ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד| ביקור בתערוכה "כגוף אחת" לאמנית רחל נמש

חוקרת, מרצה ואוצרת תערוכות. תחומי עניינה הם אמנות ישראלית בעבר ובהווה, אמניות בישראל והיבטים מגדריים באמנות, אמנות וחינוך והסוציולוגיה של האמנות. נמנית עם סגל החוג לספרות, אמנות ומוסיקה במכללה האקדמית צפת, ואוצרת גלריה הקומה העליונה במרכז ההנצחה - גלריה קהילתית.





ביקור בתערוכה "כגוף אחת" לאמנית רחל נמש

אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי





"נוכחת"

רחל נמש, נוכחת, 2018, 160X 160 ס"מ, שמן על בד

לקראת יום השואה והגבורה אני מזמינה אתכם לבקר בתערוכה של רחל נמש, המציגה בימים אלה סדרת ציורים מונומנטאלית בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בקרית טבעון. מיכל שכנאי יעקבי, שאצרה את התערוכה, נפגשה עם האמנית בתערוכה הסגורה (עקב המצב) לפני ימים אחדים והתוצאה לפנינו בסרטון קצר המצליח להעביר את העוצמה האסתטית והרגשית של התערוכה.

מפגש עם רחל נמש בעקבות התערוכה: כגוף אחת


בסרטון אנו מוזמנים להתבונן ביצירות תוך הקשבה לאמנית המתארת בישירות, ברגישות ובאומץ חוויות-חיים כילדה לאם ניצולת שואה, אשר בגרה והנה היא מבקשת ליצור חיבור לאמה באמצעות היצירה האמנותית.


כך כותבת אוצרת התערוכה: "בסדרת הציורים של רחל נמש, מופיעות שתי דמויות נשיות וכורסה מעוטרת פסים. הציורים הפיגורטיביים אינטימיים עד כאב, ממדיהם הגדולים מכניסים את הצופה אל תוכם, כמו אל מחזה על בימת תיאטרון - בסצנות מבוימות, המתרחשות בחלל פנימי של בית (ושל תודעה) שתי הנשים, רחל ואמה, אוחזות, תומכות או מושכות זו את זו, מציגות מערכת יחסים בין אם לבתה הבוגרת, כפי שלא נראתה מעולם על בימת האמנות הישראלית."[1]

"מוארות"

רחל נמש, מוארות, 2018, 120 170 X ס"מ, שמן על בד

הצימוד אמנות ושואה הוא אחד המורכבים בשדה התרבות בישראל. כשהחלו אמני הדור הראשון ליצור אמנות פלסטית לאחר השואה, הם התקשו למצוא עיניים שיראו ואוזניים שיקשיבו. קולותיהם נותרו צרובים בחומר בשוליה של התודעה האמנותית והתרבותית. אמני הדור השני היו אלה שסללו את הדרך להשמעת הקול המורכב הסבוך בסבך החוויה האנושית הקשורה בשואה. רק החל משנות ה- 80 של המאה ה- 20 אנו עדים לעיסוק אינטנסיבי בשואה אשר זכה למקום ראוי בשדה בדמות מחקרים ותערוכות.[2] רבות נכתב על המגמות המגוונות בביטוי האמנותי הפלסטי של השואה על ידי אמנים בני הדור השני; חלקם שמר על ריחוק ואיפוק, הסוואת הכאב. אחרים יצרו עיצוב של מרחבי ריק והיעדר או דימויים שעברו כיסוי ומחיקה.[3] וישנם גם ביטויים ביקורתיים העוסקים באופן ישיר, לעיתים סרקסטי, בדמויות, בקלישאות, ובמקומות הקשורים בשואה. מה שמבליט את תערוכתה של רחל נמש זה העיסוק הישיר והאמיץ שלה בבטן הרכה של יחסי הדורות בצל השואה, מנקודת מבט אישית ונשית שאינה מסווה, אינה עוקפת ואינה מרחיקה, ובבחירה שלה לצייר רגעים כל כך אינטימיים בפורמטים גדולים, כשהדמויות, ובעיקר דמות אמה חולשת על פני רוב רובו של הקנבס. ללא עכבות, ללא וילונות או דלתות, אנו, הצופים פוגשים את הסצנות הביתיות הללו פנים אל פנים. זהו הריאליזם הנוקב של הגוף בבגרותו, בזקנתו, ומורכבות היחסים בין האם לבתה אשר מייצרים מפגש דרמטי וחד-פעמי שהעוצמה והרגישות שבו מגלמים נשיות אותנטית בתפארתה. נמש צועקת כאן צעקה כפולה, האחת קשורה בנושא והשנייה בז'אנר ובסגנון: יחסי אם-בת של דור שני עם אמה הניצולה, כפי שלא ראינו; וציורים פיגורטיביים, גדולים, חושפי קרביים ולב של שמן על בד כפי שאנו פוגשים מעט מדי באמנות העכשווית.


שתי תמות מרכזיות אוחזות את סדרת העבודות של נמש: יחסי אם-בת על מורכבותם הפסיכולוגית, והחיים של בני הדור השני לשואה, אשר נולדו למשפחות שמוות ואובדן היו מנת חלקן והועברו אליהם באופן ישיר או עקיף במשך כל חייהם. בין אם היו אלה סיפורים על חיים שנגדעו או על זוועות המלחמה; קומץ תמונות דהויות שהצליחו הניצולים לשמור; המספר המקועקע על אמת יד שמאל; לבוש אסירי המחנות המוחבא בארון; חומת השתיקה המהלכת אימים בין דור הניצולים לבין ילדיהם – החיים שלאחר השואה התקיימו בבתי הניצולים שהקימו משפחות בד בבד עם תחושות היעדר השורשים, טראומת העבר ולעיתים קרובות החרדה המתמדת מפני החיים.

ציוריה של נמש נוצרו מתוך יוזמה ופעולה של בימוי וצילום סצנות של אמה בביתה, ושלה עם אמה. האמנית עצמה מעידה כי מהלך זה היה בעל סגולות תרפויטיות עבורה. פעולות אלה, שמטרתן הפרקטית היתה יצירת הציורים עצמם, מבטאות גם ניסיון ליצור איזה תיקון, כפי שכותבת מיכל שכנאי יעקבי, או איזו אשליה של מה שיכול היה להיות ביניהן אלמלא... האינטימיות הרגעית שנבנתה בין האם לבתה על הספה, הנגיעות הנדירות, תועדו בציורים והתקבעו בחומר. בתיאוריה של קטיה נמש, בת ה- 96 ושל בתה, האמנית, אף היא כבר אישה בוגרת, ישנה גם התקרבות אל הזקנה, נושא שאיננו רגילים בו בתרבות החזותית המקיפה אותנו, לא כל שכן באמנות. הגוף הכפוף, המפרקים הבולטים, כתמי העור על הזרועות, על הרגליים ועל הפנים, העיניים העצומות לגמרי או למחצה – כל אלה נחגגים בציוריה של נמש כהוכחה לעול השנים, כביטוי טבעי של שחיקת הזמן את הגוף המתכלה בחמלה ובקבלה. קטיה נמש, האם הזקנה, נדמית כמלכה הישובה על כס. נוכחותה עיקשת בקרבתה של הבת כמו גם בבדידותה.


מבלי להתכוון מהדהדות מן היצירות וריאציות על קומפוזיציית הפייטה של מרים ובנה ישו, אותה סיטואציה שבה אוחזת האם את בנה המת לאחר שהורד מן הצלב. "במקום הכי חי, בחיק של אמא שלי היה מוות", אומרת נמש. משפט מצמרר זה מטעין את עירומה בחיקה של אמה בקונוטציות של לידה ושל מוות השזורים זה בזה, תוך הדגשת הגופניות הגשמית של המגע. הפייטה באנלוגיה לציוריה של נמש מרמזת על אי פתרונה של שאלת הקורבן: כיצד ייתכן שהניצולה הופכת לזו האוחזת בבתה כקורבן? במיוחד בולטת האנלוגיה הזו ביצירה שבה מתוארת הבת, האמנית, כשהיא עירומה, בדומה לגופו העירום של ישו.


רחל נמש, המשא (שמאל), 2018, 112 X 140 ס"מ, שמן עד בד. פייטה (ימין), 2017, 75 X 107 ס״מ, גרפיטי על נייר

מחקר הדור השני מגלה כי אכן התקיימה בקרבו נטייה לפתח הזדהות עם ההורים, שנתפשו כקורבנות חיים.[4] יחסי ההיפוך של הקורבנות המתועדים ביצירות, מציבים את הבת הבוגרת במקומו הקבוע של ישו, אשר למרות שחי חיים ללא רבב, נגזר עליו למות על הצלב כדי לכפר על החטא הקדמון. כך ממקמת נמש את עצמה, ובהשאלה את בני הדור השני, ככאלה שגורלם נחרץ ביום היוולדם, לחיות למען כפרת העוונות של האנושות, עוונות שלא הם ולא בני עמם ביצעו. ראוי לשים לב כי הפייטה הפעם מבססת יחסי אם ובת – יחסים אשר תולדות האמנות לא הרבו לעסוק בהם, ובכך מהוות היצירות כר פורה לבחינת יחסים אלה, אשר מגלמים אהבה וחיבור בל יינתק אך בה בעת רצון לעצמאות, להיפרדות ולשחרור של הבת מאמה. הדיאלקטיקה הזו מלווה את התערוכה ואף מהדהדת בשמה "כגוף אחת".


מרכיב משמעותי בתהליך יצירת הסדרה היה עבור נמש המספר המקועקע שעל אמת ידה של אמה. מספר זה, שעמו המשיכו לחיות ניצולי מחנות הריכוז, מוכר כמוטיב ביצירותיהם של חיים מאור, יוסי למל, דבורה וג-זליכוב, ענת מסד ואחרים. בהיותו סימן בולט כל כך על גופם של הניצולים, הפך המספר עדות מטרידה שקשה להתעלם ממנה, לזהותם הסידורית ולאובדן הזהות האישית.[5] עבודות רבות בתערוכה מעמתות את הצופה עם המספר בחזית הציור, והוא מופיע בהשאלה פעם אחת גם על זרועה של האמנית עצמה ועל רגלו הדקיקה של הנשר המוצב מאחורי האם. "זה כל הזמן נוכח, וכל היום שאת רואה את זה, זה נמצא גם בתוכך", אומרת נמש. כמו אמנים פלסטיים, גם משוררים יצרו בהשראת הספרות המקועקעות. הנה לדוגמה שירו של איתמר יעוז-קסט, ניצול שואה, אשר מתאר את הספרות שהיו חרוטות על אמת ידה של בת דודו, שהלכה לעולמה בטרם עת. בשירו הוא תוהה מה יהא גורלן של הספרות הנטושות הללו, אשר כמו נעזבו על ידי האישה המתה, ומסרבות להיעקר מזיכרונו.

איתמר יעוז-קסט / שתיקות [6]

כְּבָר הִתְפוֹררוּ הַסְפָרוֹת עַל זְרוֹעָהּ

כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת-הַקַעֲקַע שֶׁעַל זְרוֹעוֹת הַמָּלָּחִים;

שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵש שָׁנָה גָזְרָה אֵלֶם

עַל סִפּוּר הַסְפָרוֹת שֶׁעַל זְרוֹעָהּ, הַמָתְחִיל ב A

לְמַעַן תּוּכַל לִחְיוֹת אֶת הָכָּאן-וְהָעַכְשָו

בְּצֵל הַיָם, הַבַּית וְהַיְלָדִים,

וְאִם הִסְגִירָה עַצְמָה מִדֵי פָּעָם

הָיָה זֶה רָק כְּעֵין הֶסֵּט מִקְרִי שֶׁל הַשָרווּל;

וְכָעֵת חָמֵש סְפָרוֹת נְטוּשׁוֹת מְסָרְבוֹת בְּמוֹחִי

לָשוּב אֶל שְׁתִּיקַת לוּח הָכֶּפֶל.

"קטיה"

רחל נמש, קטיה A-9384, 2016, 80 X 70 ס"מ, שמן על בד

בתערוכה מוצגות גם כמה יצירות המתארות את האם במרחב הביתי שלה. מדהים כיצד מתחדדת בימים אלה הבדידות המתוארת ביצירותיה של נמש והספק בדבר כוחו של המרחב המוגן להבטיח גם הגנה נפשית ורגשית. בניגוד לחללים הריקים המאפיינים את סדרת העבודות המתארות את האם ובתה על הכורסה, בסדרת ציורים אלה ניכרת תשומת הלב האמנותית לעיצוב קומפוזיציות החדר הסגורות, הגדושות ברהיטים וחפצים, כמו שמיכה צפופה המגנה על המתכרבלת בה. בתארה את אמה יושבת לבדה בסלון או נשענת על שולחן המטבח בוחנת האמנית את סוגיית השיקום והחיים הנורמליים. שאלה נוקבת זו המרמזת על הקלישאה של ניצחון החיים, נשאלת מכל פריט בציורי התפנים הללו. שהרי הסלון המתהדר בתמונות, ברקמה ובעציץ פורח, אמור לייצג את תפארת התרבות הבורגנית והחיים הנורמטיביים של אישה אירופית מבוגרת שהשתקמה. האם הוא באמת מעיד על כל אלה? האם המטבח המאובזר והמסודר, יכול לכסות על העבר הפצוע? מה כוחו של המרחב החומרי לפצות על עול הבדידות המעלה באוב את הזיכרון הרחוק והאכזר? נדמה לי שבסוף הסרטון האמנית עצמה עונה על כך.


"כגוף אחת" / אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי. הגלריה לאמנות ישראלית, מרכז ההנצחה קרית טבעון, רח' המגדל 2. 04-9835506. נא לברר האם חזר לפעילות, כעת סגור.

רחל נמש, בסלון (ימין), 2020, 96 X 136 ס"מ, שמן עד בד. במטבח (שמאל), 2020, שמן על בד 108X108 ס"מ


[1] מיכל שכנאי יעקבי, כגוף אחת, טקסט לתערוכה, מרכז ההנצחה קרית טבעון, מרץ 2020. [2] בתיה ברוטין, הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים בני הדור השני, מאגנס, 2015, ע"מ 19. [3] ענת גטניו, "אלם והעדר", מתוך: מונח ברקמות העור, קטלוג התערוכה, מרכז ההנצחה קרית טבעון, פברואר-אפריל 2002. [4] בתיה ברוטין, הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים בני הדור השני, מאגנס, 2015, ע"מ 177. [5] בתיה ברוטין, הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים בני הדור השני, מאגנס, 2015, ע"מ 87. [6] איתמר יעוז-קסט, מתוך הזהויות, עקד, 1980.

2848 צפיות

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים