ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| פואטיקה נושכת: עיון בספר 'נמר טימיוני' לאיילה רינג

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



פואטיקה נושכת (ברכות)

עיון בספר 'נמר טימיוני' לאיילה רינג


בשני העשורים האחרונים נחלש מאוד קולה של השירה הדקונסטרוקטיבית, זו שביסודה אינה מיינסטרימית או בעלת כמיהות לצנטרליזם חברתי-תרבותי, ואת מקומה בספרות העברית תפסו סגנונות כתיבה בעלי אופי רומנטי-חנפני, מיליטנטי, דקדנטי ונישתי. שירה דקונסטרוקטיבית קנתה לה שם כז'אנר חתרני ששואף לבקר ולערער על יסודות החברה, התרבות והקיום האנושי, במטרה להבין את המציאות ואת המערכת בה אנו נתונים דרך עיניים שאינן פריבילגיות ושבעות, אלא מנקודת מבטן של קבוצות מודרות ומופלות (בין שבאופן סמוי ובין שבאופן גלוי) על ידי קבוצות בעלות כוח. קבוצות אלו מבקשות להמשיך ולשמור את כוחן בתחומי החיים השונים, תוך המשך דחיקת וקיפוח קולות אחרים וחתרניים שעשויים להשפיע ולעצב את הד.נ.א החברתי-תרבותי באופן שעשוי לערער על הסדר הקיים ולהחלישן. קול אחר וחתרני מסוג זה, שאינו חנפני ויש בו רעננות והתבוננות אחרת על המציאות ניתן למצוא בספר 'נמר טמיוני' למשוררת איילה רינג, שיצא לאור בשנת 2020 בהוצאת כרמל, במסגרת סדרת ספריית השירה 'ואהבתם', בעריכת ד"ר אורי וייס.


בשירים המובאים בספר חותרת רינג תחת תפיסות רומנטיות קלאסיות מתחומים שונים, אך לא מתוך דחיית הקיים לטובת הצגה דיכוטומית של אחר נכון או טוב יותר, אלא במטרה להראות לקורא מציאות מורכבת, מרובדת ורבגונית. כך למשל, בעמ' 9, בשיר ללא כותרת, היא מנפצת את האידיליה של זוגיות טובה ומאושרת ומעמידה במקומה, כאלטרנטיבה, הסתכלות מפוכחת על המציאות הזוגית: 'על כל זוג מאושר/ שרץ יד ביד ברחוב בבוקר/ אני רואה שלוש נשים/ נסות לבדן על נפשן'. מבחינה כמותית, בשיר מודגש שמספר הנשים שנסות על נפשן גבוה ממספר הנשים המאושרות שרצות בבוקר שלובות ידים עם בני זוגן. היחס בין הנשים המאושרות (1), לנשים הנסות על נפשן (3) הוא לא פרופורציונלי ומלמד על היקף התופעה, שייתכן ומכוונת לנשים שסובלות מאלימות על גווניה ו/או לנשים במצוקה. הבחירה החברתית להתעלם מממדי התופעה המדאיגה, תוך התמקדות בטוב ובמאושר היא בבחינת פיקציית נוחות שרבות שואפות לה ומאמצות אותה, מבלי שהן מתעמתות עם הממצאים בשטח, לפיהן זוגיות עשויה להיות בודדה, אלימה וכאובה עבור נשים רבות.


כריכת הספר 'נמר טמיוני' למשוררת איילה רינג, בהוצאת כרמל, סדרת 'ואהבתם', 2020

מקור: באדיבות המחברת


בשיר 'צפירת זיכרון' (עמ' 19) רינג מתייחסת למסחור השואה ולשימוש בה כמנוף לקידום תיירות: 'שישה מיליון נשמות/ שוברות שתיקה/ ותכניות חסכון/ 6,000 ₪ טיסה פלוס 6 /לילות במלון/...'. הנשמות הדוממות מטקסי 'יזכור' שוברות שתיקה בשיר וחושפות את העוול שבמסחור הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, שחוזר ומתממש מדי שנה באצטלה של הנצחה ושימור מורשת עם. לצד הביקורות הקיומיות והכלכליות לרינג יש גם ביקורת פוליטית ארסית שמנוסחת בלשון מרומזת וזהירה. ביטוי לביקורת מעין זו ניתן למצוא בשיר ללא כותרת, המופיע בעמ' 26 ובו עוסקת המשוררת במבצע 'צוק איתן' שהתרחש בחודשים יולי-אוגוסט 2014. בשיר היא מעבירה ביקורת על אטימותם של המבלים בחוף הים בחודשי הקיץ שאדישים למסוקים שחולפים מעל לראשיהם בדרכם להפצצת רצועת עזה: 'יושבים על כסאות מתקפלים/ ומריחים בשר חרוך/ מסוקי קרבות מעבים צללי ערפל/ מעל חול זהוב/ עדים לנופש, עדים לים'. לדידה, הנופשים בחוף הים בצד הישראלי ש'מריחים את הבשר החרוך' בצד הפלסטיני ממשיכים לבלות חרף הזוועה המתרחשת בצד האחר. אין היא בוחרת לראות בילוי זה, בחוף הים, כנסיון לשמור על השגרה בתקופת הלחימה, כפי שאמצעי התקשורת הישראליים מבקשים להציג זאת, אלא כסוג של אטימות לסבלו של הצד האחר, שנתון במצב מלחמה עם ישראל. כמובן שקריאה מעין זו אינה נוחה וקלה לקיבתו של הקורא הישראלי הממוצע, שיתהה על שום מה עליו לחוש ייסורי מצפון כאשר צבאות עמו מגנים על המולדת ותוקפים את האויב, אך רינג משתדלת בשיר לדייק את הפרובלמטיקה המוסרית, ומדגישה שבמאבק הזה, שבו אמנם יש שני צדדים, צד אחד נלחם ומשתזף בחוף הים, בעוד הצד האחר נלחם וסופר גופות חרוכות.


בדומה לביקורת החברתית-פוליטית, גם בביקורת האקולוגית, רינג איננה מהססת להסתכל על המציאות בלי פילטרים מייפים או רומנטיים, וזאת כמו מתוך אידאולוגיה פואטית לתעד ולדייק את המציאות. דוגמה מאלפת לכך ניתן למצוא בשיר ללא כותרת, בעמ' 27: 'ערבוביית הקיום/ בלילה שחון/ על מדרכה מפויחת/ ציפורי רעב/ מפזרות כרכורים/ חגות ודואות/ אל מבוכי בטון'. התיאור העולה מן השיר הוא תיאור אורבני קלאסי של רוב הערים בישראל, אך רינג באופן מניפולטיבי בוחרת להדגיש את השלילי, המכוער והמזוהם שבנוף הגאוגרפי של העיר, ומשתמשת בנציגת הטבע - הציפור, כדי להראות מה רב האסון שנגרם לאקו-סיסטמה עם התרחבות תופעת האורבניזציה ונגזרותיה: פעילות אנושית מתועשת, צרכנית ומלכלכת, בנייה מאסיבית, צמצום ריאות ירוקות ומגוון ביולוגי.


לצד השירים הנוקבים והארסיים מופיעים בספר גם שירים בעלי אופי לירי והגותי שעוסקים בחוויותיה האישיות של המשוררת, בדגש על התאהבות וזוגיות. שירים אלו הם לרוב קצרים, בעלי אופי ז'אנרולוגי ננו-פואטי, ומעבירים באופן מרוכז רגש עז או רעיון. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר ללא כותרת, בעמ' 31: 'אטומי לבבי/ מתבקעים/ בכור אהבתי/ מן התהום כּריתָ'. אולם בולט בייחודיותו וביופי השיר 'נמר טׅמיוני' (עמ' 30) שמשמש גם כשם הספר. בשיר זה המשוררת מפגינה כישורים ליריים מובהקים, ואין ידוע אם הנמר האבוד (טמיוני) הוא דימוי לאדם הקרוב לליבה או שהיא עוסקת בעצמה. בין כך וכך, בשיר היא מצליחה לעורר אמפתיה כלפי הנמר ששבוי בכאביו, בבדידותו וכלוא באפלה שנדמה שהיא תולדה של החלטותיו ולא תוצר של פאטליזם או של קורבנות: 'נמר טמיוני מחטט בפצעיו/ נמר נווד/ כדבר מה שאין לטעות בו פצע/ רכון בלילה/ רוצה כבר לישון/ אך עיניו הורגלו אל החושך/ ואל הטמיון/ נמר חג עד מתי/ בכאב מפשפש עד בלי די'. בחירתה להסב את שם העצם טמיון לשם תואר היא בחירה אסתטית ומקורית שמוסיפה חן רב לשיר הלירי הקודר.


לסיכום, בספר הביכורים 'נמר טמיוני' איילה רינג מציעה לקורא תמהיל ביקורתי, אך מגוון של יצירות שנוגעות באופן מרומז, גלוי ולעיתים גם בוטה במציאות מנקודת מבט שאיננה קונצנזואלית. האמנם נועזותו הביקורתית של הספר מקורה בהיותו ספר ביכורים שאינו תלוי ומושפע מכוחות השוק ומשיקולי רייטינג? ואולי זו נועזותו של עורך הספר, ד"ר אורי וייס, שנתן למחברת הספר יד חופשית לבטא את עמדותיה בלא צנזורה. תהא אשר תהא התשובה, לספר 'נמר טימיוני' יש תעוזה אופוזיציונית שחסרה מאוד בנוף הספרות העברית העכשווית.






171 צפיות0 תגובות