ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| עיון בספר 'הרים וגבעות' למשורר שגיא שדור

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.




מרחביה הגאוגרפיים של הנפש

עיון בספר 'הרים וגבעות' למשורר שגיא שדור


במאמר מכונן שכותרתו 'מסה על האמנויות והמדעים' שנכתב בגנות המדעים והאמנויות בעת החדשה והציגם כמזיקים למין האנושי וכסממן להתנוונותו, טען הפילוסוף והתאורטיקן הצרפתי בן המאה ה-18, ז'אן ז'אק רוסו, כי הטבע הוא התהליך שבאמצעותו האדם מגבש את אופיו באופן שלם ועצמאי. לתפיסתו של רוסו, הטבע, בשונה מהחברה, אינו כופה על האדם שִעבוד למערכות תרבותיות, דתיות, משפטיות ומדעיות, שמונעות ממנו לבטא את הפרא האציל שבו. תהליך מסוג זה, שבו הטבע מעצב את אופיו של האדם ומשמש עבורו כמעין מנטור במסע חניכה פיזי, נפשי ומטאפורי, תוכלו למצוא בספר הביכורים 'הרים וגבעות' מאת המשורר הצעיר שגיא שדור, שפרסם את ספרו בן 23 העמודים בהוצאת 'הוצאה עצמית', בשנת 2018.


מבחינה רעיונית וז'אנרולוגית, נדמה כי שדור בחר לאתגר את הקורא הישראלי וחיבר עבורו מעין פואמה מנטלית-אוטוביוגרפית, שאמנם נחלקת ל-15 שירים שלכאורה מוצגים כאוטונומיים, אך למעשה הם חלק מתלכיד פואטי שלא ניתן להבינו לעומק, אלא רק על ידי קריאת כל היצירות כפואמה רציפה אחת. קריאה חלקית או אקראית בספר, לא צפויה להניב לקורא את ההנאה האינטלקטואלית והאסתטית שצפויה להניב קריאה שלמה ורציפה של הפואמה, שבלא ספק גדולה מסך כל חלקיה.


ברם, לא בעניין הקלסיפיקציה הז'אנרית של היצירה עסקינן, כי אם ביצירה עצמה, שלכאורה עוסקת בהתגברות האדם על מכשולי הטבע, אך בפועל מרפררת להתגברות האדם על מכשולים וקשיים נפשיים, רגשיים ובין-אישיים בחייו. לכל אורכה של הפואמה, שדור מציג את התמודדותו עם קשיים רגשיים וזוגיים כהתמודדות עם מכשולים גאו-פיזיים כגון: נהרות, מדבריות, הרים, יערות וגבעות, שכולם, כך נדמה, אינם מתקיימים במרחב הממשי, אלא בעולמו הרגשי והנפשי, שמצטייר כעולם העומד בפני עצמו המתקיים במחשבתו של המחבר.


באופן שהוא מרענן ומטריד כאחד, בכל מרחבו הטקסטואלי של הספר 'הרים וגבעות', אין, אף לא, אזכור אחד של מרחב אורבני ו/או סממן למודרניזציה, לטכנולוגיות, לקיום של חברות וכיו"ב. אך כאמור, אין בכך כדי ללמד על מעמדו של הטבע ביצירה, אלא על השתעבדותו של המחבר ושל גיבור הפואמה לתהליך (מסע) אליו יצא במרחבי הטבע.


פואמת המסע נפתחת בקטע מבואי (עמ' 1-3) שהוא סוג של סיכום הגותי לפואמה כולה ובה מתאר המשורר את השלבים שעבר במסעו, בו החל כיחיד, המשיך לצד בת לוויה שנטשה אותו וסיים, כפי שהתחיל, לבדו. מסעו מתחיל אפוא בכמיהה ואפשר אף בהשתוקקות לאהוּבה מסוימת ואפשר גם בהשתוקקות לקשר רומנטי כלשהו: 'לאהוב אותך, זה מסע/ המתחיל בשממה נידחת,/ במדבר גדול, שבקצה החיים./ שם, אין לו עתיד, לנווד...' (עמ' 1). אפשר לראות את המבוא בעמודים 1-3 גם כסוג של מפה פואטית למסעו של הגיבור, שמתחיל במדבר, שבו הוא נמצא לבדו וממשיך ביער, אליו הוא נכנס עם שותפתו למסע, ועובר דרך הנהר, האגם, הגבעות ומסתיים בהר, שלפסגתו הוא מגיע לבד. בהמשך הפואמה, עמ' 4-23, מפרט את המשורר בהרחבה על אודות מסעו בכל אחת מצורות הנוף הללו.


המדבר – המרחב הגאוגרפי הראשון שבו נמצא גיבור הפואמה, הוא איננו מרחב שנוח לו להתקיים בו והוא מחפש בו מפלט, נווה מדבר: 'חיפשתי נוה-מדבר,/ היכן שהדיונות חדלו מריקודן/ לצלילי הרוח,/ היכן שעצים צומחים/ בתוך כלום רחוק' (עמ' 4). אפשר בהחלט שהמדבר משמש בפואמה זו כסמל לבדידות (ואולי לרווקות) של האדם, והשתוקקות הגיבור למצוא נווה מדבר היא למעשה ביטוי לכמיהתו לקשר רומנטי . כך או אחרת, נראה כי קשיי המדבר ומכשוליו: העדר מזון ומים, חום השמש הקופחת והמסע עצמו, אינם מטרידים את הגיבור כפי שהוא מוטרד מהעדרו של החום האנושי: 'וכל הדרך/ תהיתי בדבר:/ הכיצד זה,/ שגם בחומו העז של המדבר,/ למרות הכל, צמא אני, / יותר מכל, לחום אנושי?' (עמ' 4). כמיהה שמחזקת את הטענה, שייתכן ויצא למסע כדי למצוא אהבה כלשהי ולא בהכרח את השותפה שפגש בדרך.


בכניסה ליער- שמסמל, ככל הנראה, את מורכבות הזוגיות, אך גם את המעבר מבדידות לחיים לצד שותפה, תוהה גיבור המסע אם יוכל וירצה לחזור מהיער לאחר שיכנס פנימה לתוכו. ניתן לראות בכניסת המשורר ליער אנטיתזה וגם אלוזיה לפתיח של 'הקומדיה האלוהית' לדנטה אלגיירי, שבו נכתב: 'ויהיה במחצית הדרך של חיי והנה נקלעתי ליער אפל, יען כי סטיתי מדרך הישר'. נראה כי בעת היכנסו ליער, כששותפתו החדשה לצידו, היער סימל שינוי ותקווה והגיבור לא היה בטוח שירצה לצאת ממנו: 'ואני תהיתי:/ האם אצעד פנימה/ אל תוך היער?/ ואם אצעד,/ האם אוכל לחזור?// האם בכלל ארצה?'. ברם, במעבה היער, כאשר היער נעשה אפל והעצים סככו והסתירו את האור ואת הדרך, איבד הגיבור, למשך ימים רבים, את שותפתו למסע, שהתעקשה ללכת לבדה ללקט פירות יער. בשלב זה היצירה של אלגיירי הופכת מאנטיתזה לאלוזיה לספרו של שדור. היטב יעידו על כך תחושות החרדה וחוסר האונים שחוו הגיבור בהעדרה של שותפתו: 'האם קרה משהו?/ האם בקשת למצוא לך/ שותף אחר למסע? / אומרים שישנם פירות-יער/ משני-תודעה, / ושהניזונה מהם/ עלולה לשכוח לפתע/ אהבתה' (עמ' 9). ברם, מאחר שהיער גם אצל אלגיירי וגם אצל שדור הם סימבוליים ומכוונים לתיאור הנפש, מעבה היער הוא למעשה סמל לקשיים מורכבים שהופיעו במהלך הקשר, שבתחילתו, עת ישבו תחת עץ שנטעה שותפתו, ורצו לטעום ולאכול זה מזה כמו היו פירות, נדמה היה כקשר טוב. אולם כבר אז הללו לא מימשו את תשוקתם ולא טעמו מהפרי והתאפקו והמתינו עד להבשלתה, ואולי גם להבשלתו (עמ' 6-7).


המשורר שגיא שדור בשדרות רוטשילד, תל אביב


שותפתו למסע, כך לפחות כמתבהר לאורך הפואמה, לא מתפקדת כשותפה אמיתית ובמידה מסוימת אף אחראית באופן ישיר ועקיף לחלק ניכר מהקשיים שנוצרים במהלך המסע. כך למשל היא נעדרה במעבה היער למשך ימים רבים, התעקשה לצאת לבדה ללקט פירות-יער, ובשובה התחמקה מלפרט היכן שהתה, ואם לא די בכל אלו, משלב מסוים מאסה בעצים וביקשה להגיע לקרחת יער, בניגוד להעדפתו של שותפה/אהובה למסע: ' הובלת אותי/ אל קרחת היער/ כי אמרת/ שמאסת בעצים./ ואני הלכתי אחריך בצער,/ כי לא ידעתי כיצד לאהוב אותך/ בלעדיהם'. (עמ' 11).


בחפשם אחר הסבר למה שקורה ביניהם, הגיבור ושותפתו ממשיכים לאורך הנהר עד הגיעם לאגם, בו אולי ויחשפו סודות שהסתירו זה מזה ובו ידעו טוב יותר את המשך הדרך במסע המשותף. האגם, כראי של הטבע, משמש אף הוא כסימבול, ייתכן לפסיכולוג או לטיפול זוגי, שבעזרתו צפויה היתה דרכם המשותפת להתבהר, אך לא כך אירע והמשבר הזוגי, לא רק שלא נפתר, אלא החריף: 'זה לא היה דומה,/ זה אפילו לא היה קרוב./ התיישבנו ודיברנו/ ניסינו לאהוב. // אך המים היו קרים, / והרוח נשבה בזעם, / וכל חלוקי הנחלים/ פצעו כפותינו לא פעם.' (עמ' 13).


בהגיעם לגבעות, ניכר כי הגיבור שכבר הותש מהמסע והיה פחות שלם איתו, מתנחם בכך שהגבעה אינה אלא מהמורה שיש בה עליות ומורדות, ואפשר שכוונתו היא לשלב בזוגיות שבו חוסר היציבות הוא היציבות, והקשיים שבדרך, רבים ככל שיהיו (גבעות ולא גבעה), עבירים וניתנים לצליחה. השותפה למסע, מוצגת כתרמיל על גבו, שמכיל כל אשר הוא צריך, אך התרמיל במסע על הגבעות הוא גם נטל, שבשלב זה הגיבור מעוניין להמשיך ולשאת.


ההר – המכשול האורוגרפי המאיים והמאתגר ביותר, אינו מרתיע את הגיבור, ובלבד שהוא ושותפתו יעמדו מולו יחדיו ומאוחדים. ההר, מייצג את המשבר הזוגי החריף, והוא נכון לצלוח אותו כל עוד ידע ששותפתו עדיין אוהבת אותו - הצהרה שהשותפה נמנעה מלהצהיר ולהביע באופן גלוי לכל אורך הפואמה. לאור זאת, אין תמה אפוא שכבר במעלה ההר, כשהקשיים מתגברים ומחריפים, ברור לו 'שמהסופה הזו/ יצא/ רק אחד מאיתנו' (עמ' 18). כשהסערה שוככת, הגיבור מגלה שהוא לבדו במעלה ההר, בלא שותפתו, והפעם לתמיד. הוא מגייס את מעט כוחותיו שנותרו ועולה לפסגה, שם בדידותו מתעצמת: 'ובכוחות אחרונים/ הגעתי לפסגה/ כמה יפה הוא הנוף/ וכמה הבדידות היא נוראה' (עמ' 18). חרף המראות הנהדרים הנשקפים מפסגת ההר, שהיה היעד המשותף שלו ושל שותפתו למסע, המחבר אינו מסוגל להישאר בו, כנראה בשל המטענים הרגשיים שההר נטען בהם, והוא ממשיך במסעו. בדרכו מן ההר, אל עבר מסעו החדש, הוא נזכר בהאשמותיה הרבות של שותפתו לאורך המסע על כך שהלך בעיניים מכוסות ; על שהעמיס על גבה את כל מטלטליהם ; על שבחר במכוון לפסוע בדרכים ארוכות, קשות ומפותלות ועל כך שבזדון הובילם אל ההרים הגבוהים ביותר. לדידו, המשא הכבד ביותר במסע, היה השותפה עצמה, אותה נאלץ לסחוב (נפשית ורגשית), בלא שהעריכה שהיה חשוף לפניה (לאורך הקשר) ובחר ללכת, במהלך הזוגיות, בדרך היחידה, גם אם היתה קשה, שהובילה אל המישור (היציבות) (עמ' 20-21).


בסיום הפואמה, גיבור המסע מציין שמאז החל במסעו החדש קיווה שלא לפגוש את שותפתו/אהובתו עוד לעולם, אך הללו נפגשו 'בדרכים אחרות' (כנראה ברשת), וזו סיפרה לו שבדרכה מן ההר פגשה במטייל אחר שהולך בקצב שלה. הגיבור מצידו, שמכיר את קצבה ואת דרכי התנהלותה הקשיב לדבריה ושמח בלבו על כך שלא הוא זה שצריך ללכת בקצב שלה: ' ואני שמחתי/ שזה אותו שאת מעכבת/ ולא אותי' (עמ' 22). עוד באותה פגישה אקראית סיפר לה הגיבור שמאז הפרידה טייל לבדו בהרים ובגבעות, וכשזו התעצבה בשומעה שנותר לבדו השיב לה: 'אל תתעצבי/ עדיף להיות לבד איתי/ מאשר לבד איתך' (עמ' 22).


הפואמה מסתיימת בציפייה אופטימית להמשכת המסע בדרכים חדשות, שיובילו את גיבור המסע לאי שם. כבעל ניסיון, הוא מוסיף שבדיעבד כולם חכמים ויודעים להסביר מדוע המסע בו הלך לצד שותפתו היה מיותר ומבוזבז, אך מבחינתו אין הדבר משנה משום שזו אינה סוף הדרך עבורו ולפניו עוד שבילים רבים שפניהם קדימה, ולא אחורה. בחירתו של המשורר לסיים את הפואמה בנימה אופטימית, מחדדת את אופיו הנוח ומדגישה את יכולתו להתמודד עם קשיים ולהסתגל לשינויים ולמצבים חדשים, בין שהוא לבדו ובין שהוא לצד שותפה לחיים. אפשר בהחלט כי פואמה קצרה זו, עשויה לשרת היטב מטפלים זוגיים, יועצים, עו"סים וכמובן גם זוגות במשבר, שניצבים לפני הרים וגבעות, בלא שנראה באופק מישור.


המשורר שגיא שגור קורא מתוך ספרו 'הרים וגבעות' בערב הקראת שירה בסינקופה בר, בחיפה


128 צפיות

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים