ורדה אליעזר| בין אהבה להכאבה - עניין של בחירה
ילידת פתח תקווה ומתגוררת בה. משוררת, סופרת ילדים. מוסמכת אוניברסיטת תל אביב בלימודי עבודה, בוגרת אוניברסיטת בן-גוריון במדעי ההתנהגות, מגשרת ויועצת זוגית אישית. יצירותיה ראו אור בכתבי עת מודפסים ומקוונים. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה וספר ילדים. ספר שיריה השלישי 'תגיד לי עוד' ראה אור בהוצאת 'עמדה' בשנת 2021.
בין אהבה לבין הכאבה – ענין של בחירה
אז תגידו לי, למישהו ניתנה זכות על חייו של מישהו, גם אם הושמה עליו החותמת "בן/בת זוג"? אם ניתנה, מי קובע את הגבולות המותרים? עד איפה אפשר להתנהג כ"בעל בית"? עד התעללות מילולית, כמו צעקות? עד התעללות רגשית, כמו שתיקות? עד התעללות פיסית, כמו מכות?
ואם כן, אז מה הגבול המותר? האם קיים כזה או אולי פשוט בלבלו אותם כשאמרו להם שהם "שייכים" אחד לשניה, והרי ברכוש שלך מותר לך לנהוג כרצונך...
ואולי אתם כמוני, מבינים שלא ניתנה זכות כזאת, וכמוני אתם חושבים שמערכת זוגית היא שותפות מתוך בחירה אישית של כל אחד מבני הזוג, מתוך רצון לחלוק זמן וחיים וחוויות ועשייה ורגשות ביחד, כשכל אחד, ראשית כל, אדון לגופו, למחשבותיו, להעדפותיו ולעצמו? האם הבנה כזאת מאפשרת תקשורת זוגית מכובדת ומכבדת יותר?
פגשתי פעם מישהי שאמרה לי שהיא ובן זוגה סיכמו ביניהם, לעולם לא יבואו בברית הנישואין. נכון שהם מאוהבים ואוהבים עד מעל לכל ראש אפשרי. ונכון אפילו שיש להם כבר שני ילדים. אבל הם סיכמו שלהתחתן - לא אצלם. נו, ברור שהסתכלתי עליה מתלבטת בין "לא נעים לשאול למה", לסקרנות שניקרה בי "נו תשאלי כבר". ועד שהכרעתי בין האפשרויות היא בחרה פשוט לספר - הם לא רוצים להתחתן כדי שבכל יום כשהם שבים ונפגשים בסיום עיסוקיהם, הם שבים מתוך אהבה ולא מתוך חובה. הם שבים בידיעה שכל אחד מהם בכל יום יכול לבחור לחיות במקום אחר במסגרת אחרת עם אנשים אחרים, והשיבה הזאת אל המקום הזה היא בכל פעם בחירה הדדית מחדש.
הזכות של כל אחד מהם היא על חייו שלו בלבד, ולכן במסגרת החיים המשותפת הזאת אין בעלי בית שעלולים לטעות ולראות בבן/בת זוגם רכוש שניתן לעשות בו כרצונך במערכת זוגית הממשיכה להתקיים לא מתוך רצון ובחירה הדדית אלא מתוך פחד והכרח, אם קיומי או מעמדי או כל פחד ואיום אפשרי אחר.
לקחת אחריות על הבחירות שלנו זה א"ב!
"אדווה-לימים של שקט"
כְּלִילָה
בָּאָה לְהִתְכַּרְבֵּל הֲכִי קָרוֹב אֵלֶיךָ
נִכְנֶסֶת בְּשֶׁקֶט אֶל אֶמְצַע הַחֲלוֹם
שֶׁנּוּכַל לְשַׁיֵּט בֵּין טִפּוֹת הַשֶּׁקֶט הָרָדוּם
הַמְּנַטֵּף עָלֵינוּ מִשְׁאֲלוֹת כְּמוּסוֹת
בָּאָה לְהִתְכַּרְבֵּל הֲכִי קָרוֹב אֵלֶיךָ
לְהַשְׁלִים אוֹתִי בַּיֵּשׁ שֶׁהִנְּךָ
בָּאָה לְהִתְכַּרְבֵּל הֲכִי קָרוֹב אֵלֶיךָ
וְיָדֶיךָ נִפְרָשׂוֹת לְקַבֵּל וּלְהָכִיל
בְּעוֹדְךָ יָשֵׁן הֵן מְחַכּוֹת שֶׁאַגִּיעַ
שֶׁנּוּכַל לְשַׁיֵּט בְּיַחַד אֶל הַיּוֹם שֶׁיָּבוֹא