ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| עיון באנתולוגיה 'ואהבתם' בעריכת ד"ר אורי וייס

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.




בשבח הדת או בגנות החילוניוּת ?

עיון באנתולוגיה 'ואהבתם' בעריכת ד"ר אורי וייס


הופעתה של האסופה 'ואהבתם' – אנתולוגיה יהודית-הומניסטית, שראתה אור בשנת 2019 בהוצאת כרמל בעריכת אורי וייס, היא מאורע שיש לברך עליו, ולא רק בגלל ההקדמה העיונית המעשירה והמחכימה (עמ' 7-12) שבה פותח עורך האנתולוגיה את הספר. בפתח דבריו מצליח וייס להסביר היטב ובאופן משכנע את נחיצותה של האנתולוגיה בעריכתו ואת החשיבות בהדפסתן ובפרסומן של אנתולוגיות נוספות מסוגה, שעוסקות ביהדות הומניסטית.


ברם, דומה כי במפעלו הראוי של וייס, יש משום טיפוח תקוות שווא והחטאת הקוראים באימוץ תפיסות נאיביות. כוונתי היא לכך שהקורא המשכיל שיתענג מהקריאה בספר (ואכן מדובר בהתענגות אינטלקטואלית מרעננת) עשוי לפרש את מכלול הטקסטים, כסוג של אלטרנטיבה בת-קיימא למסגרת האורתודוכסית השמרנית ביהדות, ולא כך היא. חמור מכך, הקורא עלול לשגות במחשבותיו ולראות באנתולוגיה, ופרט ביוצרים ובהוגים שמובאים בה, כמבשריו של תהליך כינון יהדות הומניסטית אקטיבית, ולא כך הדבר גם כאן, שהרי מובאים באנתולוגיה בעיקר יוצרים והוגים חילונים ומשכילים ו/או אינטלקטואלים בעלי זיקה וידיעות נרחבות במסורת היהודית.

ראוי להקדים ולומר כי לוייס, המשורר, האינטלקטואל, המשפטן, החוקר ואיש השמאל, אין אשליות בנוגע למעמדה הבלתי מעורער של היהדות האורתודוכסית. כך גם אין הוא מהסס לצטט באנתולוגיה את יוסף אגסי שטען, שאם לפני 100 שנה סברו סוציולוגים שהדת צפויה בעתיד להיעלם, הרי שכיום רבים מהם סוברים שלא רק שהדת אינה נחלשת, אלא היא גם מתחזקת וצפויה להישאר ולהוות חלק מרכזי מהחברה בשנים הבאות. מתוך דעה זו, שיש בה משום תבוסתנות מסוימת, מסיק וייס שעל המשכילים, שמקבלים את הטענה לפיה הדת מתחזקת, לריב על ערכיה של היהדות ולהוביל להומניזציה שלה. לדידי, מחשבה נאורה זו היא בבחינת גול עצמי לחילוניוּת הישראלית, שטוב היה לו התעסקה בגיבוש חלופות אטרקטיביות לאורח החיים הדתי-מסורתי בישראל, ולא בהתבטלות בפני המסורת והממסד הדתי, דרך אחיזה רופפת בשברי פסוקים ובאמרות חכמים, שמהם ניתן ללמוד על יסודות הומניים וליברליים ביהדות.


היהדות כדת עתיקה, בעלת שורשים שנטועים עמוק בתקופה הקדומה (הקלאסית), לא תוכל להיות דת הומנית שמותאמת לרוח הזמן, מבלי לוותר על מרכיבים מהותיים בזהותה, שממילא אין היא מעוניינת להתפשר בהם או לוותר עליהם. היטב הבינו זאת הרפורמים והקונסרבטיבים, כאשר פרשו מהזרם המרכזי ביהדות במהלך מאה ה-19 , ופעלו לכינונה של יהדות שמותאמת לשינויים שהתחוללו במבנה החברתי והרעיוני ביהדות ובאירופה בכלל. בהקשר זה, אין לי אלא להצטער על כך שלא הובאו באסופה החשובה טקסטים של הוגים רפורמים, קונסרבטיבים, ורקונסטרוקטיביסטים, שהיו יכולים להציע לקורא היהודי-ישראלי נקודת מבט דתית-הומניסטית על הקורפוס היהודי ועל מסורת ישראל.


למען הסר ספק, אין בכוונת שורות אלו לבכר את הזרמים הליברליים ביהדות על האורתודוכסיה, אך משעה שכבר ישנו ציבור המבקש לו יהדות ופירוש יהודי המותאמים לרוח הזמן, הרי שטוב יהיה אם יוצע לו לחפשׂם אצל הזרמים הליברליים, שהשפעתם ומשקלם בציבור הישראלי הולכים גדלים בשני העשורים האחרונים ושגיבשו קורפוס מפואר בן כ-200 שנה שעניינו תיקונים בדת ברוח הזמן והמקום.

חשוב לסייג ולהדגיש כי חילונים, בדומה לאתאיסטים, אינם מחויבים להסתייע בזרמים אלו או בדומיהם כדי להרגיש יהודים, שכן הם יכולים ללכת בדרכם של הוגים ויוצרים ישראליים חילונים, שהציעו לקוראיהם 'יהדות כתרבות' כזו שמבוססת על פרשנות ליברלית, שהיא ביסודה סובייקטיבית ומניפולטיבית, כדי לענות על תחושת החוסר והריק, מבלי שהדבר יפגע באורחות חייהם החילוניים ומבלי שיחויבו בהלכות, במנהגים ובסממנים שאינם מעוניינים לקיימם ושאינם מכירים בהם.


בחותמו את המבוא בעמוד 12 טוען וייס כי 'צרת היהדות דהיום היא אימוץ תיאולוגיה אפלה המצווה על מלחמות ופשעים, כך כביכול בשם היהדות ותוך הוצאת דיבתה רעה בידי המשימים עצמם כנאמניה'. טענה זו מהווה סוג של מתאבן, ואם תרצו גם סוג של צידוק לכאורה, להכללתן של יצירות רבות שמופיעות באנתולוגיה ומגנות את הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, מגנות את מלחמות ישראל בפלסטינים ומגנות את יחס היהודים כלפי המיעוט הערבי, כלפי המוסלמים וכלפי הזרים בקרבם בכלל. הטענה לפיה מלחמות ישראל או פעולותיה והתנהלותה מול או אלו שאינם יהודים מקורן בדת ישראל או בציווי דתי היא כמובן מסוכנת, לא נכונה, וגם וייס מתנער ממנה ומסייג ומוסיף, שכך עשויה להתפרש בעולם כאשר "קיצוניים" מבקשים לבצע בשמה פעולות שוייס וחבריו לאנתולוגיה מתנגדים להן.


חרף משנה הזהירות שבו נוקט וייס בניסוחו, פעולות ישראל , בין שבשם הדת, ובין שבשם אלו שבוחרים לטעון שהם נלחמים בשם הדת, מציגים את ישראל כמדינה שמהלכיה המדיניים והצבאיים נקבעים או מעוצבים ומוכרעים בידי קיצונים דתיים או בידי הדת עצמה- דבר שאינו נכון וגם איננו מבואר באנתולוגיה ונותר עמום למדי. זאת ועוד, התיאולוגיה האפלה של היהדות, כך לפי ניסוחו של וייס, לא מוציאה חיילים אל הקרב, לא מקבלת הכרעות בקבינט לפני יציאה למבצע, גם לא החלטות בענייני מעמדם של לא-יהודים היושבים בקרבנו. לשון אחר, משקלה של ה'תיאולוגיה האפלה' בהחלטות ובהכרעות ישראל הינו זניח ושולי, כשם שהוא זניח ושולי במשטרים מודרניים אחרים, שלא זקוקים לדת או לתיאולוגיה אפלה כדי לצאת למלחמה, כדי להבטיח שליטה בשטחים מיושבים ו/או כדי להפלות בני מיעוטים ומהגרים, בלא קשר לקבוצות הקיצון הדתיות שפועלות בתחומן של מדינות אלו או לאפלוליותה של הדת. לאור זאת, לא ברור כיצד הפסקת פעולות ישראל בשטחי יו"ש תהפוך את היהדות להומניסטית?


באנתולוגיה מופיעים יוצרים מוכשרים ומוכרים בני זמננו כדוגמת: איתן קלינסקי, אלי אליהו, רוני סומק, אורי וייס, יובל גלעד, אלמוג בהר, ולצידם אחרים בני תקופתנו שנפטרו, אך שהותירו חותם בספרות ובחיי החברה כגון: טלי לטוביצקי, חנון לוין, איציק מאנגר, דליה רביקוביץ ואבות ישורון. המשותף לכולם הוא קריאה להומניזציה ביהדות או הבעת ביקורת פואטית על התנהלותן של היהדות ושל ישראל. בפועל, השיח על אודות יהדות הומניסטית הצטמצם באנתולוגיה, באופן שגובל ברדוקציה, לשיח על אודות שליטת ישראל בשטחי יהודה ושומרון ולביקורת על יחס היהדות ומדינת ישראל ללא-יהודים שחיים בקרבן ובשטחן, מבלי להתייחס להיבטים אקולוגים, פמיניסטיים, קוויריים, סוציאליסטים ואחרים. כך למשל, בלט בהעדרו השיר הפמיניסטי הנפלא 'קוצו של יוד' של יהודה לייב גורדון, בלטו בהעדרם גם יצירותיו של בנימין זאב הרצל שהציע משנה הומניסטית וסוציאליסטית ליהדות, חסרו תפיסתו הנהדרת של עמוס עוז את היהדות ההומניסטית, יצירותיהם של נפלתי הרץ אימבר, יצירותיהן של לאה גולדברג ושל אלישבע ביחובסקי ('מלכת העבריים'), ואפילו של יוצרים ערבים שכותבים בעברית כנעים עריידי ז"ל. גם המשורר הנפלא אברהם שלונסקי, שהוזכר כאגב אורחא לא זכה להיכלל באנתולוגיה, ובדגש על יצירותיו שבהן עוסק ביהדות כתרבות.


בלא קשר להטיה הפוליטית המובהקת באנתולוגיה ולנטייתה להתבטלות בפני האורתודוכסיה הישראלית, שעשויה להיתפס כמן ניסיון חילוני נואש לשרוד במרחב הישראלי, האסופה ערוכה כהלכה ומעניינת. היא מהרהרת ומבקשת לקרוא מחדש את השיח הציבורי-ספרותי מנקודת מבט חומלת, הומניסטית, מכילה ונאורה. בספר מוצעת לקורא יהדות יפה מכפי שהיא, שהיא פרי כלאיים של יוצרים נאורים וליברליים בעלי זיקה למסורת היהודית, אך שאינם מייצגים את היהדות, וגם לא את ישראל ולא את הישראליוּת. לפיכך, טוב יעשה וייס באנתולוגיה הבאה שיערוך, אם יבחר יצירות באופן פחות מניפולטיבי ומנותק. אם יבחר בדרך זו, לא זאת בלבד שיגבש אנתולוגיה ששואפת לשקף מציאות, אלא גם יצליח אולי להציע לקורא הישראלי ספר שמתעמת על רעיון היהדות ההומניסטית ופועל לכינונו, ולא רק משתעשע בו כמו היה משכיל יהודי בן המאה ה-19.


כריכת הספר 'ואהבתם', בהוצאת עמדה

מקור: צילום ביתי, בוריס אורבך, 2020




הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

אמנה עריאן

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים