ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך | עיון בספר 'ירח בר' למשוררת איריס כליף
משוררת ילידת 1974. נשואה ואם לשלוש בנות. תושבת שוהם. בנעוריה היתה רקדנית וייצגה את ישראל בהתעמלות קרקע ובהתעמלות אמנותית. פרסמה שני ספרי שירה. האחרון 'ירח בר', בהוצאת עקד 2017. זוכת פרס 'שירת הנורמן' לשנת 2020.
כשגוף גבעולי מבקש להיות אוקיינוס
כתיבת גוף היא ז'אנר פריבילגי בספרות שהתפתח במדינות העולם המערבי, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. שירת גוף, וליתר דיוק יצירות שעניינן גוף או גוף המחבר, זכו להתעניינות תקשורתית וציבורית בעיקר בחמשת העשורים האחרונים. בין הגורמים המרכזיים לפריחת ז'אנר זה בולטים במיוחד: נטיית החברה המערבית לעודד אינדיבידואליזם ונטייתה לאמץ ולהטמיע בתרבות הכללית רעיונות אקזיסטנציאליסטים, שבין היתר הביאו להאדרת 'האני' ולתפיסת קיומו של הפרט דרך פריזמה סובייקטיבית. תהליך זה של הפרטת הגוף, והפקעתו מידי מערכות קולקטיביות לאומיות, דתיות וכיו"ב, הוביל לערעור ולבחינה מחודשת של הגוף ולתפיסתו מנקודות מבט אסתטיות ותרבותיות חדשות, שלא נגזרו עוד מצרכים פונקציונליים ופרקטיים, אלא מרצונות ומדחפים אסתטיים ופסיכו-אינדיבידואלים שבין היתר עוצבו והושפעו על ידי מערכות שיווקיות וכלכליות.
בחלוקה דיכוטומית גסה ורדוקטיבית ניתן לחלק את שירת הגוף בת זמננו לשני זרמים בולטים. הזרם ראשון כולל יצירות המאדירות אידאל גוף מסוים, ובמהותו הוא ממשיכו וצאצאו של ז'אנר 'האדרת הגוף', שעוגניו נמצאים בתרבות היוונית הקלאסית, שקידמה אידאל גוף, שקשור בתפיסת יופי מסוימת אליה שאפו בתרבות ובפילוסופיה ביוון העתיקה. יצירות מסוג זה הן לרוב יצירות שמאופיינת באידאליזציה ובפרפקציוניזציה של הגוף. הזרם השני, שהוא דווקא החדשני והמסקרן מבין שני הזרמים, כולל יצירות שמבקשות לערער על אידאלי הגוף המקובלים ולחתור תחתם ולהציע טיפוסי גוף חדשים או להצביע על פגמים, כשלים וקשיים שקיימים בטיפוסי הגוף המקובלים. יצירות מסוג זה תתאפיינה לרוב בתיאור גרוטסקי, שלילי, ביקורתי וטעון רגשית של הגוף, שיוצג כמרוחק מהאידיאל, גם אם הוא נתפס כך על ידי החברה הכללית.
בהתבסס על מבוא תאורטי זה, ספרה השני של המשוררת איריס כליף, "ירח בר", בהוצאת עקד (2017) הוא לא פחות מחידוש פואטי, אסתטי וז'אנרולוגי, ולא רק משום שאינו תואם לקלסיפיקציה הגסה לשני הזרמים שהוצעה בפסקה הקודמת, אלא בעיקר משום שהוא מערער עליה ומבקש להעמיד בנוסף לזרמים הקיימים זרם היברידי ואוטונומי שייחודי למשוררת, ולה בלבד. כך למשל, אף על פי שברבים מהשירים בספר המשוררת כותבת על החלמתה ממחלת האנורקסיה, אין היא מביעה בהם בוז או שנאה לגופה, גם אין היא מערערת על מצבו של הגוף או מבקשות לשנותו. למעשה במהלך קריאת השירים דווקא נוצרת תחושה שהמשוררת מבקשת להכיל את גופה, להתפייס עימו וללקק את הפצעים המדממים למען יוקל לגוף ויטב לו, ממש כמו היו שתי ישויות נפרדות שהתקיימו בה.
כריכת הספר 'ירח בר' בהוצאת עקד, 2017
מקור: TheMarker Cafe TheMarker Cafe
הפיצול הדיכוטומי לשתי ישויות, גוף ונפש, חולה ומרפא, מוכלת ומכיל, בא לידי ביטוי כבר בהקדמה לספר (עמ' 3): 'במיתר הלילה מרקדת/ גופי הפצוע מדמם/ נשמתי נאספת/ אל חותם החיים'. בעוד הגוף הפצוע והמדמם מרקד בלילה, הנפש נאספת לחותם החיים, כמו מבקשת לומר שבחרה במסלול נפרד מהגוף שממשיך לרקוד חרף הפצעים המדממים. פיצול מובהק זה בין הגוף לנפש, הולך ומתחזק לאורך הספר ומדגיש את חווית הניתוק של המשוררת מהגוף, אך בה באותה עת גם מצביע על ההזדמנויות שהניתוק מהגוף מעניק לה: להתבונן על הגוף מבחוץ, לחמול עליו, להכיל אותו, לטפל בו ואולי בהמשך לשוב אליו כאשר יגלידו פצעיו ולהתאחד עימו.
דמות "המכיל" בשיריה של כליף היא דמות מרכזית המופיעה פעמים רבות כאהוב (ככל הנראה בעלה), שלפי תיאורים שונים מכיל באהבתו את גופה ומכאוביו. כך לדוגמה בשיר המופיע בעמוד 21 כותבת המשוררת: 'לגופי הקפוא אהובי דומע,/ בשמש זהב מגיר לעיני נוגות של חסד...'. שמש חסדו של האהוב מפשירה את הגוף הקפוא , אך גם כואבת אותו. תפיסת הגוף כקר, כמו היה נטול חיוּת מאפיינת כתיבה של משוררות אנורקטיות, שכן בהעדר צריכת אנרגיה הגוף מתקשה לחמם את עצמו ואחד מהסממנים המובהקים של אנורקטיות בשלבים מתקדמים הוא טמפרטורת גוף נמוכה. גם בשיר המופיע בעמוד 25 מוצג האהוב המכיל כבעל כוחות תרפויטיים שביכולתם להביא מזור ושלווה: 'לגופי הכווי מספיג אהובי/ עדן הים // כשלהבת כחולה/ אני דולקת לעיניך אהבה...' . הידמות הצלילים בין הגוף הכבוי לגוף הכווי מחדדת בפני הקוראים את חומרת מצבו של גוף המשוררת ואת האופן שבו היא תופסת אותו. ברם, נראה כי כבר בשורה הראשונה בשיר האהוב מספיג באהבתו את כוויות הגוף מהמחלה, מקל עליו ומצית במשוררת אש אהבה. אפשר גם לקרוא את הקטע הזה כמעין מדריך שחיברה המשוררת עבור דמות האהוּב המכיל, למען ידע כיצד להצית בעיניה את האהבה פעם אחר פעם, וזאת על ידי הספגת מכאוביה והכלתם.
אין תמה אפוא שאותו אהוב מכיל, שרבים משירי הספר מפארים אותו ואת עמידתו האיתנה לצידה בשעותיה הקשות, זוכה לסופרלטיבים מחניפים במיוחד. כך למשל בשיר המופיע בעמוד 33 מתואר האהוב כ'מלאך אדם' שידיו מגבשות את גופה השרוע של המשוררת, כמו היתה מעולפת ונטולת כוח עד אשר הוא 'מנץ אל קרע ליבי זרע אהבתו'. כליף גומלת לו בשיר על תמיכתו בה ובבית האחרון קובעת: 'מלאך אדם אהובי, / מביט אל תוגת פחדי/ מטפטף באגם עולמי/ טיפת חיים'.
המשוררת איריס כליף, 2019
מקור: פרופיל הפייסבוק של המשוררת
האהוב, וליתר דיוק גופו של האהוב, משמש בספר כאנלוגיה ניגודית לגופה של כליף שמבקשת להחלים באמצעות גופו, לאכול ממנו, לינוק, לשתות ולחוות אותו. וכאן חשוב לחדד ולהבהיר כי בתפיסתה של המשוררת את גוף האהוב אין ארוטיקה בלבד או סקסואליזציה של הכלת הגוף ומכאוביו, ותו לא. ניתן לומר בזהירות כי אפשר שהשתוקקותה של כליף לגופו של האהוב, היא גם השתוקקות הגוף האנורקטי לגוף המייצג שובע, תקינות, חוסן וכוח, כמו מבקשת להחלים באמצעותו. ביטוי מאלף לכך ניתן למצוא בשיר המופיע בעמוד 39 : 'יונקת אהבה אני/ בפלח גופך מרקדת// יריעת הלילה/ ערום מכנף ליצרי/ וברקיע תשוקתך// חיים'.
המילה גוף על הטיותיה השונות מוזכרת 52 פעמים בספרה של כליף. ההקשרים שבהם מופיעה המילה 'גוף' בהתייחס למשוררת עצמה מגוונים אך נוטים לגוון שלילי: 'גווע', 'ציה', 'כווי', 'צנום', 'גרום', 'שיבולי', 'גבעולי', 'קפוא' ו'ערום', בעוד שגוף אהובה מייצג טבע שופע וחי: 'נהר', 'תותים', 'תבן', 'שדה' וכיו"ב. עם זאת, בחלק מהשירים בוחרת המשוררת להעצים את גופה ואת חווית הגוף באמצעות חיבורו אל הטבע ועם הטבע באופן שחורג במשמעותו מהגבולות האסתטיים של שירתה ושל ז'אנר שירת הגוף. כך לדוגמה, כליף מתייחסת לגופה באחדים מהשירים כאל: 'אוקיינוס', 'נחל', 'כרמל' ו'שמש'. הבחירה במופעי טבע אדירים אלה איננה מקרית. הללו מייצגים עבורה זרימה, הכלה ושפע שחסרים מאוד למי שנמצא במעמקי האנורקסיה או שטעם את טעמה: 'קרן זהב לגופי נוגעת// הלילה הבורא, משלח לנפשי הפצועה/ שרף אהבים/ ובגלימת השקט, / צונף עיני/ ובנחל גופי, מכונן/ רוך אהבה.../ ולגופי הערום, מעטה, שמלת שמיים/ והים מציף לעיני// נטף אור' (עמ' 61). כאשר גוף המשוררת סופח את תכונות מופעי הטבע השונים הוא זמין לקבל את השפע ואת האור, שאין הוא מצליח לקבל כאשר הוא במצבו ה 'קפוא', ה'כווי' או ה'גבעולי'.
השתוקקות כליף לשפע ולאור, ממקום של חוסר ושִדפון הוא רעיון שחוזר על עצמו בשירים רבים. בחלקם פונה המשוררת אל הטבע ומבקשת לחקות את מופעיו השונים על מנת לאפשר לעצמה קבלה עצמית וכדי לשמש ככלי קיבול לשפע ולאור רוחניים. באחדים מהשירים הציפייה להכלה ולהרעפת שפע היא דווקא מהאל וממלאכיו, אך ברוב השירים מי שבפועל מכיל ומרפא, זו איננה היא עצמה, אלא דמותו של האהוב המכיל, שמצליח לחלץ ממנה שירי הודיה נהדרים ואודות נוגות על יופי אהבתם: 'כאבן אדמה,/ ערומה אני בשדה גופך/ מלחשת אהבה/ לאבק שפתך// ולעפר הים/ אחריש בין זרועותיך// יונת ליבי' (עמ' 14). לסיכום, מעניין יהיה לקרוא ספרי המשך של המשוררת איריס כליף ולבחון דרכם את תהליך החלמתה והשתקמותה, שייתכן ועד אז יבואו לסיום ולהתרה מתוך הכלה עצמית ותעצומות גוף-נפש שקיימות בה, בלא שתצטרך לדבר על גופה ממרחק ולחוות אותו דרך אחרים.