ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| מסע העצמה פואטי: עיון בספר 'סדקים' למשוררת שרית עזיזי

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

מסע העצמה פואטי

עיון בספר 'סדקים למשוררת שרית עזיזי

בספר 'על הנפש' טוען הפילוסוף היווני אריסטו כי לנפש האנושית יש ארבעה אופני תנועה שונים: תזוזה, השתנות, התנוונות וגדילה, שעל פי כולם, או על פי חלקם, או על פי אחד מהם עשויה הנפש לפעול ולנוע, ומכאן גם קבע שאם כך הדבר, הרי שלנפש יש מרחב שבו מתקיימות התנועות הללו. בדומה לתנועות במרחב הגאוגרפי, גם תנועות במרחב הנפש הן חלק ממסע, שאפשר שיהיה רצוני וטבעי ואפשר שתנועתו תהא תולדה של כפייה. בין כך וכך, ההכרה האריסטוטלית בקיומו של מרחב הנפש הכשירה את הקרקע ללידתו של ז'אנר קדמוני בספרות, שכל עניינו התמסרות לתיאור המסעות בנפש.


המשוררת שרית עזיזי

בתקופתנו, ז'אנר שירת מסעות, מהסוג שאינו כרוך בתנועה ממשית במרחב הפיזי, אלא בתנועה בתוך מרחבי הנפש, משמש כענף מלבלב בשירה האקזיסטנציאליסטית, שהחלה לפרוח ולשגשג למן ראשית המאה ה-20 . ז'אנר זה, במתכונתו הפוזיטיבית, מיוסד על תכונות נאצלות כגון: דינמיות, אופטימיות, כנות, התמדה, טוב לב וחריצות. המסע המתואר בז'אנר זה איננו מסע רוחני, שבמהלכו או בסופו זוכה האדם להארה בנוסח חכמות המזרח או חכמות דתיות מונותאיסטיות, אלא יש בו הארות סובייקטיביסטיות שמסייעות לאדם בגילוי מרחבי נפשו, ושמשמשות גם כהשראה למסעות בנפשם של אחרים. ספר שירה מעין זה, שיש בו מסע נפש המשלב הארות סובייקטיביות והשראה להמונים הוא ספר הביכורים 'סדקים', בהוצאת ניב (2020) למשוררת שרית עזיזי, שמבקש לחלוק עם הקוראים בכנות נדירה ומרגשת את חוויות המסע והגילוי של המשוררת, בלא כל נסיון לייפות את המציאות או להתיימר ולשווק אורח חיים מסוים.

בשיר הפותח את הספר, 'שביל אל הלא נודע' (עמ' 14), מספרת עזיזי על ראשיתו של המסע. אמנם אין היא מפרטת על אודות המסע, אך ברור כי אין מדובר במסע ממשי, אלא באוסף החלטות שניתבו את חייה לכיוונים מסוימים: 'עומדת קפואה מול השביל/ הוא פרוש לפני/ מזמין אותי ללכת איתו/ אל הלא נודע. // רגלי כבדות/ כשני סלעים המחוברים/ בכבלים לבטן האדמה.//... בתוך כל ההמולה סביבי/ קול חלש מהדהד בי:/ "התחילי ללכת!/ פשוט התחילי ללכת'. הקושי להתחיל במסע ותחושת ההתאבנות שמציפה חששות ופחדים, אמנם נכתבים מנקודת מבטה האישית של המשוררת, אך ביסודם הם מבטאים חוויה אוניברסלית שרבים מהקוראים יכולים להזדהות איתה. בשיר 'סדקים' (עמ' 16) שגם משמש כשם הספר, המשוררת מתוודה שבדרך המסע ישנן מהמורות רבות ושיבושים, שמעצבים אותה ואת אופיה: 'אני יוצאת לדרך/ שביליה משתבשים ואני איתם'. כושר הסתגלותה של המשוררת לשינויים בדרך מעורר התפעלות. בהמשך השיר היא מגלה שלמדה להכיל את הסדקים הבוקעים שבדרך, ללחוש להם חלומותיה, ללמוד מהם ולהסתייע בהם לצורך התקדמותה במסעה האישי: '...אני לוחשת להם / סודי סודות/ רוקמת חלומות.// ואני כבר מבינה:/ מאחורי כל סדק/ מסתתר סיפור./ מאחורי כל סיפור/ מתגורר אדם.// ככל שהתקדמתי במסע שלי/ למדתי להאיר את הסדקים.' .


נסיון חייה של עזיזי במסע הנפש ובנפתוליה, בדרכים המשובשות והעקלקלות שצלחה וחצתה, הוליד בין היתר גם שירים בעלי אופי פמיניסטי, שספק מיועדים עבורה, ספק לקוראותיה ולקרובותיה. הבולט שבהם הוא השיר 'עקבות' (עמ' 17) שמשמש כמעין מדריך פואטי לאישה המבקשת לצאת למסע חייה. במדריך הפואטי עזיזי מבקשת מה'ילדה' שנמצאת בראשית המסע להישאר נאמנה לאמת שלה, להביע דעתה בקול ברור, להותיר חותם בכל שלב ושלב ולהימנע ככל שתוכל מעדריוּת מדכאת ומגבילה: ' כשאת יוצאת לדרך, / השאירי עקבות, ילדה./ אל תלכי כצאן לטבח/ עמדי על האמת שלך.// הביעי דעה איתנה/ אמרי אותה/ בבטחון/ בקול רם וברור. //...השאירי עקבות ילדה, / הטביעי חותמך בעולם הזה/ כי זה מה שישאר פה תמיד.' גם בשיר 'רכבת אל הלא נודע' (עמ' 18) חולקת המשוררת מנסיונהּ ומודה שבמסע אל הלא נודע, ממנו חששה שנים רבות, היא בוחרת לאפשר לעצמה ללכת לאיבוד: 'למרות הפחד/ אני בוחרת להיות/ נוסעת מתמידה/ לאפשר לעצמי / ללכת לאיבוד/ פעם אחר פעם.'


מסע נפש מסוג זה שרצוף במהמורות ובסדקים ושיעדו אינו ידוע, נוטה לצלק, לחספס ולהפוך את האדם לגס מכפי שהיה בטרם יצא לדרך. ברם, נראה כי עזיזי לאורך המסע נותרה רכה, חומלת, מכילה וכמעט נאיבית למתחולל בטבע ובקיום האנושי. בינות דפי הספר שזורים מספר שירים שבהם מבקשת המשוררת מהקוראים לא לשכוח שכחלק ממסע הנפש עליהם גם להתבונן בטבע, ללמוד ממנו ולספוג אותו. כך למשל בשיר 'אם באה שמש' בעמ' 21, היא פותחת בשאלה 'האם הבחנת בה הבוקר?// היא זורחת שוב/ כמו בכל בוקר/ מפציעה מבעד להרים/ משחקת עם הטבע מחבואים.// האם עצרת להתפעל ממנה? מגדלה?/ מיופיה? / מחריצותה? / מזרועותיה החמות והמכילות/ המבקשות לתת לך חיבוק?'. עזיזי מודעת לכך שלעיתים התמסרות האדם למסע הנפש ולטרדות היומיום, עשויה להביא אותו להתרחקות מיופי הבריאה והיא מבקשת מהקוראים להתחבר לעצמם דרך תופעות ומופעים, שלכאורה נראים טריוויאליים: זריחת ושקיעת שמש, שדה קוצים, שמיים וכיו"ב.


בעיני קורא ציניקן בן המאה ה-21 שיריה של עזיזי עשויים להיתפס כמלאכותיים ומלוקקים, בשל נטייתם המובהקת לדבוק בטוב, בהכלה ובחמלה, בכל מחיר, גם במצבים שבהם אדם סביר לא היה נוהג כך, כמו היתה מלאך ולא בת-אדם. עיון מעמיק בשיריה של עזיזי, ובדמותה הביוגרפית, יגלה כי אין מדובר בזיוף פואטי מהודר, אלא בדרך חיים ובאנושיות פשוטה שמבקשת המשוררת להנחיל בשיריה. כך לדוגמה, בשיר 'מסע חרף רצונה' (עמ' 24), המשוררת מבקשת מיוזמתה לשמש כמשענת עבור חברה או קרובה שחלתה בסרטן: 'בינתיים מבקשת/ התערסלי בגופי/ התמכי בי/ העברי אלי חלק מכאבך/ כדי שיהיה לך רגע אחד של שקט.' גם בשיר 'פצעים' (עמ' 28) המשוררת ממירה את הטיפול הרפואי בפצעיה ובפצעי אחרים בטיפול רגשי, שמוצג כרך, ומותאם יותר בהשוואה לטיפול הקונבנציונלי והטכני: 'אני מטפלת/ בפצעים שלנו/ וכמו אחות רחמניה/ אני עוברת ביניהם/ לוחשת מילות אהבה/ מורחת משחה/ מנשקת בתחבושת לבנה.'// אני יודעת:/ חלקם יגלידו/ יחתמו בצלקות/ עטורות ניצחון...'. מחויבות רגשית ומעניינת במיוחד ניתן למצוא בשיר 'חביב גלבי' (עמ' 44) שבו המשוררת, מצהירה הצהרת אם שבה היא קושרת בין כאבו של בנה לכאביה ומבטיחה שתאסוף את שבריו ותחבר אותו מחדש בחיבוקיה עד שיתאחה וישוב הסומק ללחיו ולליבו.


הפנייה בשירים לילד או לילדה, שבה ובכלל, היא מוטיב מרכזי בספר שמתממש ומופיע כל אימת שהיא מבקשת לפרוש את הגנתה על אחרים, או כאשר היא מבקשת לשוב לחיק ילדותה –שמייצגת מרחב חם, מוגן ואוהב: 'כשאני הילדה שלך/ אני מרשה לעצמי / לאבד שליטה/ להתפרק לחתיכות/ בין ידיך' (עמ' 100). לדידה, התמיכה המשפחתית הכרחית לצמיחה האישית של הילד ובשיר 'פתחי ידיך' (עמ' 77) היא אף פונה לאִמהּ בבקשה שתתמוך ותכיר בה, למען תוכל לאהוב את עצמה: 'הכירי בי, אמא,/ כפי שאני באמת./ רק כך אלמד/ לאהוב את עצמי'.


ספר שיריה החדש של עזיזי הוא מסע פואטי, מלא חיוניות, חמלה, הכלה והעצמה אישית. הוא מורכב ממיטב התכונות הנאצלות שמהן מורכבת אנושיוּת, והוא משוחרר מיומרות ומנסיונות להרשים, להתריס, לתקוף, לבכות, או לקדם כל רעיון, תופעה או חוויה שאינם טובים ביסודם. בכך למעשה גם מתבטא יופו וכוחו הפואטי של הספר, בחפותו מרגשות שליליים, בלא שהוא מתכחש לקיומם, אלא דווקא מאוד מודע להם. מודעות זו, לקשיים, לסדקים ולמהמורות שבדרך, חילצה מהמשוררת תגובה ייחודית, שאותה היא גם מבקשת להנחיל לקוראי הספר, והיא להתעגל ולהתרכך גם במצבים הקשים והמאתגרים ביותר במסע חייהם: 'בכל פעם/ שהחיים טורקים / בפניך דלת/ התעגלי/ כעובר ברחם אמו/ כי אין דרך אחרת/ להביא לעצמך/ נחמה וחמלה/ היי עגולה כל הימים/ כדי להכניס בך רכות.' (עמ' 86).

כריכת הספר 'סדקים' למשוררת שרית עזיזי

הוצאת ניב, 2020

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים