ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| 'מוליכים בניהם לטבח כלחופה נאה': קידוש השם בפרעות תתנ"ו

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



'מוליכים בניהם לטבח כלחופה נאה'

קידוש השם בפרעות תתנ"ו


בראשית המאה ה-12 נפוצו ברחבי אירופה שמועות שונות על אודות ניצחון הנוצרים במזרח. בשנת 1099, ירושלים - מכורתם הקדומה של היהודים, נכבשה בידי הצלבנים בתום מסע צלב ממושך, בן 4 שנים, מידי הסלג'וקים המוסלמים. מהמקורות היהודים בני התקופה ניתן ללמוד על חוסר האונים נוכח התפשטות הבשורה המרה ברחבי היבשת. לדידם, הצלחת מסע הצלב וכיבוש ירושלים היו הוכחה מכאיבה שהאל נמצא לצד הנוצרים. מסע הצלב המוצלח והפרעות שקדמו לו פגעו פגיעה אנושה בתקוות יהודים רבים לגאולה, לביאת המשיח ולשובם לארץ הקודש. באותה עת, עסקו הקהילות היהודיות בתהליכי השתקמות מהפוגרומים הרצחניים שבוצעו שלוש שנים קודם (1096) בחסות ובעידוד מסע הצלב שעבר דרך קהילות היהודיים בשפרא בורמיזא ובריינוס . פגיעות אשר חותמן ייחרט סימבולית ותודעתית מאות שנים לאחר המאורע הקריטי ואשר הצמיחו על אדמת היהדות באירופה זן חדש של גיבורים שחרפו את נפשם ואת נפש בניהם ובנותיהם על קידוש היהדות, האומנם?[1]


בשונה מהויכוח המחקרי-אקדמי הגועש ושוצף סביב גזרות תתנ"ו והיחס למקדשי השם בני תקופה זו. המתווה הכללי של השתלשלות האירועים אינו שנוי במחלוקת4 : הטפותיו של האפיפיור אורבנוס השני, למלחמת קודש אשר תגאל את ירושלים ואת הקבר הקדוש מ"עול" האסלאם זכו להיענות שהוא עצמו לא פילל לה; נחשול התעוררות דתית עט על אירופה וסחף אחריו מאמינים מכל שדרות החברה- מלכים, רוזנים, אצילים ודלת העם- הכל נהרו ירושלימה. מסעם המשולהב של המאמינים לווה בהרס, הרג וזריעת חורבן בכל קהילה יהודית שנקרתה לדרכם. הרס זה הטיל את פורקנו המחריד בתעצומות כאשר הגיע באביב תתנ"ו לקהילות עמק הריינוס- מגנצא, וורמס, קולוניא- שם קיפדו את חייהם על "קידוש השם" מרבית היהודים, ואף קיפדו בצעד נועז ותקדימי (בהיקפו ובלגיטימציה הקהילתית בת אותה תקופה) את חיי קרוביהם (הוריהם, נשותיהם וילדיהם).


ייחודיותן של גזרות תתנ"ו מנקודת מבט יהודית, נעוצה במעשי ההקרבה העצמית או הקרבת אחרים, הזוכים לתיאור מפורט מתוך נימה אוהדת בכרוניקות היהודיות. בתולדות עמנו מוכרת התופעה של קידוש השם, הנכונות להקריב את החיים למען האמונה. תופעה זו, המכונה בלעז ''מרטיריום'', מצויה גם בתולדות הנצרות והאסלאם, אולם בחינה היסטורית מראה שיש הבדלים מהותיים בין מקדש השם היהודי לבין המרטיר הנוצרי והשהיד האיסלאמי. ההבדל המובהק ביותר הוא נכונותם של הורים יהודיים לשחוט במו ידיהם את בניהם ובנותיהם כדי שלא יאנסו להמיר את דתם, כפי שבחרו לעשות יהודים רבים באירועי גזירות תתנ''ו. אקט זה, של שחיטת/הקרבת הילדים על "קידוש השם" עומד במרכז דיון סוער, האומנם דרך מוות מפוארת או שמא אקסטרפולציה רגשית- המונית (קהילתית)-דתית אשר הביאה בעת משבר ומצוקה לרציחה אכזרית של ילדים ובכלל להתאבדות המונית אשר לה אין צידוק5


יהודים רבים, לבטח אלפים, ואולי עשרות אלפים, בחרו להרוג את ילדיהם ולאחר מכן את עצמם, על פי רוב בשחיטה, כדי שלא לבגוד באמונתם. בעיר מיינץ לבדה מדובר בכאלף או אלף ומאה יהודים שנהגו כך. כמותם עשו גם יהודי וורמס (וורמיזא): לאחר שהתייאשו מן ההצלה 'הצדיקו עליהם את הדין ובטחו ביוצרם וזבחו זבחי צדק ויקחו את בניהם וישחטו אותם על יחוד השם'. אזכורים רבים להריגת ילדים מצויים בפיוטים ובקינות שחוברו לאחר אירועי הדמים של תתנ''ו. כך, לדוגמה, מתוארים הדברים בקינתו של רבי דוד בן משולם המוקדשת כולה לשחיטת הילדים: 'זרע קודש בנים לא ישקרו.../ טף ונשים השלימו יחד לעקד/.../ כבשים בני שנה לעולה תמימים/.../ מפרפרים הילדים וזה על זה מפרכסים ...עוללים ויונקים הנזבחים כליל לעולה/.../ מוליכים בניהם לטבח כלחופה נאה/...'. דוגמאות למעשים דומים בתקופה זו שכיחים ביותר בקהילות רבות בעמק הריינוס והתיאורים אף הם מהללים את המעשה ומציגים טיעונים בעד האקט.

החוקר גולדין שמחה פורש בספרו 'עלמות אהבוך' את משנתו בנושא קידוש השם על פני 487 עמודים מתישים לעייפה. בספרו מציג גולדין, את גישתו הנלהבת ואף הבלתי מרוסנת בעד תופעת הקרבת הילדים. לדבריו: אותם יהודים ויהודיות ששחטו את ילדיהם ואת עצמם כדי שלא יאלצו להמיר את דתם בחרו ב"דרך מוות מפוארת". גולדין, מציג גישה שכבר קיימת במחקר, אשר לפיה יש להכיר ולהבין את התופעה ולא להוקיעה , אלא שהוא מקצין אותה ומעניק לה אופי הירואי ורואה בה מושא לדוגמא ליהודי העולם. תמוה עד מאוד כי חוקר, איש אקדמיה, אינו טורח לנהל דיון אודות השאלה האומנם דרך מוות מפוארת, ולא זאת בלבד אשר שאינו טורח להזכיר דעות מנוגדות במחקר כשל ישראל יובל ואחרים.


עם זאת, נימוקיו ואופי נימוקיו של גולדין לתופעת הקרבת הילדים על "קידוש השם" עניינים ובחלקם אף מאלפים. גולדין מודע לאיסור ההלכתי על רציחה, (בניגוד לחזן רוברט אשר מתעלם מאיסור ההלכתי ומתייחס רק להסברים מה דרבן תופעה קיצונית זו) ומציג את הטיעון המסורתי-דתי של היהדות באשר להקרבת ילדים, אשר נותן לגיטימציה (לא מפורשת ברובה) לביצוע אקט זה. כמו כן, הוא מסביר את מצב ההיסטורי- תרבותי בן התקופה ומעלה את הטיעונים האמוציונאליים לביצוע אקט זה.


גולדין מונה רשימה של מקדשי השם ביהדות טרם פרעות תתנ"ו כדוגמת: רבי עקיבא, חנניה בן תרדיון , שאר הרוגי המלכות, ספר המכבים וכו'; דמויות הירואיות אשר חרפו נפשם למען שמירת היהדות, והיוו ומהוות עד לימינו דמויות מופת ומודלים לחיקוי- ומכאן ההצדקה המסורתית למעשה זה. הצדקה זאת הוא מתבל בשלל פסוקים מהתנ"ך, בעיקר משיר השירים, איכה ותהילים " כי עליך הורגנו כל היום", "עזה כמוות האהבה", וכמובן מנהל דיון בהיבט ההלכתי של הפסוק "ייהרג ובל יעבור" על כל השלכותיו והפירושים אשר ניתנו לו בתקופת תתנ"ו. כלומר לטיעוניו בעד חירוף הנפש והקרבת ילדים הוא מוסיף צידוקים מקראיים – ומזכיר כי היהדות הימי ביניימית היא דתית ויהא עלינו לבחון אותה בראי תקופה זו.


בנוסף לצידוק המקראי ולצידוק המסורתי, מוסיף גולדין טיעון נוסף אשר הוא דולה מן המקורות היהודים בני התקופה המתעדים את מאורעות הקרבת הילדים על "קידוש השם" והוא הטיעון האנלוגי; מעשה התאבדותו של יצחק בן דוד, פרנס קהילת מיינץ, שהרג את ילדיו ואת אימו שרף בבית הכנסת. תיאור מחריד לכל הדעות: האב: ''רצונכם שאזבח אתכם לאלוהינו?'' הילדים: ''עשה מה שתרצה ממנו.'' האיש לקח את ילדיו, הביאם אל בית הכנסת, ושם, לפני ארון הקודש, שחטם: ''ויז מדמם על עמודי ארון הקודש... ויאמר: הדם הזה יהיה לי כפרה על כל עוונותי".


שמחה גולדין מסביר את מעשיו של יצחק בן דוד כך: 'המסר החד העולה מן המקורות הוא שהתנהגות כמו זאת של ר' יצחק (כלומר, התנצרות מאונס ואחר כך חזרה ליהדות) אינהמתקבלת על הדעת. יהודי חייב להיות שלם ותמים. התנהגות שאינה משקפת תכונות אלה אינה מקובלת... הדגם המומלץ הוא אברהם המקריב את בנו ללא הסתייגות, התחמקות או שאלות. האפשרות להתנצר ואפילו למראית עין נדחית'. גולדין אשר נפעם ממעשיו של יצחק בן דוד משתמש, בהתייחסו אליהם בביטויים כמו ''הפעולה המפוארת'' או ''מותו המפואר''.


חוקרים אשר מצדדים במעשה הקרבת ילדים על "קידוש השם" בפרעות תתנ"ו, מציגים את שני מודלי החיקוי הבולטים ביותר ביהדות; עקידת יצחק על ידי אברהם, וסיפור חנה ושבעת בניה. באחד, האב הנאמן לאלוהיו מוכן ללא רבב בלבבו לזבוח/לעקוד את בנו למען האל. אברהם צווה בצו האל להקריב את בנו וזה בדיוק מה שעשה (יש המפרשים כי המלאך קרא לו פעמיים מכיוון שבפעם הראשונה לא שמע ועקד אותו). נכונותו של אברהם להקריב את בנו במעשה העקידה משוחזרת שוב ושוב במקורות יהודיים. ההזדהות עם אברהם היא מן המעלה הגבוהה ביותר. בשני אם המבקשת את בניה למות ולא להמיר דתם. סיפור חנה (או כל ואריאציה אחרת של שמה) ושבעת בניה הינו מופת מבחינת יהדות אשכנז לרצון לדבוק עד כלות הנפש באמונה ולא להמיר דת. למודלים אלו ישנם מודלים דומים נוספים אם כי פחותים יחסית בחשיבותם לעם היהודי. המשותף לכולם (להוציא מקרה עקידת יצחק שבו אין רצח אלא ניסיון בלבד) הוא הסלחנות של המסגרת הרבנית היהודית כלפי מעשים אלו וההכשרה שהם קיבלו ברבות השנים מהספרות ההלכתית עד כדי הפיכה למעשי גבורה של ממש.


הקשר דתי נוסף אותו מציין גולדין כנימוק לביצוע האקט של הקרבת הילדים על קידוש השם הינו הקשר הנקמה: שחיטת הילדים נועדה לקדש את שם האל, אך גם לעורר את קנאתו ונקמתו. כפי שמציינים המדרשים והקינות, מדובר בחשבון דמים, פשוטו כמשמעו. כל טיפה מדמם של יהודים שנשחטו על קידוש השם נרשמת ב''פנקס חשבונות'' אלוהי בצורת בגד אדום. זהו הפורפיריון, בגדו של האלוהים, שעליו מותזות ומנויות אחת לאחת טיפות דמם של הנשחטים. ביום הדין יפרע אלוהים את החשבון עד טיפת הדם האחרונה. המרצת האל לנקום את דם הנשחטים היא בבחינת זירוז הגאולה. נקמת הדם השפוך של הנשחטים היא חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה באחרית הימים. אין לך קינה, מהקינות שהתחברו בעקבות גזרות תתנ''ו, שאינה מסתיימת בהבעת משאלה לנקום בגויים כחלק מתהליך הגאולה המיוחל. ההקשר נוסף הוא זה של קורבן האדם: כרוניקות ופיוטים שנכתבו בעקבות גזרות תתנ''ו מבטאים השקפות שרווחו במאה ה-‏12 ולפיהן דמם השפוך של הקדושים מקרב את הגאולה. ההיסטוריון יצחק בער, שהיה מחלוצי המחקר של אירועי תתנ''ו בישראל ומראשוני החוקרים המעריצים את מקדשי השם באותה עת, כתב: 'בריאליות האכזרית של המעשים האלה טמון אחד הרעיונות הנאצלים ביותר; נפשות הנהרגים על קידוש השם נקרבים כקורבנות בבית המקדש של מעלה.' יובל ישראל, מסביר דברים אלו בטענה שבער הינו פליט שואה ובתקופתו מחשבה זו רווחה מאוד. לצד הטיעונים וההנמקות שצוינו עד כה, יש חוקרים (בער יצחק, רוברט חזן, גולדין שמחה) המוסיפים להצדקת קידוש השם את נימוק גן עדן- הווי אומר, הבטחה לחיי נצח בגן עדן למקדשי השם.


תפיסה הרואה במעשה הקרבת הילדים על "קידוש השם" דרך מוות מפוארת, מפספסת את העיקר ונטפלת לסנטימנט היהודי ולא לעיקר ההיסטורי המחקרי. הנצחת ההירואיות והאדרת רציחת הילדים במאורעות תתנ"ו אינה קבילה מחקרית כיוון שראשית, אין כל צורך להלל ולשבח את זה אשר רוצח ילדיו, אלא לתאר את המניעים אשר הביאהו למעשה- אין אנו יכולים לנקוט בדעה אם נכון היה לעשות כך או לאו מבחינה אמונית. (בודאי שלא כאשר אנו עוסקים בדיון אקדמי). היהודי כהיסטוריון וכל היסטוריון אחר שאינו יהודי, יכול להציג את המקרה הנ"ל, להציג לדעתו את המניעים למקרה, להציג את ההשלכות, את ההשפעות השונות, אך לטעון שזהו מעשה הירואי או נאצל כי כך כתוב בתורה או כי זו המסורת זו מחשבה יהודית-דתית –קנאית- ימי ביניימית ולא טענה או תפיסה מחקרית! ההנמקה הדתית –מסורתית קבילה כיוון שהיא מציגה הסבר היסטורי-תרבותי אולם השימוש האוטומטי בה כדי לכנותם גיבורים מבייש את הכתיבה המדעית.




הערת שוליים

[1] למן המאה הי"א, תופעת קידוש השם נפוצה לא רק במרכז אירופה אלא גם בספרד ובפורטוגל- אך זה היה מאוחר יותר. לדיוננו, אדמת אירופה בפרעות תתנ"ו כוונתה בעיקר לאזור עמק הריינוס.

25 צפיות0 תגובות