ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך | ספרות יידיש מחתרתית בצל אימת השלטון הסובייטי בברית המועצות

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.




ספרות יידיש מחתרתית בצל אימת השלטון הסובייטי בברית המועצות


לפני 100 שנה, בראשית שנות ה-20' למאה הקודמת, נמצא בברית המועצות הריכוז היהודי הגדול בעולם. גורלה של התרבות היהודית במדינה זו, שהתנהלה ברובה ביידיש ובחלקה ברוסית השפיע, בעוצמות שונות, על סגנון התרבות של העם היהודי באירופה, בישראל ובמידה מסוימת גם בצפון אמריקה[1].


כחלק מהניסיונות לטפח תרבות מודרנית, חילונית וחדשה ביידיש, רבים בעולם היהודי במזרח אירופה תלו תקוות בברית המועצות, שהוצגה עם החלפתה את האימפריה הרוסית כהבטחה גדולה ליהודים, שתשמש כמרכז גדול לתרבות יהודית-יידישאית. ואכן, יהודי ברית המועצות הקימו בתי ספר ביידיש כמעט בכל עיר בה התקיימה קהילה יהודית בעלת נוכחות דמוגרפית משמעותית. פרט לתשתית החינוכית שהלכה והתרחבה, הופעלו בערי ברה"מ הגדולות תיאטראות, מקהלות, כתבי עת, עיתונים והוצאות לאור שהדפיסו ספרים ביידיש. ברם, בשונה מהתקופה הצארית שנמשכה עד 1917 ושגם בה שגשגה תרבות יידיש, עם המהפך השלטוני ב-1917 הפעילות היהודית ביידיש התקיימה תחת פיקוח ובקרה של השלטונות ותוך הקפדה על הסרת תכנים בעלי אופי דתי ולאומי.


בחלוף עשור, בשנות ה-30' למאה הקודמת, השלטון הסובייטי הגביר את אכיפתו בעניין אופי הפרסומים המודפסים במדינה והורה על צנזור תכנים בעלי אופי דתי-לאומי ועל הטלת עונשים כגון מאסר וקנסות לאלו שביקשו לעבור על האיסור. במסגרת החרפת הסנקציות התרבותיות מצד השלטון על פרסום תכנים לאומיים-דתיים יהודיים: דוכאה פעילות יהודית פומבית, פורקו מסגרות יהודיות שלא מכבר קמו וראשי המסגרות הואשמו ב"לאומנות בורגנית". במקרים מסוימים בוצעו הוצאות להורג באשמת בגידה במולדת. כבר בעשור זה היה ניכר וברור ברחוב היהודי כי לשלטון הסובייטי כוונה מוצהרת להפריד בין התרבות היהודית ללאומיות היהודית.


המשורר והפרוזאיקן היהודי, משה קולבאק[2], נאסר בשנת 1937 ונספה במחנה עבודה רוסי לאחר שהואשם בבגידה ובלאומנות. במהלך חייו הספיק לפרסם תריסר ספרים ביידיש. בשיריו ניכר כי זיקתו לדת היהודית עמוקה ומושרשת, וניכרים בהם היטב ידיעותיו ושליטתו בספרי התנ"ך. עוד ניכרים בשיריו שיעורי התלמוד וה"זוהר" שלמד בנעוריו בישיבה. קולבאק היה רגיש לשינויים שחלו בנופי ילדותו. ביצירתו הידועה 'זלמנאים', תיאר את שקיעת חצר החסידים, עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית ואת הרס רקמת החיים היהודיים שהכיר.


בשירו 'אחד העם', הנפתח במשפט "בתוך יישוב נידח עומד בית המדרש מאל זנוח" מתאר קולבאק את נטישת הדת היהודית: "אזוב יכס את הקירות...דשאים נובלים". לדידו, העולם התורני בתוך היישוב הנידח חרב. וכדי להעצים את חווית הנטישה הוא מדגיש כיצד נתכער בית המדרש שאהב וכל שנותר בו הם: "האזוב, הטחב, הרקב והדשא הנבול שולטים בכל פינה". נוכח מצבן העגום של הדת היהודית ושל היהדות בכלל שואל המשורר בחרדה: "שומר, מתי יאיר הבוקר, הה, מתי יסוף הלילה?". קולאבק מבקש שהמצב בו נמצאת היהדות והדת יבוא לקיצו. הוא מבקש שהלילה (השחור) יסתיים והבוקר ישוב להאיר. יש להניח שבכותבו שורה זאת, ייחל קולבאק שהמשטר הסובייטי (הלילה) ייעלם, למען יהל האור (מסורת ישראל וסמליה).


בספרו של קולבאק 'חבלי גאולה', מוגשת לקורא דרמה יידישאית אלגורית בשם 'משיח בן אפרים'. ביצירה מוצגת דמותו של ר' שמחה פלכטה, יהודי שגר ביער ומקשיב, לקול המצמרר של קנים שנופלים מהעצים, כשהציפורים- האימהות צונחות לארץ, אך הגוזלים כולם כבר מתים: "בכל אשר תפנה, כנפנף בלי נוצות. אויה, אויה!" כך ראה קולבאק את המציאות של בני דורו היהודים. מתוך תחושה קשה זו, היה צמא לגאולה אשר אותה חיפש בכל מאודו. את התשוקה לשוב למסורת, לזמירות ולניגונים ולעבר היהודי שנמחק קולבאק מבטא פעמים ביצירותיו. כך למשל בקטע אחר בספר השיבה אל האל ולמסורת מוצגת כפתרון לסבלות היהודים תחת הדיכוי הסובייטי: "היהודים אמרו תהילים בקולותיהם הצרודים. אמרו בהתלהבות עגומה: 'תפילה לעני כי יעטוף, לפני ה' ישפוך שיחו".


בני תקופתו של קולבאק כינוהו אלגיקן, מקונן לאומי, ואכן הוא הקפיד באדיקות לתאר את תחושת העם ומכאוביו: "ירושלים, ירושלים/ על חומותיך תלינו את לבותינו/ מדמעות את בנויה-דמעותינו/ גופינו הם אבניך/ ומערותיך-עינינו". קולבאק קשר את גורלו בגורל העם היהודי ואפשר אפוא שבאמצעות דמותו של ר' שמחה פלכטה ביקש להציג לקורא את תחושותיו: "אל תבוא אליי בשעה סערה. אנכי, שמחה פלכטה, מרטט אז יחד עם העצים, עם היער וכל ציפור מתה נחה אצלי פה, אתה רואה, פה בלב". קולבאק בדומה לר' פלכטה, רוטט ונרעד עם העצים היהודים בשעת הסערה ומת עם הציפורים. בשנת 1937 נעצר קולבאק על ידי המשטרה הסובייטית, במסגרת טיהורים שנערכו בקרב יוצרי יידיש ש'מרדו במלכות' ועסקו ביצירותיהם בלאומיות ובדת. בליבו ובמחשבתו לבטח ידע היטב המשורר את הסיכון הטמון בכתיבת שירה מעין זו, ואולם גבורתו התרבותית-לאומית כמו כפתה עליו את העיסוק בתכנים האסורים. ארבע שנותיו האחרונות לוטות בערפל. לפי גרסה אחת, בשנת 1941, לאחר שהייה במחנות המעצר, הוצא משה קולבאק להורג. גרסה אחרת מציעה שהוא חלה בשל תנאי המעצר הנוראים, ומת בייסורים קשים.


בדומה לקולבאק גם המשורר והדרמטורג, ליפא רזניק נשלח למחנות המעצר ב-1943 ושם גם מצא את מותו בגיל 53. רזניק, שנטה בשירתו אחר הסימבוליזם, ופיארה בסמלים מן התנ"ך ומשירת ימי הביניים העברית חזה את גורלו, אל לא התיירא מפניו. גם כאשר הוקע בגלוי על ידי הביקורת היידית בברית המועצות והואשם בכך שהוא "מתהלך עם אלוהים, כהנים, פרוכת, תפילות, מתיירא מצילו של עצמו ובכך הוא זר למציאות הסובייטית" לא חדל להעלות את יהדותו על כתביו. משלא חש עצמו בנוח "בין הקירות החרבים" של התרבות היהודית בברה"מ, באווירת הכפייה, ששררה במציאות הספרותית בה פעל, הסתגר רזניק בעולמו, ונטה אל הבדיוני, הסמוי ובעיקר אל רומנטי שמצא בעבר הקדום של בני עמו.


בשירו 'משבי שלגים' רזניק הגדיל לעשות ותיאר באופן מפורש את דבקותו במסורת היהודית חרף האיסור השלטוני המפורש. אפשר, שהפחד עצמו מהעיסוק בתכנים הדתיים הוא שהוביל אותו לכתיבת שורות אלה: "ואני חתרתי/ בפחד קדמון / בחשכת מערות:/ דבקתי ונצמדתי / אל נר התמיד הצונן-מורשת / דורות נפחדים / באפלת יערות/ דבקתי ונצמדתי אל פינת הקודש". בשיר רזניק מדבר על הפחד הקדמון מהחושך שהיה טבוע באדם. החושך בשיר, כמו ביצירותיו של קובלאק, מסמל את השלטון הסובייטי. החושך מפחיד את רזניק, והוא מבקש למצוא נחמה לאורו של נר התמיד הצונן (הצונן מסמל את דעיכת היהדות). בני הדור בשיר, דורו של המשורר, מפחדים מהחושך הזה והוא מצידו נצמד ונדבק ל"פינת הקודש"- הדת.


בשנות ה-30' למאה הקודמת האנטישמיות גאתה בכל רחבי אירופה. אמנם בברית המועצות, היא לבשה צביון שונה ביחס ליתר מדינות אירופה, אך האיסור לקיים ולנהוג בסממנים יהודיים במרחב הציבורי ובמרחב האישי היו תקפים בכל רחבי המדינה ונאכפו בקפדנות טהרנית. באופן טבעי, ככל שחלפו השנים והוחמרו המגבלות היהדות החסידית ברחבי ברית המועצות הצטמצמה והתכווצה עד שלא נמצאה ברחובות הערים ובכפרים. בדומה לחסידות גם התרבות היהודית, ובעיקר זו שנכתבה ביידיש, שינתה צביונה והתאימה עצמה להלך רוח שנכפה עליה. מספר דוברי היידיש, שבראשית המאה ה-20 עמד על 90% מכלל היהודים, התרסק בחלוף שלושה עשורים וצנח אל מתחת ל-50%. אמנם היו בתי ספר בהם התנהלו הלימודים ביידיש, אולם אלו לא זכו להערכה רבה. למן 1930 חדלו להתפרסם בברה"מ ספרים היסטוריים או ספרותיים על תולדות היהודים. ספרים אודות היהדות שנכתבו או פורסמו מחוץ למדינה נאסרו למכירה ולעיתים הוחרמו מהאנשים שניסו להכניסם לברית המועצות. דומה היה כי הרעיון הסובייטי, בין שרצו בכך ובין שלאו, פילס דרכו היטב בינות החברה היהודית וחולל בה שינוי עמוק.


שני היוצרים שהובאו כאן כדוגמה לשמירה על הגחלת הדתית-לאומית בברית המועצות חרף המגבלות והאיסורים שהלכו והחריפו, הוסיפה ללחוש עוד ועוד, גם במחיר חירוף נפש וקידוש השם. יוצרים אלו, כמו רבים אחרים שלא הוזכרו בחיבור זה, המשיכו להיאבק בסתר על שמירת המסורת; התכנסו בחשאי לדון בענייני תרבות ובענייני ארץ ישראל; קיימו בצנעה מצוות ( ברית מילה וכו') וזכרו את החגים היהודיים. שירת היידיש שנכתבה בימים ההם, היתה אפוא אמצעי נוסף לקידוש תרבות ישראל, תחילה במרומז ובהצנע ולבסוף בגאון ובגלוי, בבחינת ייהרג ובלבד שיקיים.

[1] חשוב לסייג ולציין כי בשלב זה מספר דוברי היידיש ירד בהדרגה לטובת עלייה במספר היהודים דוברי רוסית, ביילרוסית, אוקראינית וכיו"ב. [2] לדמותו של קולבאק ראו: בילצקי י.ח' (1960). בשבילי ספרות היידיש, הוצאת גזית, עמ' 193-202.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים