ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך| עיון בספר 'זאת עיר' למשוררת סמדר שרת

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.




'אינני יכולה לשכוח את הצד האפל, הריק והמשמים של הדברים'

עיון בספר 'זאת עיר' למשוררת סמדר שרת


ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך



ידוע ומוכר פסוקו המפורסם של המשורר היווני סימונידיס (Simonides) בן המאה החמישית לפנה"ס שקבע כי ציור הוא שירה דוממת, ושיר הוא ציור מדבר. בחלוף כ-500 שנה, גדול משוררי ימי רומא, הורטיוס, קבע ביצירתו הדידקטית 'אמנות הפיוט' כי שיר וציור אחד הם ('Ut pictura poesis'), אך סייג והדגיש לא רק את המשותף ביניהם, אלא גם חידד את ההבדלים בין שתי האמנויות :'כְּמוֹ צִיּוּר הִנּוֹ שִׁיר: הָאֶחָד יְצוֹדֵד אֶת הַנֶּפֶשׁ/ כְּשֶׁתִּתְקָרֵב, הַשֵּׁנִי כַּאֲשֶׁר מִמֶּרְחָק תִּתְבּוֹנֵן בּוֹ;/ זֶה יַעֲדִיף שֶׁיִּרְאוּהוּ חָשׁוּךְ, הָאַחֵר בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ,/ כִּי הוּא אֵינוֹ יָרֵא שִׁפּוּט מְבַקֵּר חַד עֵינַיִם;/ זֶה מְהַנֶּה רַק פַּעַם, הַהוּא גַּם בַּפַּעַם הָאֶלֶף.' בדומה לציור גם השיר נוצר במהלך ימי הביניים בכנסיות בידי אנשי דת, וכאשר תמה התקופה האפלה במאה ה-15 פסעו שתי האמנויות זו לצד זו. במשך אלפי שנים, החיבור הטבעי בין ציירים למשוררים היה אך טבעי והרמוני, וגם כאשר צצו אי אלו פילוסופים כגון אפלטון שטענו שהציור אינו אלא חיקוי והגשמה של רעיונות שהובאו בשירה, לא היו אמירות אלא משב קל, שלא היה בו די כדי לגרוע מקשרי הגומלין הסימביוטיים שנקשרו בין השירה לאמנות.


גם בשירה העברית נלוו לצד יצירות פואטיות רבות איורים וציורים, שמקומם לא הוגבל לכריכה בלבד, ושחשיבותם לא היתה עיצובית בלבד, אלא היו חלק בלתי נפרד מהמות הרעיונית והאסתטית של ספר השירה וליוו רבים מדפי ספר השירה, ולעיתים אף את כולו. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בספרה החדש של המשוררת והעורכת סמדר שרת 'זאת עיר' (לופה, 2020), שמחציתו שירה ומחציתו אמנות, כאשר שתי האמנויות משרתות האחת את רעותה באופן הרמוני ואינטיליגנטי, ולא מנמיכות או גורעות זו מזו, כפי שלעיתים קורה כאשר הציור נקשר באופן מלאכותי ומעושה לשיר, לרוב כדי לשפוך צבע על דף לבן סמוך ולעורר עניין בקורא.


סמדר שרת היא משוררת מוכרת ומוערכת אשר פרסמה בשלושת העשורים האחרונים שבעה ספרי שירה. ספרה השמיני 'זאת עיר' הוא למעשה מיזם אמנותי היברידי משותף בינה לצייר הישראלי המוערך, רפי פרץ. חשוב להדגיש כי ציוריו של פרץ לא 'נתפרו במיוחד' למידותיה של שירת שרת, וטוב שכך, משום שבתהליך של התאמה אישית הצייר או לחלופין המשורר, מבקשים להתאים את השיר/ הציור בהתבסס על שיקולם דעתם (לצד הנחיה כללית מצד מזמין היצירה), ובכך צד אחד יוצא נפסד. להבדיל, החיבור בין פרץ לשרת דומה לביקור בחנות שיש בה מגוון מוצרים, ומזמין היצירה בוחר מתוך מנעד רחב יצירות/ יצירה שלדעתו מבטאת ומשקפת באופן הטוב ביותר את שירו. בדרך זו שני הצדדים מרוויחים ומבטאים את עצמם, כפי שהתכוונו מלכתחילה מבלי להתפשר.


ספר השירה 'זאת עיר', בהוצאת לופה, 2020

באדיבות המחברת


מבחינה ז'אנרולוגית, השירים בספר החדש רובם ככולם ליריים. מקצתם ליריים בסגנון הייקו, אך כולם מאוד תמציתיים, קצרים ויש בהם ריכוז רגש ומחשבה שדחוסים היטב היטב, כמו היו פואטיקה אטומית, שמאופיינת בנטייתה לתמציתיות, ושאין בה פשרות על עוצמת רגש, אסתטיקה, מורכבות רעיונית ועומק שמוגשים לקוראים. ביטוי לפואטיקה האטומית אליבא דסמדר שרת ניתן למצוא בשיר 'ברכה' (עמ' 36), שהוא גם מהשירים הבודדים שזכו לכותרת בספר: 'כל עתותיך בידך/ ענפיך ברכה/ רוח טובה באה בך'. בהשראת ז'אנר ההייקו, המשוררת מוהלת בשיר המוטיבציה יסודות נפש בטבע ויסודות חוץ בפנים ומערבבת ביניהם כדי להצביע על מודוס נפשי מסוים, שאמנם אינו עולה במפורש מן השיר, אך ניתן ללמוד עליו בעקיפין הודות לידיעה כי 'רוח טובה באה אליך'. לדידה של שרת חיי האדם אינם גזרת גורל ואין היא פוטרת את הקוראים מהתמודדות עם היותם האחראים לגורלם ולאופן שבו יעוצבו חייהם. בשונה מהייקו יפני קלאסי, בשיר 'ברכה' ישנן 22 הברות במקום 17. חריגה זו מכללי ההייקו ניכרת היטב גם בשיר בעמוד 54 בו נפש המשוררת מוצגת כטבע מסולע שבקצהו שושנה: 'בין האבנים/ על שפת-נפשי/ פתאום מצאתי/ שושנה פתוחה'. האם השושנה הפתוחה היא רגש חשוף, בינות רגשות וחושים קהים? או אפשר שהיא התפרצות רגשית חד פעמית שיופיה בולט על הרקע האטימות הכללית. בין כך ובין כך, נהיר וברור שהטבע משרת היטב את הטרנספורמציה במודוס הנפשי.


מן ההיבט הרעיוני, ברבים משירי הספר בן 66 העמודים יוצרת שרת כלאיים רעיוניים, שעטנז שמבוסס על ניגודים וקיטובים, שמתכתבים עם הציורים של פרץ ומתחדדים לאורם. כך למשל בשיר 'לרגע היינו לאחת' (עמ' 40) הציפור העדינה מתגלה כציפור שהיא גם אכזרית. המשוררת יונקת מאכזריות הציפור ומטמיעה אותה בקרבה, כמו מבקשת שגם בה תתקיים אכזריות, כמו מקווה שבדרך זו ישרור בה אותו ניגוד מכשף בין שבריריות ועדינות לאכזריות ולפראיות, אך היא חותמת את השיר בהבנה שלא תוכל לכך, שהאכזריות תשרור בקרבה לרגע קט ותחלוף: 'הציפור הזעירה/ שקוויה העדינים/ שבו את ליבי/ התגלתה לי פתאום/ כציפור טרף// בתוך מקורה הגדול/ הבריקו פנינים יפהפיות/ באור ירקרק// יכולתי לחוש/ את אכזריותה השקטה/ מסתננת אל תוכי/ בעדינות רבה// לרגע היינו אחת'. הצירוף האוקסימורוני שבמסגרתו אכזריות שקטה מסתננת בעדינות רבה (לנפש המשוררת), מרמז לקוראים שאין זו אכזריות רגילה כגון זו המוכרת מעולמם של בני האדם, ומשום שעטופה היא בתכונות מרככות, סופה שתחלוף, ותותיר במשוררת תחושה רגעית של התמזגות ('לרגע היינו אחת').


שירת שרת, כפי שכבר הוזכר היא שירת לירית ויש בה גוונים אקזיסטנציאליים ודקדנטיים מובהקים, לעיתים אף מורבידיים. בשיר בעמוד 12 היא כותבת: 'מתי אפסיק לייצר זפת/ עבור הבור השחור/ הבוער בתוכי/ אפילו הציפורים/ נראות פתאום אכזריות/ מה הן אשמות/ זה הכל בראש שלי'. אם בשיר הקודם חשה המשוררת שהיא ניזונה מאכזריות הציפור לרגע קט בלבד ושבה לשבריריותה, הרי שכאן טוענת המשוררת טענה הפוכה לחלוטין, ומעלה את האפשרות (שמוצגת כקביעה) שמקור אכזריות הציפור אינו בה בכלל אלא במשוררת ובאופן שבו היא תופסת את העולם. לדידה של שרת היא זו שמרעילה את הטבע סביב לה, בתפיסתה הפסימיסטית, וצובעת את הקיום בגווני שחור. חיזוק לתחושה קשה זו ניתן למצוא בציור של רפי פרץ בעמוד 13 שבו מוצגים כתמי צבע שחורים המכסים ומשחירים את שדה הראייה של דמות קודרת (וגם של הקוראים) ורקע שחור שממחיש באופן חי את נקודת המבט הנגטיבית שאוחזת בה המשוררת.

באדיבות המחברת והצייר (עמ' 13)


ואם עסקינן בשחור, הרי שצבע זה משמש בשירת שרת כמוטיב מרכזי שנועד לבטא מצוקה נפשית, אך יותר מכך הוא מהווה בחירה מודעת להסתכלות פסימית על המציאות. כך לדוגמה, בשיר בעמוד 22, בוחרת המשוררת להתעלם מן האור הכוכבים והירח שזרוע בשמיים ומבכרת (באופן מודע) את הצד האפל, כמו בו בלבד נצבעו השמיים: 'הערב/ אינני יכולה להתגייס/ לטובת הצד המלא של הירח/ הערב/ אינני יכולה לנשק את הכוכבים/ ולראותם מהבהבים/ הערב/ אינני יכולה לשכוח את הצד האפל/ הריק והמשמים של הדברים...' ובכל זאת בסוף השיר, חרף בחירתה לצבוע את הערב בצבעים קודרים, היא מייחלת ומתפללת לערב אחר: 'אני מתפללת לערב אחר/ רך וטוב ומיטיב...'. ברי לכל כי אין כוונת המשוררת לערבים שעתידים לבוא, אלא לאופן שבו תבחר לתפוס את הקיום העתיד לבוא. לשון אחר, מייחלת היא להטבה נפשית שתשיב לה את היכולת לראות את האור בשמיים.


אמנם שירתה של שרת בספר 'זאת עיר' היא קודרת ולעיתים אלגית, אך כמעט תמיד מסתיימת בתקווה להטבה, לגאולה. בשירים רבים היא ניצבת בפתח הדף ומצפה לרוחות טובות, עליהן היא כבר מבשרת לקוראיה, שתנשבנה ברוך ותשקמנה את הריסות הנפש. האם צפויים אנו למצוא בספר הבא שירים המדברים על החלמה ושיקום? האם הדמויות בשירים הבאים תהיינה פחות בודדות, קודרות ושחורות? ואפשר שהמשוררת תחרוג מעמימותה הפואטית ותבחר לחשוף טפח או טפחיים ותגלה לקוראיה על שום חשכה וקדרה. תהא אשר תהא בחירתה, לחובבי השירה בהחלט מומלץ להמתין ולעקוב.

121 צפיות0 תגובות