ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| "עכשיו אני בשדותיהם מחפש את אבי": עיון בספר 'פועלים סניף קלנסואה' לדוד ברבי

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

"עכשיו אני בשדותיהם מחפש את אבי"

עיון בספר 'פועלים סניף קלנסואה' למשורר דוד ברבי

יותר משניסו לכבוש את המזרח בכלי מלחמה ובצבאות אדירים, עמים שונים, אסכולות ויחידים ניסו לכובשו בהגדרות כובלות שהציעו לקוראים ולמתעניינים בו מזרח חד-מימדי, מעוות, רדוקטיבי ובעיקר מזרח שמוטה וכפוף לתפיסות עולמם של המגדירים אותו.

האשמות קשות אלה אינן מופנות רק לעבר אוריינטליסטים אירופאים מן המאות הקודמות שביקשו להציג את המזרח כחלש, ככנוע, כפרימיטיבי וכדתי כדי לכונן בו שליטה כלכלית, תרבותית, מדינית וכיו"ב, אלא גם מופנות לאדוארד סעיד ולממשיכיו, שאמנם יצאו נגד האוריינטליזם האירופאי והצביעו היטב על חולשותיו, אך כחלופה לו העמידו מזרח שנכתב מנקודת מבטם של גולים ערבים משכילים ופריבילגים, שחיו חיי נוחות בצפון אמריקה ובאירופה, וביקשו במסגרת השיח האקדמי להטיל את כל האשמה בכישלונות המזרח באימפריאליזם האירופאי ובחוסר ההבנה את התרבות המזרחית, שלדידם מתנהלת לפי קודים השונים מאלו המערביים.

בשיח הספרותי הישראלי, נתרבו למן סוף המאה הקודמת חסידי הזרם האחרון, בדמות חבורות שירה וכתבי עת ('הכיוון מזרח', 'ערס-פואטיקה' ועדי קיסר בראשם) ויחידים (ארז ביטון, סמי שלום שטרית, מתי שמואלוף, ניסים ברכה ואחרים) שהמשיכו וממשיכים את הקו הסעידי כפלטפורמה למינוף ייחודיותם כמשוררים מזרחים. לכן מפתיע אפוא כי דווקא המשורר, המלחין והחקלאי בן ה-67, דוד ברבי ממושב ניצני עוז, שהוא בעל השכלה תיכונית ועוסק רוב חייו בגידול ירקות ופרחים, מצליח להציע לקוראים בספרו הדו-לשוני 'פועלים סניף קלנסואה' בהוצאת עמדה (2017) ובעריכת רן יגיל ורוני סומק תפיסת מזרחיוּת נטולת ניסוחים אקדמיים מאדירים ומהללים, שמנותקים מהמציאות התרבותית-גאוגרפית, ובה באותה עת גם כזאת שאיננה פשטנית, מתנשאת, מנמיכה או מכפיפה את הערביות לקיום היהודי במזרח התיכון. בספר של ברבי יש חתירה לתיאור של אותנטיות מזרחית, מבלי להתיימר להציגה כדגם המזרחי הבלעדי, ובלא נסיון לשפוט אותה לטוב או לרע. בזה דומה דוד ברבי הפואטיקן לראשוני ההיסטוריונים היוונים, שחתרו לתאר את המציאות כמות שהיא ובכך הביאו ליצירת טקסטים בעלי משמעות שחורגים מתיאור ספרותי-אסתטי נטו.

ברבי אמנם נולד בישראל, אך הוריו הם ילידי טוניסיה ובילדותו ספג את השפה והתרבות הערבית והושפע ממנה רבות. ביטוי להערכתו את מוצאו התרבותי אפשר למצוא בשיר 'קחי את לבי' (עמ' 13) בו מתענג המשורר על קולו של הזמר פריד ששר על אהבה. לקורא שאינו בן התרבות הערבית, עשוי השיר הסינקדוכי אשר מקושר באסוציאציות רבות להיות מעורפל ולא ברור. כך למשל, הזמר פריד, הוא גדול זמרי העולם הערבי, פריד אל-אטראש, ששיריו מוכרים ונשמעים היטב מתימן ועד מרוקו. גם הקול 'הרך והעמוק', שכמו יוצא מתוך עורקיו של הזמר ומאדים את פניו ומדביק את הקהל בלהט, מרפרר ואסוציאטיבי לבתי הקפה הערביים, שבהם שרו זמרים מעומק גרונם עד שפניהם האדימו, והקהל שולהב מהמחזה והתרגש מאוד. בהקשר זה, ראוי לציין שהשיר מעביר חוויה שביסודה היא מאוד אותנטית: ' "קחי את ליבי/ ותני לי את ליבך"- / שר פריד בקולו/ הרך והעמוק/ כמו מוציא אותו/ מתוך עורקיו,/ יאדימו פניו,/ ידביקו אותנו/ בלבט האהבה/ הפשוטה. // הופך עורנו צמרמר/ ודמנו חמרמר,/ שיר הלל למילה/ פשוטה.'

בשיר 'לנהל את הסכסוך' (עמ' 47-46) שנועל את הספר מבקש המשורר ממקבלי ההחלטות בזירה הפוליטית, החינוכית והתרבותית, שלא להתערב לו באופן שבו הוא מעצב ומגדיר את זהותו. נראה כי כפיית הזהות (או בלשון אחרת: תהליך הישראליזציה למהגרי התפוצות השונות שהגיעו לארץ) הייתה (ועודנה) לצנינים בעיני ברבי, שמרגיש שבחסות המדינה מנתקים אותו מחבל הטבור התרבותי שלו ועוקרים אותו משורשיו: 'ומי שמם לנהל את הסכסוך עם עצמי/ אני יהודי ערבי ואף שמבין תרבויות רבות/ זוהי תרבות אמי, ולא רוצה להיות מסוכסך איתה/ ומי שמם לנהל בשמי את הניהיליזם האמוני / שלהם/ שומע אני את השיח החדש הזה ורוחי מתקצרת/ רואה אני את מגלשות המחשבה מדביקות עצמן/ לקצב הזמן/ ושומע איך צלילי המואזין היו לי לתווי תפילה.'

מפתיע לא פחות בכנות האותנטית הוא השיר 'מחפש את אבי' (עמ' 44) בו מביע המשורר ערגה לזיכרונות ילדות וכיסופים לאביו, שזוכים למענה דווקא במרחב הערבי, ולא בזה היהודי, אליו בחרו להגר מטוניסיה, ובו ברבי חי עם משפחתו במושב ניצני עוז. כמובן, שהתמונה איננה דיכוטומית, כפי שהוצגה כעת, אך יש בה כדי ללמד על כוחו של המרחב הערבי כמרחב שיכול להצית זיכרונות וגעגועים ביהודים יוצאי ארצות האסלאם ובצאצאיהם (לפחות בקרב בני דור שני). בחיק הגאוגרפיה הערבית שומע ברבי המשורר שפה הקרובה לשפה אימו (ערבית מגרבית) ומתענג על צלילי נגינה וקולות שנשמעו בבית ילדותו וכל זאת במרחב הומוגני (ערבי), שאין בו הבדל תרבותי שידגיש את אחרותו, כשם שהיא מודגשת במרחב הציוני שעוצב ברוח אשכנזית-אירופאית: 'ערבוב מחשבות מבליח, / אספרסו כפול לחיכי/ יערב/ שומע שפה מוכרת, / קרובה לשפת אמי. / ילדותי דבוקה בצלילים, /ילדות הומוגנית./ זוכר את הדמויות, / אלה שבאות בבוקר/ אל השדות./ עכשיו אני בשדותיהם, / מחפש את אבי.'. נהייתו אל השדות הערביים, כשם שנהו הערבים מדי בוקר לשדות החקלאים היהודים מחדדת רגשית, חברתית ומטאפורית את הקשר בין היהודים לערבים, שמתקיים בבחינת אף על פי כן, גם כאשר הוא סמוי מן העין ולעיתים גם שלא במודע מצד שני העמים.

המשורר דוד ברבי

מקור: נמסרה באדיבות המשורר

ברבי שגידל במשך שנים רבות פרחים, מקדיש שירים רבים בספרו לנשים ערביות מוסלמיות, צעירות ומבוגרות, שאותן הוא מדמה לפרחים, ואת החיג'אב שלראשן לגביע פרח שסביב לו עלי כותרת מפוארים ומבושמים. בנקל אפשר לראות בתיאור הצעירות המוסלמיות בשירת ברבי תיאור שהוא ארוטי או חוטא באידאליזציה ובהגזמה, אך ברבי לא מייחס להן איזו תכונה אסתטית או אנטומית מיוחדת גם לא איזה הישג בלתי רגיל. למעשה, הוא רק משתמש בתיאור החיצוני האובייקטיבי ובכסות הסוציולוגית-דתית, ומפרש אותם דרך העיניים שלו. ביטוי מאלף לתפיסה זו ניתן למצוא בשיר 'נסרין' (עמ' 26), שכפי שהוזכר אין בו מאומה מלבד פרשנות אוהדת של הגוף הפיזי, מבלי לעוותו, מבלי שיוצג בצבעים שאינם שלו ובלא נסיון להשפיע על הקוראים. למשעה, כל שיש בו הוא נסיון סובייקטיבי לתאר את היופי הערבי-מוסלמי כפי שהוא נתפס דרך עיניו: 'מה משמעות שמך? אני שואל/ והיא עונה בחן היופי: "ורד לבן"/ ואני חשבתי על ורד אהבה אדום/ והיא בחן השקט ובצניעות מוריקה/ את לובן אישוניה עוטפות עיני פחם/ ועלי כותרת מחג'בים שערה הכהה/ חושפת היא קשת לובן חיוכה/ ומילותיה כעלי הכותרת/ של הורדים הלבנים.'.

אין ספק, שמנקודת מבט של יהודים רבים תיאורים אלו נתפסים כסוג של בגידה או מעין חנפנות לתרבות עוינת שאיננה תרבותם, אך זו דרכם של עמים להגיב כך, וסביר להניח שאם ערבי היה מתאר את בנות ישראל בדרך אוהבת ומכבדת כגון זו של ברבי, גם בקרב הערבים היו לא מעטים שיוצאים נגדו, וטוב נוהג ברבי שאינו כופה את אהבתו ואת 'הערצתו' לבנות ערב על הקורא, אלא רק מציגה בצניעות שמציעה, בלי לומר זאת מפורשות (וייתכן שגם בלי להתכוון לכך), חלופה לאינטראקציה האלימה ורווית השנאה שמטופחת בעשורים האחרונים בין יהודים לערבים.

בשירים המוקדשים לנשים המוסלמיות: 'ענת', 'היבה', 'נסרין', 'רים' ו'ריהאם' הוא מתעכב באופן כמעט נוסחאתי על פירוש שמן הפרטי ועוסק בחיג'אב שלראשן, בשיחה הקצרה שניהל עימן, ולעיתים גם בצניעותן או בלבושן המודרני והנועז, שדרכו ניתן ללמוד בעקיפין על רבגוניותה של החברה המוסלמית. בשיר 'רים' (עמ' 22) מתאר ברבי נערה מוסלמית מקומית בשם 'רים' שמזכירה לו ביופייה נערה טוניסאית משהגיעה מהעיר נַאבֶּל בטוניס – עיר שסביבה נקשרו סיפורי פולקלור רבים כעירן של הנשים היפות. השיר אמנם גדוש בפולקלור (שהוא אגב מרענן) ובסופרלטיבים, אך הללו, כך נראה, נועדו לשרת את התפעלותו האישית מיופיין של הנשים הערביות, ובדגש מנשים ערביות שלראשן חיג'אב ושנדמות בעיניו כפרח: 'אני נזכר בשם רזאלה מילדותי/ וזו היתה מהעיר נאבל בטוניס./ עיר הנשים היפות, כך אמרו,/ ונקראת היא רזאלה ויופיה/ נראה משם, / מהעיר ההיא,/ אליהן עלו לרגל מרחבי טוניס הירוקה./ ורים זו גם איילה שלוחה במרחבים;/ ובדהרתה תעיף אותה הרוח,/ יצחק לה הגשם/ וינופפו לה ענפי העצים/ והציפורים תנתרנה לעבר יעדן./ והיא רים, חיוכה יקרא לחופש/ ויופיה עטוף בעטיפת חיג'אב צבעונית/ כעלי/ הכותרת של היופי.'

יופיו של הספר 'פועלי סניף קלנסואה' הוא בצניעותו הרעיונית, בשאיפתו להתמקד בתיאור המוכר/הזר, כמות שהוא, מבלי לעטוף אותו בעטיפות קסנופוביות או לחלופין בהאדרות עמים מנותקות מהמציאות שמציעות לקורא מזרח משכיל, נאור, מתקדם וליברלי. בכל מרחבי הספר אין ולו האשמה אחת או קובלנה כלפי מדינות המערב, להוציא דרישתו הנחרצת ממוסדות המדינה שלא יתערבו למשורר בעיצוב וגיבוש זהותו כיהודי ערבי. בבחירתו להימנע מההתעסקות בפוליטי, ובהדגישו את התרבותי והאתני, פתח המשורר דוד ברבי פתח בפני קוראים רבים לאהבת התרבות הערבית או לפחות להערכת איכויותיה התרבותיות, מבלי להתחייב לה פוליטית, ועל כך ראוי שיבורך.

כריכת הספר 'פועלים סניף קלנסואה' למשורר דוד ברבי בהוצאת עמדה, 2017