הרהורים ושירים לרגל הגעת פרופ' עדנה אפק לגבורות

ילידת חיפה, משוררת וסופרת. מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הלשון והחינוך. עדנה כותבת בעברית ובאנגלית ופרסמה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. שיריה וסיפוריה התפרסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות, בעברית ובאנגלית. עורכת -שותפה לכתבי-עת דיגיטאליים: 'צמדים', 'צמדים צעיר', 'רסיסים' ו'אחריך נרוצה'.

פרופ' עדנה אפק| הרהורי גיל, באין גיל

כמה לעג יש בה , בשפה.

איך העזה זו לכרוך את הגיל , בגיל (שמחה)

ואת ההגעה לגבורות בגיל חולשת הבשר.

אני רק מקווה שלא אגיע לחולשת הדעת.

כותבת את עצמי לעצמי.

פונה ומבקשת מקוראי לא לכתוב לי מילות נחמה או קלישאות, כגון:

"תראי את חצי הכוס המלאה", " תראי למה שהגעת "או " גיל הוא רק מספר".

בכל אלה אין לגיל נחמה.

אגלה לכם שהאמירה האחרונה, שגיל הוא רק מספר, היא מה שנקרא בלע"ז

"פייק ניוז".

ויהיה אולי מי שיאמר: "זאת אמת אלטרנטיבית",

אנא מכם, אמת יש רק אחת.

כדברי המשורר: "אמת אחת ולא שתיים" ( אצ"ג).

להגיע לגיל 80 אולי הישג, אבל הישג כואב.

רגל סרבנית וקשיי הליכה ומיחושים ויותר מכל דאגות וחרדות,

שהרי "אימי מחר, בתוך עיני".

אני יודעת מה עלול לקרות.

כשהייתי צעירה לא חרדתי, כי לא ידעתי, כי לא הבנתי.

אני כבר מכירה ברבורים שחורים, בחייה של מדינה ובחיי הפרטיים.

הם צצים להם לפתע ומשנים את מה שהכרתי, שהבנתי ואת כל מה שהאמנתי בו.

אני כבר יודעת שעולם הערכים שלי, שעליו גדלתי יישאר עמי תמיד, אבל שאיננו מובן מאליו,

ושלא הכול חיים על פיו.

זקנה ועדיין תמימה.

מן המראה

עולה אישה זקנה,

כל כך זקנה,

ומה לי ולה?

אני תוהה מה יישאר אחרי.

ספרי יתגלגלו על מדרכה.

האם יהיה מי שבהם יציץ ואולי יקרא?

קופסות תרופות ריקות, חצי מלאות ואלי אף מלאות , ייזרקו או יינתנו במתנה.

אישה זקנה

מה עשית

ומהי התרומה?

ארצה ואקווה שיהיה מי שישאל:

ומי היית?

אנשים אומרים, אומרים הרבה דברים, וביניהם שלו היו יכולים להיוולד מחדש

היו עושים בדיוק אותו דבר.

אני לא.

ממש לא.

אינני אוהבת את מי שהייתי.

אני מלאת חרטה.

אבל במה ולמה טובה החרטה

למי היא מועילה?

אני מתגעגעת בעיקר למה שיכולה הייתי לעשות ולא עשיתי.

וכה רבים האין מעשים.

"כי אין בי מעשים".

חיי רצופים באינות.

באין האין סופי שמעייף ומבלע לעיתים את דעתי ומערפל את חושי.

אינני מרירה, ואינני אומרת תודה,

בינתיים, אני סתם, כך, חיה.

תאמרו: זורמת- אולי?

והשפה?

לגיל היא מלעיגה.

המשוררת, העורכת וסופרת הילדים פרופ' עדנה אפק בגבורותיה

באדיבות המשוררת

פרופ' עדנה אפק| שירה בצל גבורות

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְמָה שֶׁלֹּא הָיָה וְהָיָה יָכוֹל גַּעְגּוּעַי הוֹלְכִים אֵל הַמַּבּוּעִים אֶל הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁלֹּא גַּעְגּוּעַי פּוֹקְחִים עֵינַיִם הֶבֶל פִּיהֶם מְאַדֶּה אֶת הָאֶפְשָׁרוּיוֹת תֹּאמַר גּוֹרָל תֹּאמַר מַזַּל הוֹלֶכֶת אֲחוֹרַנִּית כְּמוֹ מֵאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶל תְּחִלַּת הָאֵרוּעִים לֹא בָּרוּר אִם טוֹבִים אוֹ רָעִים גַּם מִבֵּית הָעוֹלָם יוֹצְאִים בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת.

בגיל אין גיל

אָמְרָה.

בַּגִּיל אֵין גִּיל

אִמִּי שָׂבְתָה:

רוֹאוֹתֶיהָ בָּאֲרֻבּוֹת חָשְׁכוּ

וּבָאוּ יְמֵי הָרָעָה

וְאָמְרָה אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ

אֵינֶנִּי חֲפֵצָה בְּזִקְנָה.

רוֹצָה סַכִּין

לִפְעֹר גּוּפִי

לְהַגִּיר זִקְנָה מִמֶּנִּי.

רוֹצָה צוּק

לֶאֱזֹק זִקְנָה

אֲזַמֵּן עַיִט

לְנַקֵּר כְּבֵדָהּ.

אֵינֶנִּי רוֹצָה

אֹרֶךְ יָמִים

שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָה.

רוֹצָה

לִהְיוֹת כַּד שָׁבוּר עַל הַמַּבּוּעַ

לָרוּץ כְּגַלְגַּל אֶל הַבּוֹר.

בַּמָּוֶת רַחֲמִים

בַּזִּקְנָה אַיִן:

מְעַכֶּלֶת

מְנַקֶּרֶת

מְרוֹשֶׁשֶׁת.

וְלַעַג הַרְבֵּה

לַבָּשָׂר.

גְּבוּרוֹת

אִשָּׁה זְקֵנָה נִכְנֶסֶת לְגִיל הַגְּבוּרוֹת וּמַתְחִילָה מִיָּד לִמְנוֹת רַק חֻלְשׁוֹת. זְקֵנָה יְתוֹמָה מֵאֶבְרֵי גּוּף רוֹצֶה לִהְיוֹת איקרוס, וְלָעוּף

אִשָּׁה זְקֵנָה מִתְקַהֶלֶת. פּוֹרֶטֶת זִכְרוֹנוֹת: זוֹכֶרֶת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כִּשְׁלוֹנוֹת, כְּאֵבִים וחִדלונות. הִיא מְנַסָּה לְהִזָּכֵר בְּהִתְרַגְּשׁוּיוֹת אֲבָל הִיא יְתוֹמָה מְחֻמָּם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת

אִשָּׁה זְקֵנָה זוֹכֶרֶת הַכֹּל אֵין לָהּ לְמִי לְסַפֵּר וְאֵין לָהּ אֶת מִי לִשְׁאֹל. אִשָּׁה זְקֵנָה יְתוֹמָה מִדְּמָעוֹת כְּמוֹ הַדָּגִים שֶׁנִּמְאַס לָהֶם כְּבָר לִשְׂחוֹת

בַּיָּם בּוֹכִים הַדָּגִים פִּיהֶם מָלֵא מַיִם וְאוֹתָם לֹא שׁוֹמְעִים. בְּאָזְנֵי הַזְּקֵנָה פִּכְפּוּךְ סְנַפִּירִים יְתוֹמָה מֵחֲלוֹמוֹת עַל מַלְאָכִים שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים. יְתוֹמָה

הִיא יוֹדַעַת שֶׁהַכֹּל בִּגְלָלָהּ, הִיא יוֹדַעַת שֶׁהִיא אֲשֵׁמָה. הַפִּכְפּוּךְ מְיַתֵּם הִיא יוֹדַעַת שֶׁזֹּאת הִיא וְלֹא הוּא אוֹ אַתֶּם

פַּעַם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַזְּקֵנָה אַהֲבָה הִיא רַק לֹא בְּטוּחָה מִיהוּ הָיָה. הִיא יוֹדַעַת שֶׁהֵם הָיוּ לֶחֶם וְחֶמְאָה, קָפֶה וְחָלָב וְעוּגָה. עַכְשָׁו גַּם הַלֶּחֶם יָתוֹם מִחֶמְאָה ּבַּחוּץ מְיַלֵּל זִיכרוֹן קָמוּשׁ שֶׁל מָה שֶׁאוּלַי הַיֵּה אַהֲבָה.

אישה זקנה 2

אִשָּׁה זְקֵנָה

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת מוֹתָהּ.

אֵינָהּ מוּדַעַת לְרֵאשִׁיתָהּ

(אַף כִּי שָׁם הָיְתָה)

וּלְאַחֲרִיתָהּ-

אֵינָהּ כָּל כָּךְ רוֹצָה.

אִשָּׁה זְקֵנָה וַעֲרִירָה

וּמְרִירָה

( זֶה שֶׁיֵּשׁ יְלָדִים לֹא גּוֹרֵם לָהּ לִהְיוֹת פָּחוֹת בּוֹדְדָה)

אִשָּׁה זְקֵנָה

עוֹלָה מִן הַמַּרְאָה

אִשָּׁה זְקֵנָה

מָה לִי וְלָהּ?

אִשָּׁה זְקֵנָה מִי יְחַפֵּשׂ וּמִי יִמְצָא?

אִשָּׁה זְקֵנָה

לְמָה אַתְּ מְחַכָּה?

אני שומעת את הזמן

כְּבָר יָמִים

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַזְּמַן.

כְּבָר יָמִים

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַזְּמַן

דּוֹהֵר-

דּוֹלֵף

מִתּוֹךְ גּוּפִי

כְּבָר יָמִים

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַזְּמַן

צוֹהֵל