוזגוף-אורבך

בּוֹאִי,

קָרָאתִי לַדְּמוּת הָרְחוֹקָה.

בּוֹאִי,

תִּמְצְצִי אֶת נְעוּרַי

תְּטַנְּפִי אֶת הַחֹם וְהַתֹּם

תַּבְלִיטִי אֶת הַזִּיפִים הַמְּבֻיָּשִׁים

הַמִּסְתַּתְּרִים בֵּין הַתָּאִים הַסַּרְטָנִיִּים

שֶׁבְּפָנַי.

בּוֹאִי,

קָרָאתִי לַדְּמוּת הָרְחוֹקָה בַּמַּרְאָה

וְהִתְאַפַּרְתִּי.

גם בשיר "בואי" הדיוקן העצמי מפורק לשתי ישויות, אבל לעומת הדובר בשיר "במקום הבודד בעולם" המתייחס לדמותו במראה בגוף שלישי בכינוי 'איש אחד', בשיר "בואי" הדובר פונה לדמותו במראה בגוף שני, ואף מזמין אותה אליו. "בואי" הוא קורא לדמותו, ובפנייה אישית זו יוצר בניהם קרבה. אמנם בדרך הפנייה אליה יש משום התגרות: תמצצי..., תטנפי..., תבליטי..., אבל גם התגרות נובעת מתשוקה ליצירת קשר.

הסיבה שהדובר בשיר מזמין את דמותו הרחוקה לבוא אליו מפתיעה, שהרי אינו מזמין אותה ליצירת יחסי קרבה מכילים בניהם. שתי בקשותיו הראשונות ממנה הן לזהם את החלקים הזכים שבו, למצוץ מתוכו את הנעורים ולטנף את התום והרוך. בקשתו השלישית מדמותו הרחוקה נשמעת בתחילה כשינוי כיוון לעומת השתיים הקודמות, להבליט את הזיפים המבוישים. לכאורה, הוא מוכן להחצין חלק מבויש שבו ולא להתנכר אליו, אך בקשה זאת מתבררת בהמשך לצורך הסתרה של תאים סרטניים בפניו, ולכן אינה נובעת מתוך נכונות לחשוף את רגישותו וביישנותו אלא להפך להסתירה.

יש בשיר מספר חזרות על מילים, שורות וצלילים. החזרה הבולטת ביותר היא חזרה משולשת על המילה "בואי", שאף מקבלת בכל פעם שהיא מופיעה שורה משלה, וכך מודגשת אף יותר. בנוסף מעניקה חזרה זו לשיר מקצב פועם של צליל נוקשה, המקנה לבקשה טון של דרישה יותר מאשר בקשה. כמו כן האנאפורה של הצליל ת' בראשי הפעלים: תמצצי, תטנפי, תבליטי, מוסיפה גם היא מקצב לשיר.

בתחילת השיר עוד יכול הקורא להאמין לדובר שהוא אכן רוצה בקרבת דמותו הרחוקה, על אף ההתגרות שיש בפנייתו אליה, אבל קריאתו האחרונה לדמותו מטילה ספק בנכונותו להתקרב אליה ואולי אף ביכולתו, כיוון שאחריה הוא מתאפר, ובכך מציב בינו לבינה מסכה חוצצת, הסותמת את הגולל על האפשרות להיכרות אינטימית עמה.

בשיר "בואי" אין התנכרות אכזרית בין הדובר לדמותו, כמו שהיא מתוארת בשיר "במקום הבודד בעולם" המסתיים בשאלה: "מה לי ולו?", אבל עדיין אין בשיר "בואי" נכונות של הדובר לעבור את המרחק אל דמותו, המרחק שהוא מצפה מדמותו במראה לעבור אליו. לכן ההתרחשות בשיר נשארת במרחב שבין הדובר לבין דמותו הרחוקה, מרחב שיש בו גם משיכה וגם רתיעה, אבל אין בו פגישה.

*** / ניקולא יוזגוף-אורבך

שִׁמְרוּ עָלַי

מֵעַצְמִי.

אִגְרוּ

שְׁפִיּוּתִי בְּצִנְצָנוֹת וְ

הַסְתִּירוּ אוֹתִי מִפָּנַי.

הִצְפִּינוּ

דְּמוּתִי בַּמְּעָרוֹת וְ

כַסּוּהָָ בִּדְמוּת אַחֶרֶת.

הִרְחִיקוּ מִמֶּנִּי אוֹתִי

הֲכִי קָרוֹב שֶׁתּוּכְלוּ.

בכל אחד משלושת שירי הדיוקן העצמי מתייחס הדובר באופן שונה לדמותו ובוחר בשם גוף אחר לקשר בניהם. בשיר "המקום הבודד בעולם" הדובר מדבר בגוף שלישי על דמותו המשתקפת במראה ובכך מרחיק אותה ממנו, וזאת בנוסף לכינוי שהוא בוחר לה: 'איש אחד'.

בשיר "בואי" הדובר מדבר בגוף שני אלדמותו הרחוקה ובכך מקרב אותה אליו, הוא אף מפציר בה לעבור את המרחק עד אליו. מנגד הוא עצמו אינו מוכן נפשית לפגישה עמה ובסיום השיר עוטה על עצמו מסכת איפור, היוצרת חציצה בינו לבין דמותו.

בשיר "שמרו עלי" המרחב בין שתי הישויות המכילות את הדיוקן העצמי נעשה טעון יותר ויותר. אולי משום כך הדובר מוותר על התמודדות עצמית עם הדואליות החוצה אותו לשניים, ופונה בגוף שני רבים אל קהל כלשהו לעזרה.

השיר נפתח בבקשה של הדובר או אולי תחינה: "שמרו עלי מעצמי", בקשה המעלה את הסברה שב"עצמי" טמונה סכנה, שאם לא כן מדוע יש להישמר מפניו. הוא ממשיך בבקשות נוספות שכולן עוסקות בניסיון החבאה של האני: "הסתירו אותי מפני", "הצפינו דמותי במערות", ומסיים בבקשה בעלת סתירה פנימית, מצד אחד הוא מבקש "הרחיקו ממני אותי", מצד שני מידת ההרחקה שלו מעצמו היא "הכי קרוב שתוכלו", לא רק קרוב אלא הכי קרוב.

ניתן לראות בסיום השיר תובנה פנימית שהדובר מגיע אליה, תובנה שהוא אינו יכול לחיות בלעדי אותה דמות, ועל אף רצונו הבלתי נשלט להתרחק ממנה, יש בו גם כמיהה עזה להתקרב אליה ולהתאחד עמה. הוא אף מוכן להודות באותה כמיהה, לפחות לעצמו, ויש לציין ששיר זה הוא היחיד מבין השלושה שהמילה "קרוב" נמצאת בו.

לעומת השיר שבו פתחתי את הרשימה, "המקום הבודד בעולם", המציג היבט קודר וטוטאלי של יחסים בין חלקי הדיוקן העצמי, השיר החותם את הרשימה, "שמרו עלי", מסתיים בפרדוקס המציג שני היבטים מנוגדים ליחסים אלה. אך דווקא הפרדוקס שבו מסתיים השיר, הוא זה המאפשר התפתחות ביחסים שבין חלקי הדיוקן, הוא הכר הפורה לגיוון, לצמיחה, דווקא כיוון שהוא מכיל דבר והיפכו ואין בו הכרעה.