ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד | על נשים ומרחבי-נפש

חוקרת, מרצה ואוצרת תערוכות. תחומי עניינה הם אמנות ישראלית בעבר ובהווה, אמניות בישראל והיבטים מגדריים באמנות, אמנות וחינוך והסוציולוגיה של האמנות. נמנית עם סגל החוג לספרות, אמנות ומוסיקה במכללה האקדמית צפת, ואוצרת גלריה הקומה העליונה במרכז ההנצחה - גלריה קהילתית.

על נשים ומרחבי-נפש | ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד

ביקור בשלוש תערוכות חדשות בגלריות מרכז ההנצחה בקריית טבעון

חָמֵש בעמק | חיה גרץ רן, מיכל ויטלס, סימה לוין, מרב סודאי, הילה סלעי. אוצרת: ענת גטניו

הקלו המים | עדינה קיי. אוצרת: דורית רינגרט

בדל"ת אמות | אביטל אלוני. אוצרת: שחר מרנין דיסטלפלד

בגלריות מרכז ההנצחה מוצגות כעת שלוש תערוכות – ציור, תחריט וצילום, שלושתן מלאכת מחשבת של נשים – הן האמניות והן האוצרות.

התערוכה 'חָמֵש בעמק' אינה תערוכה קבוצתית רגילה. חמש האמניות המשתתפות בה החלו לעבוד יחד, לבקר זו בסטודיו של זו, להיות מעורבות זו ביצירתה של זו ואף יזמו תערוכה משותפת. כל החמש הן ציירות בוגרות ומוערכות, הפועלות בפריפריה הפורה של עמק יזרעאל זה שנים רבות, ועל כן היה זה אך טבעי שאוצרת הגלריה, מיכל שכנאי יעקבי, תארח את תערוכתן בטבעון. היא הזמינה את ענת גטניו כאוצרת אורחת, וכך נולדה התערוכה.

מכיל ויטלס, ללא כותרת, 2020, אקריליק על בד, 120/ 70 ס"מ

גטניו יצרה בחלל הגלריה נקודת מפגש של דמויות נשים, רובן בוהות במרחבים ביתיים, עסוקות בסצנות אינטימיות, כמעט סתמיות. חלק גדול מהדמויות הן דיוקנאות עצמיים של האמניות, חלקן לקוח מצילומים. הנשים אינן עסוקות בפעולה נרטיבית, בוודאי לא מציגות רגעים הרואיים כלשהם. אין בעלים או ילדים וגם הגוף העירום נוכח באופן שולי (אצל מרב סודאי).

שמאל: סימה לוין, נשים 1, 2020, צבעי מים על נייר, 150 / 100 ס"מ.

ימין: מרב סודאי, התיילדות על המדרגות, 2018, שמן על בד, 180 / 160 ס"מ

בציורים אחדים מופיעה אותה הדמות בהכפלה (כאן בציורה של סימה לוין), במה שנדמה כייצוגו של דיבור פנימי של אישה עם עצמה. התחושה היא שמה שמתרחש קורה לנגד עינינו במישור הקדמי, מזמין אותנו הצופים להתקרב. גריזלדה פולוק אפיינה את ציוריהן של אמניות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 באמצעות התייחסות מרחבית המצמצמת והדוחסת את ההתרחשות למישור קדמי.[1] אסטרטגיה ציורית זו הובילה, לדעתה, להעצמת ההזדהות של הצופה עם ההתרחשות, בדרך-כלל של דמות אישה בציור. גם אצל חמש האמניות רוב הדמויות מתוארות במישור הקדמי, הרקע שולי או חסר, ואנו מוצאים עצמנו במפגש בלתי אמצעי עמן. הישירות והקרבה הופכים לעמדה ערכית לפיה קיימת לגיטימיות לנראות הרב-גונית של הנשים, והרגעים כולם מתווספים למה שניתן לכנות כנשיות רב-ממדית, מרחק שנות אור מכל סטריאוטיפ שהכרנו.

בתערוכה נשים שציירו נשים בנוכחותן היומיומית, הרגעית, הפשוטה. הן מהרהרות, מסתרקות, מתרחצות, שרות, משוחחות. אנו מתבוננים על הנשים הללו באותו המבט שהתבוננו עליהן האמניות – מבט נעדר שיפוטיות. הגבר היחיד בתערוכה מפתיע, כאילו הסתנן מסיפור אחר. זהו דיוקן עצמי של מיכל ויטלס בדמות גברית. נוכחותו מזכירה כמה שונה המבט הנשי על נשים מן המבט הגברי דרכו הורגלנו לתפוש את עצמנו – נשים בעולם פטריארכלי.[2] ככל שאנו מתבוננים בתערוכה הולכת ומתנסחת ההבנה כי לפנינו נשים התובעות זכות אוטונומית על הנראות שלהן. נראות זו מערערת על המוסכמה הפטריארכלית כי המבט הגברי הוא המבט הפעיל ואילו הנשים הן פסיביות ונצפות בלבד, כפי שניסחה זאת לורה מאלווי.[3] בתערוכה נשים מביטות וכאלה שאינן מביטות בנו, ובכל המקרים קיימת תחושה של ניכוס המבט הכפול – על ידי האמניות ועל ידי דמויות הנשים שציירו.

רבות מהנשים מצויות במרחב הבית, אף הוא בלתי הרואי בעליל, מבולגן, צבעוני ורב-שכבות (אצל הילה סלעי) או מינימליסטי וגיאומטרי (אצל מיכל ויטלס). מרחב הבית, ובתוכו הכורסה, זוכה למקום של כבוד, כקליפת גוף מנחמת. בחלק מן הציורים הנשים מצויות במרחבי חוץ כלשהם, אך מרחבים אלה נטולי מיתולוגיזציה. לא נמצא בתערוכה מבטים פנורמיים אל נוף העמק - נושא שמאפיין יותר ציירים-גברים. אצל חיה גרץ רן אנו עדים לדיוקנה העצמי בדמותה המתה של החלוצה, בת העלייה השנייה, שושנה בוגן, אך הציורים אינם מסגירים את סיפור המסגרת ומתמקדים בדמות עצמה.

שמאל: חיה גרץ רן, אקליפטוס שחור, 2020, שמן על בד, 100/100 ס"מ.

ימין: הילה סלעי, דיוקן עצמי, 2013, שמן על בד, 180 / 150 ס"מ

לתערוכה נבחרו בעיקר ציורים, ומעט הדפסים ורישומים. העומס הציורי הנוצר בחלל הגלריה מתאזן מעט בפורמטים קטנים בחלל החדרון האחורי של הגלריה, שהפך למעין סלון. האקלקטיות והסגנון המובחן של כל אחת מן האמניות מעידים כי לפנינו לא רק מפגש מרתק, כי אם גם פוטנציאל לחמש תערוכות יחיד.

התערוכה 'הקלו המים' שאצרה דורית רינגרט במבואה, מציגה כמה סדרות של הדפסים של האמנית עדינה קיי, שתחילתם במסע. "אבא הצליח לברוח ממחנה השמדה בטרנסניסטריה בתוך מיכלית נפט. המיכלית הייתה מגיעה מלאה בדלק למחנה, מרוקנת את הדלק בלילה, ולפנות בוקר עוזבת את המחנה ריקה. באחד הלילות אבי הסתנן לתוך בטן המיכלית וכך הצליח לברוח אל החופש", מספרת עדינה., בטקסט התערוכה כתבה: "אביה של עדינה אומנם ניצל מהמחנה, אך בריחה זו לא באמת שחררה אותו לחופשי. היא מדמה אותו ליונה הנביא, אדם בבטן דג גדול המנסה ללא הצלחה לברוח מגורלו.

אלה קריגר כותבת בטקסט התערוכה כי עדינה מקבילה בין מסעו של אביה לחופש לבין מסעו של יונה בבטן הדג, ומפגישה אותם באמצעות דמותו של בנה.[4] כשהיא ממוקמת בתווך – בין הזיכרונות שהטמיע בה אביה לבין מה שהעבירה מהם לבנה, מצאה עדינה את התחריט כמדיום מתווך המגלם אותה עצמה. בפרויקט נוסף המשחזר מסע, גייסה עדינה את קרוביה, ביימה וצילמה אותם על יאכטה בים, כאילו היו פליטים המשוועים אל חירותם. בקומפוזיציות המזכירות יצירות מפתח מתולדות האמנות (החירות מובילה את העם ורפסודת המדוזה) מועברת חווית פליטות אוניברסאלית המתקשרת למסעו המעגלי של יונה. סדרה נוספת בתערוכה מורכבת מגולגולות וממוחות. דימוי המוח נגלה בגוונים של אפור ואדום, כעובר מכורבל או כמפת דרכים. הגולגולת לעומתו, היא פרופיל חי-מת, דיוקן של כאב חלול, המבוסס על צילום רנטגן של האמנית עצמה.

עדינה קיי, יונה בבטן הדג, 2020, תחריט, 60/50 ס"מ

כאנטי-תזה לחוויית התלישות והפליטות מתבוננת אביטל אלוני, בתערוכה בדל"ת-אמות המוצגת בגלריית הקומה העליונה, במרחב הביתי שלה. מתוך ההסתגרות שנכפתה על כולנו בעקבות משבר הקורונה, מצאה עצמה אביטל בוחנת ממושכות את ביתה מבעד למצלמה, כיומן אישי. ההשתהות הפכה להשתאות, כשלפתע שינו קרני האור שנכנסו דרך חלון את החפצים המוכרים. במלאכת גילוי המרחב, נחשפו מדי יום ביומו עוד ועוד חפצים מוכרים – מרכזיים או נשכחים – בביטויים המפתיע. דרך ההתבוננות במרחב הדומם ניבט גם דיוקנה הפנימי של האמנית בימי הצילומים – מעט מלנכולי, אפרורי, מגשש אלי יופי מנחם.

אביטל אלוני, צילומים מתוך התערוכה, 2020

לתיאום סיור בתערוכות במרכז ההנצחה בקריית טבעון, יש להיכנס ללינק:

https://tivon-lib.co.il/gallery/

הערות שוליים

[1]Grizelda Pollock, Vision and Difference. Feminism, Femininity and histories of art, London and New-York: Taylor&Francis, 2013, pp. 89-90. [2]טל דקל, ממוגדרות: אמנות והגות פמיניסטית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011, ע"מ 25- 26 [3]לורה מאלווי (תרגום: רועי רוזן), "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", ללמוד פמיניזם: מקראה, 2006, ע"מ 118 – 133 [4].פסקה זו מבוססת על טקסט התערוכה מאת אלה קריגר