ד"ר רביב רייכרט| השלום של שלמה

מרצה לחינוך דמוקרטי ולספרות במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת קיי ומורה לספרות בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. סיפור שכתב הופיע בכתב העת עיתון 77 (גליון 412).

השלום של שלמה

הערב רד והיא סובבה את סוסתה לעבר השקיעה ויצאה לדרך. הלילה הוא המועד הנכון לנסיעה, ידעה, עת החושך והערפל מחתלים את פרסות סוסתה ומרככים את קול המאוץ, ולכן לא מיהרה. קרני שמש אחרונות ריצדו על הים בעוד היא רוכבת על הסוסה הפוסעת בשביל המקיף את המפרץ.

היא הרבתה במסעות, חצתה נהרות והרים, והיא רגילה לחמוק מסכנה ולהעלם בחשיכה. עתה, כשעתותיה בידיה ויש ביכולתה לרכוב באור ובמישור ללא חשש, הבינה שהאיטיות המוארת הזו קשה לה, היא חשה חשופה וזקנה, ואז ראתה אותו קרב.

היא החליטה לעצור ולחכות.

רוח קרירה נשבה בשערה שהאפיר. הים היה שקט ושקוף ובמרחק נראו סירות דייגים. העשב הרך שכיסה את החוף והפרחים שפרחו בתוך הירוק הנפרש למלא העין נענו לרוח וזעו בשקט, והיא שרה לעצמה שיר שאמה הייתה שרה לה כל ערב, עם שקיעה, לפני לכתן לישון, ושלווה גדולה אפפה אותה, עם התקרב הסכנה. וזו אכן הייתה סכנה, כי הרוכב שקרב עטה שריון והיה חמוש בחרב ארוכה ששלף מנדנה החגור על ירכו.

היא קראה אליו: "עצור והזדהה!"

והוא עצר. הרים את חרבו מעלה בהצדעה ואמר לה: "חיפשתי אותך יקירתי ועכשיו מצאתי, ונראה שנלחם את ואני"

והיא אמרה לו: "אבל ראוי שתאמר את שימך לפני שנלחם, כדי שאדע את מי חרבי קוטלת."

והוא צחק ואמר לה: "אינני סבור שתקטליני , אולי דווקא אקטול אני אותך. אני הכהן משוח המלחמה יחזקאל מירמות"

היא שמעה את שמעו של הכהן משוח המלחמה יחזקאל מירמות, כל נתיני שלמה המלך, מעציון גבר ועד אבל בית מעכה, שמעו את שמעו של הכהן האביר רב האון, שלמרות ימי השלום שהביא המלך ידע מלחמה כי הלך לחפש אותה בניכר: במצריים, בפלשת ואצל הצורים והצידונים. עתה ניצב לפניה, כובע נחושת על ראשו והשריון שעליו שריון קשקשים ומצחת נחושת על רגליו. אולם כשקרב ראתה שהשנים הותירו גם בו חותם, גובהו שהיה פעם, כפי שהיה ידוע לכל, שש אמות וזרת, לא הגיע עתה ליותר מאשר לחמש אמות ומחצה, פניו היו חרוצי קמטים, ועיניו הביטו בה עייפות ועצובות. והיא שאלה: "מדוע חיפשת אותי, יחזקאל מירמות?" ושלפה את חרבה שלה. והוא ענה, קולו מהדהד בשקט שבין הים להרים: " זמן רב אני מחפש אותך יפתי, שמעך הגיע לאוזני ויצאתי לבקשך בדביר ובגבתון ובאפק ובמקומות רבים אחרים שבהם שלפת את חרבך והגנת על העניים והדלים מפני העושק. אבל בכל פעם שהגעתי אל עיר בה פעלת נודע לי כי יצאת משם והאפלה כיסתה את עקבותייך. ועתה, הנה מצאתיך סוף סוף, ונוכל להילחם כפי שחפצתי מזה זמן רב" והוא זעק, תקע את עקביו בצלעות סוסו ודהר לעברה. היא החרתה החזיקה אחריו והם נפגשו בצלצול חרבות, לחמו בשקט ובריכוז, כל מכת חרב שלה, נבלמה בחדות בחרבו או במגינו וכל מכת חרב שלו הוסטה מדרכה במגינה וחרבה ובתנועת גב וסוס. הוא תקף במיומנות, מחפש פרצות , דוקר בעוז בכל פעם שמצא, והיא הניעה את סוסתה באחדות מופלאה של אשה וחיה, מתחמקת ואז תוקפת. השמש הלכה ושקעה והחושך הלך וגבר ומה שהאיר את החוף היו רק הניצוצות שעלו ממפגש חרבותיהם ואז הוא הציע, מתנשם: "אולי ננוח קמעה? החשך ירד ואני עייפתי, וגם את עייפת, סבורני, הלבנה תעלה עוד מעט ואז יהיה די אור להמשיך בקרב" והיא חייכה אליו בתודה, צנחה מסוסתה והתיישבה על החוף והוא התיישב לידה ושניהם, מתנשפים, הביטו בים ובקרני השמש האחרונות הבוקעות ועולות ממנו.

" נראה שכוחותינו שקולים , האין זאת?" אמר ועיניו נטועות בים "נסעתי רבות ולחמתי רבות, ופעמים רבות יצאתי לקרב כדי לבחון את כוחי ולראשונה מצאתי יריב השקול לי בכוחו" והיא הביטה בו, הוא הסיר את קסדתו, שערו הארוך ננשב ברוח השקיעה, והוא נשא חן בעיניה עד מאד. היא אמרה: "גם שנותינו שקולות, כך נראה. אמי למדה אותי ללחום בהיותי צעירה וממנה למדתי לחפש אחר אי הצדק ולהילחם את מלחמתם של העשוקים. יצאתי לכל מקום בו לא התקיים הציווי 'גר, יתום ואלמנה לא תעשקו', וחרבי עימי כדי להשיב את הצדק על כנו. בשל כך שוטמים אותי נגידים רבים ורודפים אחרי ופעמים רבות נאלצתי לברוח בחסות החשכה, אבל לאחרונה, אני מוצאת עצמי יותר ויותר בטלה ממעש ונזקקת פחות לחסות החשיכה." ונאנחה, הוא החרה החזיק אחריה ונאנח גם הוא ואמר: "...השלום של שלמה. גם אותי הרחיק השלום מארצי ומולדתי..." והיא שאלה: " ומה עשית שם, בניכר , אליו ברחת מפני השלום?", "לחמתי, כידוע, והרי מלחמותיי ידועות לכל בר בי רב בממלכת שלמה, לחמתי בגויי הים שפלשו למצריים, בשיירותיהם הארוכות, בלוחמים שבראש השיירה ובמשפחות שבסופה, לחמתי על הים, יחד עם הצורים והצידונים כאשר כבשו את האי אלשיה, ולחמתי במלחמות שלחמו ערי פלשת זו בזו, חרבי לא נחה במרדפי אחר התהילה, ואילו חרבך שלך לחמה למען הצדק" והיא חייכה ואמרה: "ובמלחמה למען הצדק רדפתי גם אני אחר התהילה, אני מוכרת לרבים, הושעתי דלים מאנשי חמס מדן ועד באר שבע, אבל תהילתי חולפת, משפט הצדק של שלמה שעדניו הם חוכמתו והשלום שהביא הטילו את חתיתם על אנשי החמס" והוא אמר בשקט: " אבל נותר חומס אחד, שלמה..."

וחדל מדבר כי לפתע הופיע לפניהם אשמדאי מלך השדים.

בתחילה לא אמר אשמדאי מילה.

עמד ושתק.

" מה הוא עושה כאן?" לחש לעברה, שניהם הכירו את הסיפורים על שלמה המלך ואשמדאי, הם ידעו ששלמה גבר על אשמדאי בעורמתו ודאג שיובא אליו כבול באזיקים אבל זה, בסופו של דבר, גבר עליו. היא אזרה אומץ ושאלה: " הו אשמדאי, מה חפצך מאתנו?" הם לא ציפו לפגוש את אשמדאי, פתאום, עם שקיעה, על החוף שבין עכו לבין דאר, עיניו הכחולות זוהרות בקרני השמש האחרונות שהזהיבו גם את קרניו, זקנו המחודד וכנפיו, והוא עומד מולם ומביט בהם בשקט. "שלום לכם מכובדי" אמר וקולו החרוך צורב את העלטה הגוברת.

"ראשית, אני חפץ לספר לכם את שארע ביני לבין שלמה מלככם. זה סיפור שאולי אינו ידוע לכם. שלמה ביקש ממני שאודיע לו במה כוחם של השדים גדול מכוחם של בני האדם, ואני אמרתי לו שאם יוסרו אזיקי ויתאפשר לי להציץ בטבעת החותם של המלך, אזי איעתר לבקשתו ואשיב לפנייתו. שלמה המלך סירב תחילה לעשות כן; שכן רק בעזרת טבעת זו, שעליה חקוק השם המפורש, יכול היה לשלוט בי, מלך השדים. אולם, אני בחכמתי הערמתי עליו , התגריתי בו וטענתי שחוכמתו המהוללת באה לו בזכות הטבעת, ולפיכך אין היא מעידה כל עיקר על שכלו. קצפו של שלמה יצא עלי, וכדי להוכיח את טעותי נתן לי את הטבעת." ואשמדאי פרץ בצחוק מתגלגל, מתענג בעליל על עורמתו, ובין פרצי הצחוק זעק : "אך באה טבעת הקודש בידי בלעתי אותה ואחר השלכתי אותה לים. וכך השתחררתי משלטונו של שלמה, ושלטתי בירושלים במקומו ובדמותו של המלך, ועשיתי כל שחפצתי והרביתי נשים וכבשתי ארצות, ועד תרשיש הגעתי, ואף אחד לא חש בהבדל..." וצחוקו גבר והיא העזה ואמרה: "ושמעתי שאף את דמותו של שלמה שינית ללא היכר, והשלכת אותו למדבר בארץ זרה. שלמה נדד מכפר לכפר והודיע ברבים כי הוא שלמה וכי מלך היה בירושלים , הוא, החכם מכל אדם, היה כמשוגע בעיני כל, כל רואיו התקלסו בו, ונערים פוחזים רדפו אחריו עם מקלותיהם. לבסוף, כך שמעתי ממספרי הסיפורים, הגיע אל חוף הים, ומשגבר עליו הרעב, קנה מן הדייגים את אחד מיצורי הים שהוציאו הללו מן המים, בטרם עמד לבשל את הדג , פתח את מעיו ומצא בתוכם את הטבעת שעליה חקוק השם המפורש. אז שבה לו מלכותו ואתה גורשת מן הארץ" ואשמדאי הקשיב לה רוב קשב וצחוקו הפך לחיוך והוא אמר: "אף אני שמעתי את שמעיכם, ואת בדברייך האמיצים מבהירה לי את מקורן של השמועות, אז החלטתי לבוא לבקר אתכם, עתה לפני שאני יוצא את ארצו של שלמה שגרש אותי מכסאו", "אבל מדוע באת לבקרינו, מלך השדים, מה אתה מבקש מאיתנו?" שאל, והפחד שהרעיד את קולו , היה זר לנגינה התקיפה בה התנגן בימים כתיקונם "יש דברים רבים שאתם יכולים ללמדני מיכל, החימשית לדבורה אשר תחת התומר ויחזקאל מירמות, הכהן משוח המלחמה, על תהילה ועל שלום... " ענה לו אשמדאי, ואז, בטרם הספיק לומר את דבריו עד תומם, הופיע מתוך החשיכה שאפפה עכשו את החוף כולו, איש גיבור חיל. וטרם הספיקו לשאול אותו מיהו ומה מעשיו שם עמד לפניהם והכריז : "אני הוא ירבעם בן נבט ומי אתם, אם יותר לי, אתם שניכם נראים כאנשי חייל", גבו היה מופנה אל אשמדאי ונראה שלא הבחין בו. השניים הציגו את עצמם לפניו וביקשו ממנו שיספר את סיפורו ואת השתלשלות הדברים שהביאו אותו אל חוף הים לעת שקיעה, ולא סברו את אוזנו אודות המצאו של אשמדאי שם, מאחורי גבו, כיוון שהלה רמז להם בעיניו התכולות והזוהרות שלא יאמרו לאיש דבר וחצי דבר אודותיו. וירבעם אמר: "אני אפרתי ושם אמי צרועה, אשה אלמנה. שלמה ראה כי איש רב תושייה אני והפקיד אותי על כל בית יוסף ועשיתי חיל וזכיתי לכבוד ולעושר... ", ואשמדאי חדל לפתע פתאום משתיקתו ואמר: "אשמח אם תספר להם על מפגשך עם הנביא, שהרי המפגש הזה הוא שהביאך הלום ולא תושייתך" וירבעם, הסתובב לעברו בבהלה וראה את הקרניים והעיניים ובלע את רוקו ואמר: "אתה הוא בוודאי אשמדאי" ומלמל לעצמו " אולי אתה הוא זה שהפקיד אותי על כל בית יוסף..." והמשיך, לאחר שהות מה "...אשמח לספר על המפגש... יום אחד, כאשר יצאתי מירושלים, מצא אותי אחיה השילוני הנביא בדרך, והוא כיסה עצמו בשלמה חדשה ושנינו היינו לבדנו בשדה. אחיה תפס בשלמה החדשה אשר הייתה עליו וקרע אותה לשנים עשר קרעים ואז אמר לי: 'קח לך עשרה קרעים, כי כה אמר אדוני אלוהי ישראל: הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים. והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלים, העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל, ואותך אקח ומלכת בכל אשר תאווה נפשך, והיית מלך על ישראל' והייתי נבוך ומבולבל ולא ידעתי מה עלי לעשות, אבל הדברים הגיעו אל שלמה... ואולי בעצם אליך... והוא... או אולי אתה... ביקש להמיתני על אשר ניבאו לי שאמלוך בכל אשר תאווה נפשי ולכן קמתי וברחתי, ועתה אני הולך אל מצריים..." ואשמדאי , התעלם משאלותיו אמר : "נפלא שגם אתה כאן, ירבעם בן נבט, גם אתה תוכל ללמדני דבר או שניים, על נבואה ועל שלום..." ושב וצחק את צחוקו הנורא, אולם גם הפעם לא היה סיפק בידו לומר את דבריו את תומם כי פתאום נשמעו מתוך החושך קולות עזים של שופרות וחצוצרות וצהלות סוסים וככל שקרבו ראו הארבעה כי עם רב הולך בדרך החוף, נושא לפידים, ברכב וברגל, גברים נשים וטף, וכאשר קרבו עוד יותר ראו כי חלקם נראים כישראלים וחלקם עורם כהה, וכאשר קרבו אף יותר ראו שבראש השיירה נישא ארון זהב ועליו שני כרובי זהב שפניהם איש אל אחיו, הוא נישא על כתפי אנשים הלבושים ככוהנים, ולאחר כל שישה צעדים של נושאי הארון עצרה השיירה כולה ועצר ההולך בראש השיירה, איש צעיר, עורו שחור ומראהו כמראה שלמה המלך והקריב קורבן, ואשמדאי אמר: " ברוך בואך מנליק, בנם של שלמה המלך ושל מלכת שבא, אני שמח שהצטרפת גם אתה לחבורה, אתה תוכל לספר לנו על ארון קודש שנלקח לארץ זרה ועל שלום", והוא אמר לה בשקט: " נראה שאיני היחיד שמצא את מה שחיפש על החוף הזה הלילה" והיא צחקה, והוא החליק ידו על שערה וצחוקה והליטוף הסיר משניהם את הפחד והיראה, ולכן כששאל אשמדאי את שאלתו המובטחת לא יראו ולא פחדו, אפילו שאור גדול, שלא מעלמא דין, האיר לפתע את פניו של אשמדאי, אפילו שקולו של אשמדאי נשמע לפתע כרעם בגלגל.

ואשמדאי שאל: "מיכל, יחזקאל, ירבעם ומנליק, איך אוכל להשיב לי את מלכותי על ירושלים? כולכם, כך אני יודע, מאסתם בשלום של שלמה הלוקח מכם את אשר תשתוקקו אליו, אתם מיכל ויחזקאל, נאלצתם לוותר על המלחמה בשל השלום, אתה ירבעם, נאלץ לברוח למצריים בשל השקר שבשלום ואתה מנליק נוטל עמך את מראהו של שלמה ואת ארון הקודש לארץ רחוקה משום שאביך חושש שלאחר השלום יבואו מלחמה וחורבן, ובליבך כאב על שהוא שולח אותך מכאן עם הארון. הצטרפו אלי ויחד נגרש את העריץ", וכשסיים את דבריו הופיע פתאם מתוך החושך צבא שדים, שעירים וליליות ורוחות ומזיקים, ובני בליעל ועזזלים וזימר במקהלה איומה ומכשפת את דבריו של אשמדאי:

"הִצְטָרְפוּ אֵלַי

יְדִידַי

וְיַחַד נְגָרֵשׁ אֶת הֶעָרִיץ הַבַּדָּאִי,

כֹּה אָמַר אַשְׁמְדַאי"

מנליק ניסה להיאבק בכישוף שבשיר, שהרחיק אותו מן הארון וריתק אותו בכבלי קסם לאשמדאי המואר באור רע ואמר מבין שינים חשוקות : "איני רוצה להיאבק באבי ", אבל ירבעם נענה לכישוף בנפש חפצה, וויתר על כל תהיותיו ואמר: " אבל אתה בנו של אויבי ונושא את מראהו ולכן אויבי אתה", ושלף את חרבו וזעק אליו : " בואה והלחם עימי בשניים" ומנליק צעק אליו: "איני רוצה להילחם גם בך, ירבעם בן נבט, אני נוסע מכאן אל שבא ארצי ואני לוקח עימי את הארון כדי להרחיק אותו מריב ומדון, ואין לי עניין בריב שבינך לבין מלכה של הארץ הזו" וירבעם השיב: "אינך יכול לברוח מן הריב הזה, הבריחה הזו מדומה כמו השלום של אביך" ומנליק לא יכול היה להיאבק יותר, הוא שלף את חרבו שלו וזינק לעברו של ירבעם כשהוא מכריז: "אני שש להילחם בך, קורע הממלכה" וצבא השדים שסבב את השניים הריע ללוחמים, והיא אמרה לו: "בוא ונצטרף לקרב, אתה תלחם לצד מנליק ואני לצדו של ירבעם וכך נכריע גם את הקרב שביננו" והוא אמר: "כמה מהר חולף לו השלום של שלמה" ושניהם הצטרפו אל מנליק וירבעם. הארבעה עמדו זה מול זה זקופים וחרבותיהם בידיהם, מוארים באש הזרה הבוקעת מאשמדאי: ירבעם, חסון ועז מבט, כל ישותו אומרת נכונות להסתער ולהכות, מנליק, טוב מראה ותוהה, יחזקאל, העומד, שליו, לצדו של מנליק, חמוש מכף רגל ועד ראש, והיא הביטה בו וראתה את עיניו נוצצות מתחת לקסדתו וצחקה ושלפה את חרבה וזינקה אליו, וירבעם החרה החזיק אחריה וזעק אליה: "הכי במנליק ואז נתקוף יחד את הכהן משוח המלחמה" אבל היא לא שעתה לדבריו וזמרת החרבות של שני הלוחמים, המכות זו בזו החרישה את תרועת השדים ואת קריאות ההידד והשבר שנשמעו חליפות מקהל מלויו של מנליק ושל הארון, שכן גם ירבעם ומנליק החלו להלום זה בזה.

ואשמדאי שר:

"רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה..."

ומנליק הכה את ירבעם בצלעו, והיא הצליחה לאגף את יחזקאל ולדוקרו בגבו והוא נאנק והסתובב אליה במהירות, עיניו בוהקות,

ואשמדאי הוסיף לשיר:

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ

מִצָּר הַמְנַבֵּחַ אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

וירבעם זעק בכאב ונפל, ומנליק הניף את חרבו, להכותו, אבל היא פנתה אל מנליק ועצרה את חרבו בחרבה, אולם אז תקף אותה יחזקאל, היא פנתה אליו, עוצרת את המכה שכיוון אליה במגינה, בידה האחת, ובידה שניה המשיכה לסוכך בחרבה על ירבעם, ואשמדאי זעק:

"ידידי לחמתם כהלכה, ועכשו חדלו, חדלו להילחם זה בזה , הפנו את זעמכם למי שראוי לזעם הזה, למלך שלמה"

ואכן, ברגע זה הופיע בשדה הקרב המלך שלמה ואתו חיל מרכבותיו המהירות. צמד הגלגלים המסיעים אותן נע בשקט על פני דרך החוף, כולן רתומות לשני סוסים , ובכולן ניצבים שני לוחמים, האחד רכב והאחר רמח. שלמה רכב בראש השיירה על סוס יפה תואר, לבוש מדי קרב ועטוי בגלימה אדומה, זקן שחור עוטה את פניו ובראשו כתר זהב שקרניו חדות, הוא בלם את סוסו במשיכת ריתמה תקיפה וכל מרכבותיו עצרו גם הן, הלוחמים חדלו להילחם ודממה אפפה את החוף, ואז היא נשברה בקולו הרך של המלך: "ערב טוב לכם, מנליק בני וירבעם בן נבט אשר על בית יוסף ומיכל החימשית לדבורה אשר תחת התומר ויחזקאל מירמות, וערב טוב אף לך, אשמדאי" ואשמדאי השיב לו וצבא השדים, השעירים, הליליות, הרוחות המזיקים, בני הבלייעל והעזזלים החרה החזיק אחריו: " ערב טוב לך שלמה, כמה משמח לפגוש בך כאן, על החוף הזה שבין עכו לבין דואר, מה הביאך הלום, אם יותר לי לשאול?" ושלמה השיב ”טבעת החותם שבלעת והקאת אל הים מסייעת לי לשמור על בואיך וצאתך, וכך נודע לי שנועדת על החוף הזה עם שני הלוחמים שכאן ועם בני ועם ירבעם בן נבט ורצית להסית אותם נגד מלכותי..." והפסיק את דבריו ונעץ את עיניו החודרות באשמדאי והוסיף ואמר: "אמנם, מאז מרדת בי אני חושש מן השדים בהם שלטתי כל ימי, אבל יש עדיין במתני די כח לגלות האם אתה זומם לשוב ולמרוד בי ובמלכותי" ואשמדאי ומקהלת השדים שצחקו צחוק מבעית לאורך כל דבריו האחרונים חדלו מלצחוק וירבעם שאל: " איך עלה על דעתך לגרש אותי רק בשל נבואה?" ומנליק שאל:" ומדוע שלחת אותי להיוולד בארץ הרחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה מארצו של אבי?" והיא חייכה חיוך עצוב ושאלה: "ומדוע לא קראת לנו, הלוחמים. להילחם יחד אתך במלחמתך באשמדאי?" ויחזקאל מירמות אמר: "אהובתי, אינך רואה שהוא מוקף כבר בגיבורים ואינו זקוק לנו כלל, שישים מהם שומרים על מיטתו מאז סילק את אשמדאי", ואשמדאי ומקהלת השדים צרחו: "אם כך, הילחמו בו, הוא פגע בכם כל כך" וברק הדליק את השמיים, מאיר אותם מקצה עד קצה ומחוויר את הלבנה, והארבעה , כפויי שד, רצו בחרבות שלופות אל שלמה ואחריהם דהרו כל בני לווייתו של מנליק, מותירים את הארון מאחור, מוטל בחול. אבל שלמה הושיט לעברם את אצבעו והטבעת שעליה זרחה באור הלבנה החוורת ובאורו של הארון הנשכח וכולם עצרו. והוא אמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ואשמדאי שהאור הניתז מן הטבעת כבל אותו בכבלי זוהר זעק: " אבל איזה שלום הוא זה המרחיק לוחמים ממולדתם, שולח בנים להיוולד בניכר ומגלה את מי שניבאו לו גדולה?" ושלמה השיב לו: "ואני אוסיף לקושייתך עוד קושי – איזה שלום הוא זה המייסר את עמו של מביא השלום בשוטים, כשזה כופה עליהם לבנות לו מבצרים, והייסורים הם כה גדולים עד שיבוא יום והם ימרדו בבנו?" והדברים האלה, שנאמרו בשקט רב, הגיעו לאוזניהם של כל הנוכחים הרבים על החוף שבין דואר לבין עכו וכולם הקשיבו רוב קשב וכך יכלו לשמוע את דבריו הבאים שנאמרו בשקט רם עוד יותר: " עמלתי רוב עמל על השלום הזה, בניתי טירות, כרתתי בריתות, בניתי אימפריה, שעבדתי את עמי, ואני יודע שהוא לא יארך זמן רב והוא יחדל עם מותי. אבל השקט הזה, שלפני הסערה יאפשר לכם בני להגשים את חלומותיכם - לך מנליק בני ולך ירבעם להקים ממלכות גדולות, לך אשמדאי, להיות מלך השדים לעולם ועד, לאחר שהתנסית במלוכה על ממלכתי ולכם מיכל ויחזקאל לאהוב זה את זה, עתה לאחר שחדלתם להילחם זה בזה. השקט הזה, אותו הבאתי אליכם, בניגוד לרצונכם, בטבעתי, הוא היסוד המוסד של כל יצירה, תהה זו שיר השירים, ממלכה או אהבה."

ובחסותו של השקט, אחזו מיכל ויחזקאל זו את ידה של זו, והלכו משם.