ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך| מלכת הבדים

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



מלכת הבדים


אחת מהנחות היסוד בחשיבה האקזיסטנציאליסטית גורסת כי תחושת הקיום האנושי היא אינדיבידואלית וייחודית כל כך, עד כי לא ניתן לשתף בה אחרים, וממילא הללו לא יבינוה. הקושי הגדול בשיתוף אחרים בקיומו הייחודי של הפרט עשוי להסביר, לפי הפילוסופים, את חוויות הניכור והבדידות שבני האדם חווים במהלך חייהם. בספרה השישי של המשוררת, לאה טרן, ששמו 'להתלבש להתפשט' (הוצאת Lioness , 2016), מצאתי נסיון אמיתי, כן, קריאטיבי ואפשר שגם מוצלח, להסביר את קיומה הייחודי של המשוררת. למעשה, די לקורא בשם הספר, הפשוט לכאורה, ובכריכתו האקסטרווגנטית, כדי להבין שהערום והלבוש בחייה של טרן אינם מבטאים עיסוק בעניינים ארציים כי אם משמשים שופר להמיית הנפש.


ספרה החדש של טרן, בדומה לאישיותה, מורכב מטלאים טלאים, ומקפלים המוסתרים בקפלים, שרק עם הבנת אופן התפירה המצרפי שלהם והפיכתם ליריעת בד פואטית מתגלה היצירה במלוא תפארתה. הקורא נדרש להעמיק בין דפי הספר ולנבור בינות השורות כדי לעמוד על ייחודיותה של המשוררת טרן. כך למשל, לשמאלם של חלק מהשירים בספר מופיעים צילומי פורטרטים צבעוניים של המשוררת בבגדים שונים ומשונים, שבמבט חטוף הם עשויים להיתפס כמאולצים ולא שייכים, אך הללו בעצם מנהלים סוג דיאלוג צבעוני והרמוני עם השירים בספר.


נושאו של הספר, אם נבקש לדוחסו למילה אחת הוא בגדים, או אופנה ולבוש אם ננסה לצמצם את מכלול שירתה של טרן לקטגוריה מוכרת. אולם, בעוד הבגדים מהווים מבחינת תפקודם המסורתי אמצעי הישרדותי, והאופנה מהווה ביטוי לקודים חברתיים, כלכליים ותרבותיים, הרי שאצל טרן הבגדים הם הצהרה אמנותית וכלי עבודה אמנותיים, שלבושים במנומר, בצעיף שחור ובבגדים שצועקים בשלל צבעי הרגש. החיבור בין השירים לצילומי הפורטרט בבגדיה הייחודים שנמצאים בסמיכות לשירים, מזינים, מסבירים ומעשירים את הרעיון ההיברידי שמציעה טרן לקוראיה, באופן שאי אפשר להתעלם ממנו, שכן השירים משמשים כקישוט לצילומי הפורטרט של הבגדים הפיזיים והנפשיים, ובאותה מידה גם הצילומים מקושטים ומתהדרים בשירים, עד כי נדמה שהדיאלוג בין השיר לצילום הופך למחול הרמוני, סימביוטי וצבעוני, שהקורא אינו יכול להישאר אדיש לו.


צילום: לאה טרן, מתוך: 'להתלבש, להתפשט', הוצאת ליינס, 2016


בשער הראשון, שכותרתו 'להתלבש', המשוררת מבקשת באמצעות הבגדים להיות נאהבת, מחוזרת, לחוש סקסית, ליהנות וסתם לאהוב את עצמה ולחגוג את נשיותיה. ביטוי לכך, שהוא אחד מני רבים, ניתן למצוא בשיר 'יש לי אהבה' (עמ' 9): 'יש לי אהבה/ לתחתונים לבנים/ לעליונים סקסיים/ וגם לאפורים. משחקת ילדה-אישה'. בשיר זה המשוררת מחליפה בגדים להנאתה כמו דפי הספר היו מלתחתה, ונוצר הרושם שטוב לה עם האקסהיביציוניזם שהיא כופה על הקוראים. היא מודעת היטב כי לגברים בחייה ובכלל, לא משנה מה היא תלבש, כל עוד יוכלו לגעת בה: 'רבקה זיגר/ תופרת חזיות/ עם סיכות בפה: / "עם או בלי שרוכים"...והבנים נגעו/ לדעת אותך/ עם או בלי'. להחלפת הבגדים יש מימד סימבולי בחייה של טרן, שכן כל בגד מייצג דמות אליה היא נכנסת (ילדה, אישה, מאהבת וכיו"ב), כל בגד שהיא עוטה על גופה מרפרר לדיווה קולנועית או ספרותית שהיא מבקשת להיות למשך מספר רגעים או שעות: 'ריטה הייוורט/ בשמלה פרחונית, כתפיים חשופות/ שערות ארוכות...ממנה למדתי/ שפת-בגדים,/ נעלי עקב/ וסודות המעיל השחו,/ שעטף את אנה / לדורותיו,/ בהשליכה נפשה/ אל פסי-הרכבת'.


צילום: לאה טרן, מתוך: 'להתלבש, להתפשט', הוצאת ליינס, 2016


צבעי הבגדים בשירי טרן כה חיים וססגוניים עד כי ממש ניתן לחוש אותם סנסואלית, ללטף את מרקם הבד, לשמוע את קול טיפוף הנעליים במדרכה, לראות חולצות מנומרות, תחתוני תחרה לבנים ותכשיטים כבדים בטורקיז וענבר שנרכשו בשוק. באחדים מהשירים חיותן של המילים גובלת בסינסתזיה שמעוררת מבין השורות תחושות, קולות ותמונות שהצפינה המשוררת. כך למשל בשיר 'גרב שחור' (עמ' 12) הקונטרס העז בין רגלה הלבנה של המשוררת לצבע השחור של הגרב מעורר קונוטציות של סקסיוּת, שביקשה המשוררת לייצר: ' גרב שחור/ על רגל לבנה/ מגרה/ מזכירה,/ מאהבת/, מרגלת, / יצאנית...'. בחירתה לגרוב גרב שחור, שהוא גם מרושת וחושפני מאפשר לה להתממש מחדש כיצאנית או כמרגלת - לעטות זהות חדשה שהיא כסוג של חופש עבורה. בשירים אחרים, הבגדים או הנעליים מאפשרים לטרן לחגוג את נשיותה, להתגאות בה בכל גיל ולהפגינה באופן מוחצן, בלא קשר למבנה גופה או לאופן שבו החברה מצפה ממנה להתלבש. בשיר 'נעלי זהב' (עמ' 15) הנעלים הזהובות מאפשרות לה לטופף קלות במדרכה כנסיכה שראשה בשמיים, ובמצב זה 'גם עננים כבדים נעשים שקופים' עבורה. בשיר 'היא ובגדיה' (עמ' 17) הבגדים חוגגים את נשיותה של טרן, את עובי בשרה וקימורי גופה ומאפשרים לה להחצין את פנימיותה, את מערומי נפשה ומביאים אותה לכדי מימוש עצמי: 'בגדיה שונים/ מעוררים עניין/ חוגגים בשר ודם./ מאפשרים לה לחוש את עצמה/ מאפשרים לה חופש...'. הבגד הוא אפוא הכלי שבאמצעותו חוגגת טרן את גופה, ודרכו היא גם מתממשת בדמויות חדשות: כגון 'נסיכה שגלתה מתכשיטיה' שבשפת בגדי הפתיינים 'מזמינה רעים להתרועע' (עמ' 16).


צילום: לאה טרן, מתוך: 'להתלבש, להתפשט', הוצאת ליינס, 2016


לא תמיד ברור בשירים אם הבגדים מפיחים במשוררת חיוּת או שמא היא מפיחה בהם חיים. בין כך ובין כך, בשירים רבים ניכר כי התרומה של טרן לבגדיה אינה נופלת מתרומתם לה. כלומר, היא מפיחה בהם חיות בלתי רגילה, שמחלצת אותם מהיותם אובייקטיבים חסרי נשמה וטוענת בהם מנשמת האמן ומרגשותיה. בשיר 'צעיף שחור' (עמ' 14) הצעיף ניעור לחיים ומוליד אסוציאציות רבות: 'צעיף שחור על קולב בגדים/ יש בו אור./ שושנה לבנה רוקמת/ שירת ספרד/ מטילדה רוזה/ מסלסלות בקולן חלות שבת...'. לדידה של טרן, קניית בגדים היא תרפיה שמרגיעה אותה, שמחברת אותה לנשיותה, גם אם לא היא לא בהכרח צריכה בגד חדש: 'אני לא ממש צריכה/ בגד חדש,/ אבל נרגעת/ רק כשאני חוזרת עם/ שקית פלסטיק חדשה' (עמ' 19).


לצד חגיגת הנשיוּת בחזיות, מכנסיים הדוקים וביריות, וחרף העונג שב'אורגזמת הקניות' ובאהבת הבדים והנעליים מסבים לה, טרן מודעת לביקורת החברתית, וגם לזו הפנימית המבעבעת בה. בשיר לא כלכלית (עמ' 20) היא מודעת להבדל בינה לנשים אחרות בנות גילה, שאינן מתלבשות ומתנהגות כמותה, אך היא לא מתנצלת על כך, אלא מציינת זאת כעובדה מרה ומכאיבה: 'נשים בגילי/ לובשות מחויט/תופסות עמדה/ ואני עדיין / משוטטת/ בשוק הכרמל/ מחפשת/ בגד מעודפים'. ברם, בשיר אחר (עמ' 18) כבר ניכר כי ההבדל הקיים בינה לבין בנות גילה, כמו גם חלק מהביקורת החברתית כלפיה חלחלו פנימה והעכירו את הצבעוניות שבנפש ובבגדיה: 'די, כבר מספיק!/ מיותר. עם הגיל זה מכביד./ לשמר קופסאות. חלומות. / בגדים בכל המידות. גם גסות רוח./ אפילו פועל זבל לא מעוניין במעיל ישן'.


צילום: לאה טרן, מתוך: 'להתלבש, להתפשט', הוצאת ליינס, 2016


בשער השני – 'להתפשט', טרן פושטת את בגדיה הצבעוניים ונותרת עירומה. אך ערום זה, כמו גם הבגדים הססגוניים והאקסטרווגנטים שפשטה, מבטאים חישוף של הנפש, עירום נפשי ואמנותי, ולא ערום פורנוגרפי או קוריוזי. לכן כאשר היא כותבת בשיר 'אמנית טוטאלית' (עמ' 27) 'לשכב עירומה/ על רצפת בטון/ בסטודיו-/ אמנית טוטלית/ גוף לבן/ סדין סטן שחור/ מלטף.../' נהיר וברור לקורא כי אין כוונתה לעירום הפיזי, אלא להתפשטות מסוג אחר – שבאמצעותה היא חושפת את קיומה הפנימי והמורכב בדרך אמנותית. עירום ייחודי ואמנותי מעין זה, מבטאת המשוררת גם כאשר היא עוטה נמרים, שועלים ופרוות ורדרדות וסקסיות ובכך חושפת מנבכי הנפש. ובכל זאת, בשער השני, יש יותר מעיסוק בבגדים או משימוש בבגדים ככלי לתיאור ולחשיפת נפש האמן. אמנם המשוררת נצמדת לסימבוליזם, מטאפורות ודימויים עמומים ברוב השירים ונשמרת שלא להתבטא בגוף ראשון: 'גם עכבר אפור אפשר/ לקשט בפרורים./ מגיע לו חיים./ בערב הוא יוצא /מן החורים' (עמ' 44). חדי העין שבקוראים יבחינו כי אף על פי שהזהויות והדמויות מתחלפות כמעט מדי שיר, התימות המרכזיות והרגשות בהם עוסקת המשוררת נותרים סטטיים. כך למשל גם בשיר אחר, המשוררת שכה אוהבת ללבוש ולפשוט זהויות היא 'גבירה על מיטה' (עמ' 40) שלא לימדוה להיות עצמאית וכעת: 'כבד לה כל הגוף/ גם הנשמה. אפילו היא גבירה - / היא מאפילה/ על גוף נשבר/ בתוך נהר מושך/ מטה מטה...'.


הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים