ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| עיון בספר 'אירופה' למשורר יובל גלעד

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



אי(רוע) פה

עיון בספר 'אירופה' למשורר יובל גלעד


אמת ויופי הם מושגים ורסטיליים וסובייקטיביים, שלאורך ההיסטוריה משוררים פירשו אותם כמוחלטים וכסטאטיים, בהתאם לשיקולים כלכליים, פוליטיים, חברתיים וכיו"ב שהיו נוחים להם ו/או שנכפו עליהם. לפי חסידי התפיסה הקלאסית בחקר הספרות, תכלית השירה עוד מימי ראשיתה, היתה להורות את האמת ולתאר את היופי. ברם, נהיר אפוא שהאמת שתיארו ושיבחו משוררים במרוצת המאות שחלפו, לא היתה אלא אמת חברתית-דתית ומעמדית שביקשו או שנדרשו להציג בכתביהם. בדומה לאמת, גם מושג היופי שזכה להתייחסות נרחבת בשירה הכללית לדורותיה, נכתב והוצג בזיקה לתפיסת היופי התרבותית או בהתאם לאידיאל היופי בחברה שבה חיו המשוררים. לעיתים רחוקות גם בהתאם להעדפותיהם האישיות של המשוררים. ברם נדירות היו הפעמים, שבהן המשורר פרץ בשירתו מגבולות התבניות והתכתיבים שנקבעו ליופי הקלאסי, והציע לקוראיו יופי אלטרנטיבי או נקודות הסתכלות אחרות על יופי.


מושגי היופי והאמת מושרשים בד.נ.א התרבותי של החברה המערבית והגלובלית מאז ימי אפלטון ואריסטו, ומעוגנים במוסכמות חברתיות, משפטיות, לאומיות ודתיות שזוכות בתקופתנו ללגיטימציה תקשורתית וכלכלית. לאור זאת, אין תֵּמה אפוא, שבודדים בלבד ביקשו להציע אלטרנטיבות לתפיסת והיופי והאמת, ומעטים אף יותר העזו לערער על התפיסות הקיימות. אחד ממתי מעט המערערים הללו הוא המבקר, העורך הספרותי והמשורר, יובל גלעד, שבספרו הרביעי 'אירופה', בהוצאת עמדה חדשה/כרמל (2018), מתנכר ובז לכל אותן מוסכמות ותבניות מקובלות ומציע לקורא פרשנות מפוכחת וארסית, אך גם דקדנטית וקודרת לאירופה, ליופי אירופי, לתרבות אירופה ולאמיתות אקטואליות מחיי היומיום.


בחירתו של גלעד לתקוף בשיריו את היופי האירופי, שנתפס כיופי קונצנזואלי, המשמש מודל לחיקוי ולהערצה עבור רבים בעולם היא מכוונת. הוא יודע היטב שכבר בתקופת יוון הקלאסית היופי הוגדר כסימטריה הרמוניה, דיוק ופרופורציה, ובהשפעת הגדרה זו ודומות לה גיבשה ועיצבה התרבות האירופאית את תפיסותיה ואת האידיאלים שלה, ומהם גזרה את יחסה לשכנותיה ולזרים שבקשו את קרבתה ואת עזרתה. עוד יודע גלעד, כי האובססיה ליופי שפיתחו אלו הטוענים להיות ממשיכי יוון בעת החדשה (גרמניה, צרפת וכו') הביאה בין היתר לגיבוש תורות גזע במאה ה-19 ובהמשך, במאה ה-20, גם להשמדת חלק מבני העם היהודי, לצד קבוצות ועמים נוספים, שהושמדו במהלך מלחמת העולם השניה.


לדידו של המשורר, היופי האירופאי הוא יופי חולה, אלים, זר, מנוכר ומעורר פחד. הטבע האירופאי, שנחשב לפסטורלי ולרומנטי, עובר בספר תהליך דמוניזציה, שנועד להדגיש את תכונות האופי של בני אירופה כפי שהמשורר רואה דרך עיניו:" לְאֹֹרֶֶךְ כָּל אֵירוֹפָּה/ עֵצִים מַחְשִׁיכִים אֲגַמִּים/ בּׅצְלָלֵיהֶם הַזּוֹמְמִים/ בַּרְוָזִים מִתְכַּרְבְּלִים בְּעַצְמָם/ כִּילָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם רָבׅים/ אֵירוֹפָּה הִיא יֹפִי חוֹלֶה/ יְעָרוֹת עַל יְעָרוֹת חַסְרֵי רֹךְ.../ בִּשְׁעַת נְסִיעָה בָּרַכֶּבֶת / יְעָרוֹת חוֹלְפִים קָרִים/ רַק מַגְבִּירִים זָרוּת בְּאֵירוֹפָּה.../ בַּיְּעָרוֹת שֶׁסָּפְגוּ רֹעַ אֱנוֹשִׁי/ לְחֶשְׁכַת עַנְפֵיהֶם" (עמ' 6). אליבא דגלעד, הרוע האנושי של בני אירופה הוא כתם בל ימחה שנספג באדמה ונמהל במימי האגם, כמו היה וירוס מדבק שמועבר לא רק בתוך החברה אלא גם מהחברה אל הטבע כולו. לשון אחר, לפי המשורר הגאוגרפיה האירופאית טהורה ויפה ככל שתהא, לא תוכל להיטהר מעוולותיהם ופשעיהם של השוכנים בה.


סלידתו של המחבר מאירופה, מתחדדת כאשר הוא מתמקד בתיאור נופיה הפיזיים של גרמניה גופא. לתפיסתו, ההתמקדות בנופי הטבע המרהיבים של המדינה, אינה אלא הסתרה והתחמקות מהתעמתות עם עברה: " שֶׁלֶג נוֹפֵל עַל גֶּרְמַנְיָה/ יוֹרֵד אִטִּי וְיָפֶה/ מְנַסֶּה לְהַלְבִּין רֹעַ/ כְּפִי שֶׁיֹּפִי תָּמִיד עוֹשֶׂה..." (עמ' 8). בהמשך השיר הוא מסרב לשפוט את גרמניה לפי נופיה ומופעיה הגאוגרפיים רבי הרושם או לפי יופיים החיצוני של בניה ובנותיה, שהמשותף להם, הוא יכולתם להטעות ולהרחיק את המתבונן מהאמת, שנמצאת בפנימיותם האפלה של גרמניה ושל הגרמנים:" כַּמָּה יֹפִי פִּזֵּר כָּאן הַבּוֹרֵא/ אֲבָל הַיֹּפִי מַסְרִיחַ/ כְּמוֹ גֶּלְלֵי פָּרוֹת...". הוא איננו מתפתה ומוקסם מנופי הכפרים הגרמניים השלווים, שמהם בעבר כבר פרץ רוע ששטף את היבשת. כנביא זעם, ויש שיאמרו כבן לעם למוד נסיון, הוא חוזה שהרוע החרישי שמסתתר היטב עוד יפרוץ: " הָרֹעַ אֵינֶנּוּ עֲנָק/ הוּא חַי חֲרִישִׁי וְזָעִיר/ בְּשִׁגְרָה שֶׁל פָּרוֹת/ בְּחַיֵּי מִשְׁפָּחָה נִנּוֹחָה/ עַד שֶׁפּוֹרֵץ פִּתְאֹם/ כִּפְרָחִים בַּשָּׂדֶה הַנּוֹרָא/ שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים" (עמ' 8).


גלעד אמנם בן פחות מ-50 שנה, אך הוא נמנה עם בני דור שני ושלישי לשורדי השואה, שיתקשו לקרוא את הנוף האירופאי והגרמני במנותק מהזכרון הקולקטיבי של השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים ועוזריהם. אי לכך, פרשנותו את המרחב האירופאי ואת התנהגותם של היושבים בה, תהיה נגועה, ככל הנראה עד יומו האחרון, בחוסר אמון שעמים אלו ייסוגו מתפיסות אתנוצנטריות ואירופוצנטריות שהובילום בעבר לראיית עצמם כעליונים על שונים מהם וזרים להם. לדידו החורף האירופאי הוא רפלקציה לקור בנשמתהּ של היבשת שבעבר נאטמה בפני עמים מסוימים ופגעה בהם וגם כיום נאטמת ופוגעת בפליטים ובמבקשי סיוע מחוץ לגבולותיה ובתוכה: "חֹרֶף יוֹרֵד/ עַל אֵירוֹפָּה/ חוֹשֵׂף שׁוּב/ מַלְכוּת קֹר / נִשְׁמָתָהּ" (עמ' 15).


ביטוי נוסף לקריאתו הצינית והסקפטית של גלעד את הנוף האירופאי ניתן למצוא בשיר שמייחס לקתדרלה בעיר הגרמנית אולם (Ulm) רוע ושטניות שקשורים בעברה, בהתעלמו, בהפגנתיות, מכך שכיום הקתדרלה היא אתר תיירותי ידידותי ומוכר, שנחשב לאחד מסמליה האהובים של הנצרות הלותראנית באירופה: "הַקַּתֶדְרָלָה הַגְּבוֹהָה בָּעוֹלָם / בְּאוּלְם/ הִיא גַּם הָרָעָה מִכֻּלָּן/ גּוּשׁ בַּרְזֶל וּבַזֶּלֶת / מַטִּיף כְּאִלּוּ הַנַּצְרוּת מַלְאָךְ / וְלֹא מַסְלוּל דָּם עוֹלָמִי/ יֹפִי נוֹצְרִי בּוֹטֶה / לְעֻמַּת פֶּתֶק זָעִיר / נִדְחַף בֵּין סַלְעֵי כֹּתֶל..." (עמ' 9). המשורר לא מסתפק בייחוס תכונות שליליות למפגן הארכיטקטוני הנוצרי, שהוא תופס כמפלצתי, רע ומכוער, אלא הוא גם נוטר לו, בשם היהדות, טינה בת מאות שנים על כל פרעות הנוצרים ביהודים ומשווה, על דרך האסתטיקה, בין הטקסיות העדינה שבתפילה היהודית בהיכל קודשהּ (הנחת הפתק בכותל) לבוטות המונומנטלית והגסה שבעצם קיומה של קתדרלה אימתנית, שנדמית כצלקת כעורה בפניה של העיר.


הִתְעַדְּנוּתָהּ של אירופה ומדיניותה הטולרנטית כלפי מיעוטים איננה מרשימה במיוחד את המחבר, שבוחר להציג בדרכו הפואטו-קריטיציסטית, כיצד אירופה שחשוב לה להציג את עצמה כלפי חוץ כליברלית, כמכילה וכנאורה, נותרה דמונית, אטומה וצבועה – כפי שהיתה בעבר: "יָד קְטַנָּה/ נֶאֶבְקָה בַּיָּם/ אֲבָל אַף יָד/ לֹא הוּשְׁטָה/ אֶל גּוּף קָטָן/ נָגוּעַ זָרוּת/ כִּי אֵירוֹפָּה/ תָּמִיד הָיְתָה/ שָׂטָן יָפֶה/ מוּסָר אָרוּר/ לָבוּשׁ חֲלִיפָה/ בְּבֵית קָפֶה/ עַל שְׂפַת אֲגַם" (עמ' 5). השימוש בפליטי המזרח התיכון שנסים לעבר אירופה בתקווה למצוא מפלט גאוגרפי זמני או הזדמנות לחיים חדשים וטובעים בסמוך לגבולותיה הימיים באין מושיע, הוא רדוקציה מעוותת שמתעלמת ממדיניות הקליטה הנדיבה והמאורגנת של עמי אירופה בשני העשורים האחרונים, שעולה לאין שיעור על כל מדיניות קליטה של עמים אחרים, ובכלל זאת של העם היהודי שגבולותיו נותרו מבוצרים ומחומשים נוכח זעקות הנרדפים במזרח התיכון.


כפי שכבר הוזכר, חיסול החשבונות הפואטי של המשורר עם אירופה איננו מוגבל רק לגרמניה, ובשירים אחרים הוא סוגר חשבון גם עם בודפשט, בירת הונגריה, שלדידו שכחה את עברה הנאצי שנסחף בנהר הדנובה, ובדומה ליתר אחיותיה האירו-אורבניות מאופיינת בקרירות, באטימות ובהעדר יכולת להביע רגשות – כמו תושביה:"... צַעַר יָכוֹל לֶאֱהֹב/ אֲבָל זֶה שֶׁל בּוּדָפֶּשְׁט זְדוֹנִי... בּוּדָפֶּשְׁט מְדֻכֵּאת / בְּחֶשְׁכַת הָאֵין-רֶגֶשׁ" (עמ' 12).


האנשת העיר האירופית בהתבסס על תכונות שהמחבר מייחס לכאורה לבני אירופה, היא מהלך פואטי ואסטרטגי מכוון שנועד להבהיר לקורא הישראלי, שהנאורות שאירופה מתהדרת בה, כדוגמת ההיתר לקיים המתת חסד בשוויץ, היא למעשה ביטוי קר וחסר רחמים לחוסר רגישותה ולקרירותה: " הַיֹּפִי קַר / וַחֲסַר רֶגֶשׁ/ כְּהַר מֻשְׁלָג/ לָכֵן שְׁוַיְץ/ מַתְאִימָה/ לַהֲמָתוֹת חֶסֶד". (עמ' 20). נאורות מזויפת מסוג זה, הוא מוצא גם בבניין האיחוד האירופי שבו מועסק פועל שחור המנקה אסלה המסריחה מקולוניאליזם (עמ' 19).


כריכת הספר, בהוצאת עמדה חדשה/כרמל


בשני השערים שחותמים את הספר, גלעד מניח ליבשת אירופה ומתפנה לבקר את עליבותה של הנצרות בארץ כפי שהוא פוגש בה בנצרת, בבית לחם ובכנרת (עמ' 33). עוד הוא כותב על סבלן של נשים שנמצאות במעגל הזנות, שמיטתן אינה יכולה לשאת בכאבן משאיבדו אנושיותן והפכו לחפץ: "מִטּוֹת עֵץ מָלֵא/ יְכוֹלוֹת לַעֲמֹד בְּהַרְבֵּה/ אֲבָל לֹא בְּעֹמֶס/ כְּאֵב לֹא אֱנוֹשִׁי/ שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ נָשִׁים/ לִפְנֵי שֶׁהָפְכוּ/ לְגוּשׁ כְּלוּם מְחֻלָּל..." (עמ' 36). באופן פרדוקסלי, המיטה (החפץ) בשיר, שהופכת לאנושית, היא זו שמבכה על אובדן אנושיותן של הנשים שנמצאות במעגל הזנות והפכו לחפץ בידי הלקוחות. לקראת סיום הספר מקנח המחבר במחאה אקו-פואטית חריפה במיוחד, לפיה: "כדור הארץ קודח מחום כדי להתרפא ממחלה ששמה אדם" (עמ' 41). דומה כי טענה מסוג זה, בשילוב יתר הטענות שהובאו משירי הספר שהובאו כאן, היו יכולות לשמש כחלק מהמצע הפואטי של מפלגת מרצ, עוד בטרם התאחדה עם מפלגת העבודה-גשר. יהא זה נכון לסכם ולומר כי הקורא המשכיל, בלא קשר לנטיותיו הפוליטיות והחברתיות, יתקשה להישאר אדיש רגשית, אסתטית, מוסרית ואינטלקטואלית נוכח כנותו החדה, הארסית והפוצעת של גלעד, שכמו ננעצת בשיח הפואטי העברי, בשאיפה לעוררו ולהרהרו.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים