הילה ושיץ ברק| מחכה למיימון

עודכן ב: אוק 14

נולדה בשנה בה קישקשתא עלה לאוויר. גרה במושב הכי גדול בארץ, צור משה. אשת הברק ואם שלושת הרעמים. עבדה בחברות הייטק, ומהצד התפרפרה עם כתיבה של סיפורים קצרים. בוגרת סדנאות הבית של אשכול נבו ואורית גידלי. ב-2021 לקחה פסק זמן כדי להוציא את הסיפורים החוצה.



מחכה למיימון



חיכיתי למיימון בשש בדיוק.

כמו שהבטחתי.

ישבתי בַּכסא-רחוב-הכתום המובנה במדרכה, בו נפגשנו מול הפיצוציה בפינת הרחוב, וחיכיתי לו.


הוא היה נקי 38 יום כשנפגשנו, כך סיפר לי.

יצא עליי כששאלתי אותו בעד מי היה אתמול בגמר היורו.

"נראה לך אני בכלל יודע שהיה גמר יורו אתמול, החיים חרא!! זה מה שיש לי להגיד לך... שואלת אותי על גמר יורו זאתי".

הבנתי שבאתי לו לא טוב אז השתתקתי.

אבל כמו שהתעצבן ככה גם רצה להמשיך לדבר. אולי עם עצמו, אולי אל הטלפון שלו, לא הלך ונשאר למלמל.

רציתי שיישאר, לדבר איתי, היה לי זמן להעביר, וקצת עניין אותי למה מבחינתו החיים חרא. הרגשתי שהוא קצת מגזים.

"וואללה, צודק, החיים באמת חרא" סתם זרקתי ועדיין ראשו טמון בטלפון, מנסה לעשות שם משהו.

"חרא, החיים זה חרא אחד גדול!"

"מה, מה חרא?" ניסיתי לקדם את השיחה

"תעזבי, אין לך מספיק זמן בשביל שאני אוציא את כל מה שיש לי להגיד על החחחחיים האלה".

"דווקא יש לי זמן, יש לי 20 דקות עד שאני נכנסת לקורס, שם ממול" והצבעתי על המקום שיידע שאני לא מחרטטת אותו.

"טוב, אז חכי רגע, אני אבטל את הגט-טקסי שהזמנתי" ובבת אחת כבר לא היה עצבני ופינה לי מזמנו.

התיישב בכסא-רחוב-הצהוב שלידי.


סיפר שהוא נקי כבר 38 יום.

לקח את עצמו בידיים ומצא קבוצת תמיכה.

כל ערב הוא מתייצב שם, לא מפספס אף סשן. זה אחים זה. מרימים אחד את השני זה. בלי זה הוא נופל בחזרה.

"הנה, תראי" הוציא והראה לי את האסימון הכתום שקיבל על '30 יום נקי' ואת האסימון הלבן שקיבל כשרק הצטרף. היה מאוד גאה באסימונים והכניס אותם חזרה לכיס.

"מה, איך מגיעים לקבוצת תמיכה כזו, דרך קופת חולים?" שאלתי ומייד התחרטתי על איך שזה יצא.

הוא גיחך (בצדק, שאלה פעורה) והסביר שמה פתאום, מי שבשיט הזה מוצא כבר איך מגיעים לקבוצות האלה. אתה שואל את החבר'ה הנכונים והם כבר יודעים לאן להפנות אותך.


"שאלת אותי על היורו קודם, שתדעי לך שכשהייתי צעיר הייתי שחקן כדורגל. ממש טוב. אל תראי אותי איך שאני נראה עכשיו חצי סוס מת." ושמתי לב שהוא קצת מזדקף.

"מה יש לך, אתה נראה אחלה" ניסיתי להרים לו, "בן כמה אתה?" וקצת פחדתי מהתשובה, "בן 36" ענה ונזפתי בו שהוא סתם יורד על עצמו, "מה! חשבתי עשרים ומשהו" קצת שיקרתי.

שאלתי אותו איך הגיע לסמים. הרגשתי שהוא מאפשר לי לחטט שם.


סיפר.

"מגיל 17 אני משתמש. התחלתי בחשיש. ואחר כך עברתי לדברים אחרים. זו הטעות של כל הבני-נוער שתדעי לך. הם חושבים שחשיש זה לא סמים. לא ממכר. תשמעי לי טוב, זה הכי מסוכן שיש! כי מתישהו זה כבר לא מספיק."

נורא התרשמתי מהמידע וקצת רציתי להוציא את המחברת הקטנה שבתיק שלי ולרשום.


המשיך.

"אבא שלי היה משתמש כבד. זה מה שקורה שזה מה שאתה רואה בבית." גבו כעת התקער טיפה ושמתי לב שהשיניים שלו מאוד צהובות. "אמא שלי מתה לפני חצי שנה. אני והיא היינו ככה" ועשה קרוס רציני באצבעות להדגים לי את רמת הככה. "היא היתה מרימה אותי, היתה עוגן..." עצר לקחת נשימה עמוקה ואני דמיינתי את אמא שלו קטנה ומצחיקה עם שיער קצר. "מאז שמתה התדרדרתי עוד פעם. השתמשתי כל יום. אפילו אשתי לא ידעה שאני על היומיות, עד שבאתי וסיפרתי לה שהצטרפתי לקבוצת תמיכה".

"יש לך ילדים?" שאלתי בעדינות וניסיתי לדמיין איך נראית אשתו

ענה שכן, שלושה. הגדול בכתה ה'. "עד לפני חודש חשבתי שהוא בכיתה ב'. מבינה, עד כדי כך הייתי מחוק".

ואז זיהיתי שהעיניים שלו מתלחלחות.

"תדעי לך שפעם לא הייתי מדבר ככה. לימדו אותנו להחזיק הכל בפנים. אבל מאז הקבוצת תמיכה, אני רק מדבר על רגשות, ותראי אותי איתך, תיכף אני בוכה".

"יופי תבכה, תוציא" הרגשתי שהוענק לי תפקיד.

חיזקתי אותו שכל הכבוד לו, "הכי קשה ממקום חלש להרים את עצמך, ואתה עשית את זה. הילדים שלך יהיו גאים בך, אתה תהיה להם מודל לחיקוי!" רציתי שיילך עם המשפט הזה הביתה, והרגשתי שאולי מה אני יודעת מהחיים שלי.

"אל תדאגי, אני לא אהיה האבא שלי. חייב את זה לילדים שלי."


פתאום הגיע יוני מהקורס.

נעמד לידנו.

כל שבוע הוא בא עם אותה חולצה אדומה של הפועל באר שבע.

בחור ענק מימדים ואני די בטוחה שהוא אכל פעם מישהו.

ניסיתי להתעלם ממנו כי רק לא רציתי להפריע לשטף השיחה, אבל יוני התיישב בכסא-רחוב השלישי, הכחול, שלידנו.

"הי יוני" אמרתי בלי חשק "תכיר, זה…"

"מיימון" השלים מיימון וכך למדתי מה שמו.

"מיימון, אני שֶלי דרך אגב" מעט החשיפה שיכולתי להחזיר לו בחזרה.

"נעים מאוד ואני יוני" שוב נדחף יוני, ומתתי שיעוף משם כדי שמיימון ימשיך לדבר איתי.


ההרגשה שמישהו רוצה לדבר איתי על דברים כל כך אישיים היתה חדשה לי. אף פעם לא מספרים לי דברים. הם מגיעים אליי אחרי כמה שבועות תמיד. אף פעם לא סומכים עליי שאשמור סודות, בצדק, לא יודעת להחזיק כלום ומייד מספרת.


"שתדעי לך שהגעת אליי מלמעלה" שלף לפתע מיימון.

הסתכלתי רגע למעלה, לבדוק אם יש שם משהו.

"אני לא מאמין באלוהים. אבל אני מאמין שמישהו שומר עליי" אמר וקצת לא הבנתי איך בדיוק הוא חושב שמישהו שומר עליו עם ה-40 קילו שלו ו-20 שנות הסנפות.

"את, זה מה שנקרא השגחה עליונה", ונתן הדגשה מיוחדת, רכה ונמוכה, לצמד המילים האחרון.


הסביר.

היה לו יום חחחרא, עובד במוסך פה ליד והבוס שלו נתן לו הרגשה שהוא אפס היום, מדבר אליו כמו זבל, הרגיש זבל, בשביל מה הוא מתאמץ להחזיק את הראש למעלה, המשכורת גם ככה חרא, וכל היום היה ריח של חרא מסביב למוסך, סיים לפני חצי שעה לעבוד והיה מת מרעב, לא היה לו שקל עליו, שכח את הארנק בבית, נכנס פה לפיצוציה, היא קרובה לעבודה, ביקש מהמוכר אם הוא יכול לקחת בקבוק מים ולבוא מחר לשלם לו, אבל זה נתן לו הרגשה שהוא שוב אפס ולא הסכים, אז יצא החוצה והבין שהעולם באמת חחחרא, והחליט לקחת גט-טקסי להוא שמכר לו. הוא ייתן לחומר, רק היום, להרים אותו, מחר כבר יחזור לקבוצה. אבל אז פנתה אליו מישהי ברחוב שיושבת על כסא-רחוב-כתום, שאלה אותו בעד מי היה אתמול בגמר היורו...


ריגש אותי מיימון.

קצת נמשכתי אליו פתאום.

אבל אז יוני, שבלי ששמתי לב היה באותו רגע בצד השני של הרחוב, נופף לי לבוא, שמתחילים.

הוא ניסה כזה ממש לתפוס לי את העין, לוודא שראיתי אותו, קפץ כמו דביל ויצאה לו הכרס המגעילה עם השערות הג'ינג'יות מחוץ לחולצה האדומה המרגיזה שלו. ניסיתי לסמן לרוכב הקורקינט החשמלי שבדיוק הגיח מהפינה להיתקל בו - אבל זה לא צלח.

"מיימון תשמע, אני חייבת ללכת, השיעור שלי מתחיל..."

הוא מייד נעמד ואמר "בטח, בטח, תלכי, מה אני מספר לך פה את השטויות שלי"

נעמדתי גם לצידו, "תקשיב, אני כאן כל שבוע, לפני הקורס תבוא, לאותו מקום, ונדבר. אתה תעזור לי ואני אעזור לך. מתאים?"


מיימון צחק, הרגשתי שהוא לא מאמין להצעה שלי. נגעתי בידו, למרות שהיתה מטונפת מהגריז של המוסך, ואמרתי לו שאני רצינית. "אחכה לך פה כל יום שלישי בשש בדיוק. תבוא."

הוא חייך חיוך קטן ויפה, הניף מעלה את היד ובקטע מוזר בדיוק עברה מונית, צעק לה "פנוי?" ולא האמין ששמע שכן, יפו, שש וחצי בערב באזור הזה… "אמרתי לך, את ההשגחה העליונה שלי היום" צעק לי ונכנס למונית.


חמישה שבועות ברצף התייצבתי בכסא-רחוב-הכתום בפינה ליד הפיצוציה. בשש בדיוק.

יושבת ומחכה למיימון.

רוצה לראות שהוא בסדר.

לשמוע מה שלום כולם בקבוצת תמיכה.

ואיך בעבודה.

לספר לו אולי עליי.

אבל הוא לא בא.

במקומו היו אנשים אחרים. עוברים ושבים. ממלאי-טוטו סדרתיים בפיצוציה. מטאטאי רחוב. צעירים מקועקעים. שאלתי אותם לפעמים אם מכירים איזה מיימון שמסתובב פה מדיי פעם. ידיים שחורות, עובד במוסך באזור, יכול להיות שהיה כדורגלן עבר. לא? לא מכירים? ניסיתי לפתח שיחות איתם לפעמים, למצוא מישהו חדש שיסמוך עליי עם הסיפור שלו, כמו מיימון, אבל זה לא קרה. סתם בחורה מוזרה שיושבת על כסא-רחוב-כתום, לא מעניינת במיוחד, עושה קורס פסיכומטרי בפעם החמישית בחייה, עובדת כבר עשר שנים בסופרפארם ועדיין לא מקדמים אותה לתפקיד אחמ"ש.


צדק מיימון, לא הגזים, החיים באמת חרא.








342 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול