ד"ר רתם לוז (טור קבוע) | הרהורים על מוסיקה אמנותית ישראלית - מסורת ואוונגרד

פסנתרנית, מלחינה ומוסיקולוגית. בעלת תואר שלישי מהאוניברסיטה העברית. מרצה במכללה האקדמית צפת משנת 2009. המחקר שלה משלב ניסויים בקוגניציה וראיונות עם המלחינים. רתם הפיקה מספר אלבומים מיצירותיה ויצירות אביה, המלחין יחזקאל בראון, וחיברה גם ספר עליו ביחד עם פרופ' יהואש הירשברג. הספר יצא לאור בשנת 2016.

הרהורים על מוסיקה אמנותית ישראלית - מסורת ואוונגרד

המוסיקה האמנותית הישראלית צמחה בשנות השלושים של המאה העשרים בעקבות העלייה מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה. המפגש בין מלחינים שגדלו על ערכי התרבות האירופית עם הארץ המזרחית ונופיה השונים כל כך, הוליד סגנונות חדשים. מלחינים כמו פאול בן חיים ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ' פגשו מוסיקה של עדות שונות ויצרו סגנון שנקרא "ים תיכוני". שנים רבות חלפו מאז, ודורות של מלחינים המשיכו ליצור מוסיקה ישראלית אמנותית. מוסיקה זו היוותה המשך למסורת ארוכת השנים של מוסיקה מערבית והושפעה על ידי גדולי המלחינים של המאה העשרים כמו ברטוק ופרוקופייב, סטרווינסקי ושנברג.

הרוחות החדשות של האוונגרד שנשבו באירופה ובארה"ב הגיעו גם לארץ ישראל, אם כי באיחור מה. מלחינים ישראלים נסעו משנות החמישים ואילך לדארמשטט שבגרמניה, כדי להתערבב עם הסצנה של מוסיקת האוונגרד. אחרים נסעו ללמוד בארה"ב וחזרו עם אסכולות חדשות של מוסיקה אקוסטית ואלקטרו אקוסטית. כמה מהם הקימו אולפנים אלקטרו אקוסטים ויצרו מוסיקה ייחודית ומעניינת. חלקם הקימו דורות של תלמידים שהמשיכו בדרכם.

עד היום יש מעין וויכוח לא נגמר על הרלבנטיות של מוסיקת האוונגרד, כלומר המוסיקה שאינה נעימה לאוזן, ואינה טונאלית (כלומר קשה עד בלתי אפשרי להמהם מנגינות). מוסיקה, שאולי זקוקה לתיווך והסברים כדי להבינה.

מלחינים מהדור השני של המוסיקה הישראלית האמנותית שלא התחברו לאוונגרד, חשו רדיפה מצד הממסד האוונגרדי במשך שנים רבות. כך היה למשל המלחין יחזקאל בראון, שהמשיך לכתוב יצירות מודאליות ואפילו (הס מלהזכיר), טונאליות בצורות סונטה וצורות קלאסיות אחרות. יחזקאל בראון היה אבא שלי, כך שמן הסתם חוויתי בילדותי את תחושות הרדיפה. למרות זאת, בראון לא וויתר על המוסיקה שלו, וכתב את מה ששמע באוזני רוחו.

לפני מספר ימים קראתי פוסט של המלחין והפסנתרן גיל שוחט, שכתב באופן גלוי בגנות מוסיקת האוונגרד. רציתי לענות לו ולקוראים אחרים שהחרו והחזיקו אחריו, שבזכות מוסיקת האוונגרד אנחנו זוכים לשמוע היום קליידוסקופ של צלילים ורעשים. מוסיקה אינה קיימת רק כשלעצמה, באשר היא מהווה סביבה דינאמית בסרטים, בלטים, הצגות, אירועים וחיים. פס הקול של החיים סביבנו עשיר במוסיקה אלקטרונית, ברעשים, בצלילים ממקורות מגוונים, בסינתזות של הקול האנושי, אינספור אפשרויות שרובינו חווים כברורים מאליהם. ללא ההעזה והניסיונות של מלחיני האוונגרד, לא היינו זוכים לעושר כזה.

מצד אחד, בהמשך להשקפת עולמו של יחזקאל בראון, ועמיתיו הבודדים שעמדו בלחצים של ממסד האוונגרד, אני מנסה להיות נאמנה לעצמי ולחבר מוסיקה שמדברת אלי. כלומר, המשפט 'ככה לא כותבים היום' לא משפיע עלי ולא מנחה אותי בבחירות הקומפוזיטוריות שאני עושה. מצד שני, אני מברכת על כל רעיון חדש או סאונד שלא נשמע לפני כן. הברכה נובעת לא רק מהשמחה על כך שפס הקול שלנו התעשר באינספור אפשרויות, אלא גם מכך שיש למלחינים של המוסיקה הישראלית האמנותית (ושאר מלחיני העולם באשר הם, שיוצרים מוסיקה לאולם הקונצרטים ומחוצה לו), חופש מוחלט לייצור.

המונולוג הזה מחזיר אותי כמה מאות שנים אחורנית, ל'קאמרטה הפלורנטינית'. קבוצה של אצילים, מלחינים וזמרים שהתאספו בביתו של אציל איטלקי בעיר פירנצה. כל זה ארע בשנות השבעים של המאה השש – עשרה. בין חברי הקבוצה נימנה גם מלחין בשם מונטוורדי, שנולד בעיירה קרמונה. בעיירה בה נולד בנו כלי קשת משובחים, וגם היום יש בה כמה סדנאות לבניית כלים. חברי הקאמרטה רצו לשנות את פני המוסיקה לפי הדימוי שהיה להם על מוסיקה ביוון העתיקה. רעיונות אלה תרמו ליצירת האופרה ושינו את פני התרבות המערבית והאנושית. קשה לנו לדמיין את עולם המוסיקה האמנותית ללא אופרה, ובאיזה שהוא מקום גם קולנוע, שלדעתי מהווה המשך ישיר לאופרות. הרצ'יטטיב והאריה שנולדו כתוצאה מקבוצה מיוחדת זו היוו בסיס ליצירות אלמותיות כמו 'דון ג'יובאני' ו'חליל הקסם' של מוצרט ועד ל'ווצק' של אלבן ברג.

קבוצה אוונגרדית זו, בשלהי הרנסנס ובתחילת תקופת הברוק, שאפה ליצור משהו חדש. אני חושבת שהחופש הזה הוא משהו יקר שצריך לשמור עליו ולהלחם בשבילו.

ד"ר רתם לוז