ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| לקרוא ולמות: עיון בספר 'פנקסי התבוסה' למשוררת שירה כהן

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

לקרוא ולמות: עיון בספר 'פנקסי התבוסה' למשוררת שירה כהן

ניקולא יזוגוף אורבך

כבר בימי קדם, כאשר רוב התופעות המדעיות והידע האנושי המוכר לנו טרם נתגלו והובררו, היו מי מגדולי התקופה שקבעו נחרצות שאי הידיעה היא ברכה, ואילו החכמה היא עול כבד שלא הכל יכולים וצריכים לשאת. כך למשל ב'ברית החדשה' נאמר בבשורה על ההר: "אשרי עניי הרוח (הדעת) להם מלכות שמיים" (מתי, ה': פס' ג) ובתנ"ך: "כי ברוב חכמה רָב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב..." (קהלת, א': פס' י"ח). אפשר כי שני פסוקים אלה מזקקים היטב את החוויה הפואטית המרכזית אשר עולה מספר השירים "פנקסי התבוסה" למשוררת שירה כהן, שראה אור בהוצאת לימבו בשנת 2018, וזכה לתמיכת קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות.

המשוררת שירה כהן

ההכרה כי טוב היה למשוררת לו ידעה והבינה פחות את המציאות המרה, הולכת ומתחדדת ככל שמתקדמים בקריאת דפי הספר, עד שבשיר האחרון (עמ' 56) היא מצהירה בשם הדמות שסוגרת את הוילון: 'ואיש לא יודע ברגע הזה / אם הדמות שסוגרת את הוילון/ היא היחידה כאן שמתחרטת/ או רק מודעת מאוד לעצמה/ ובעצם רוצה משהו אחר'. נראה שמודעותה הגבוהה של המשוררת לעצמה ולנעשה סביבה מביאה אותה להכרה בקיומם של דברים טובים ונכונים יותר עבורה, שגורמים לה לערער על דברים שמבחינתה היו בעבר ברורים, מובנים ומקובלים. אפשר גם שאותה הכרה בסוג של אמת מורכבת ומפוכחת יותר מאפשרת לה לבחון מחדש את מצבה, את משפחתה ואת מה שצברה והשיגה בחייה. בהמשך השיר, בבית השלישי היא מודה שהמודעות לנעשה סביבה היא בעוכריה, גם במצבים שלכאורה אדם, לרוב, אינו בטוח בהם: 'ואומרת דברים כדי לומר אותם סתם/ ויודעת שכנראה פגעי במישהו/ אולי מישהם...'. ניכר כי המודעת הגבוהה לעצמה, לכל מילה שנאמרת כלאחר יד, לכל משפט שפוגע במישהו, היא נטל שמתיש את המשוררת ומעיק על תפקודה, ואפשר בהחלט שטוב היה לה, לו פעלה מתוך חוסר מודעות.

מבחינה ז'אנרולוגית שירתה של כהן, לפחות זו שמוצעת לעיון הקורא בספר שיריה השני, היא שירה אוטו-ריאליסטית עם נגיעות סימבוליסטיות שלעיתים מובנת רק לה ומיוסדת על אסוציאציות מעולמה של המשוררת, בלא שניתן לעגנן באיזו מציאות קולקטיבית. בולט הדבר במיוחד בשיר בעמוד 27 שהוא תלכיד ואולי בכלל בליל של מספר מחשבות שהקו המחבר ביניהן ברור (וייתכן שלא) רק למשוררת: 'המלחמה נגמרה כבר מזמן/ שירי זן מארצות רחוקות/ ממלאים את דפי הפייסבוק/ של ילדים קטנים/ שעוד לא יודעים לקרוא./ אני מתעוררת מחלום על המוות/ לחלום על אולם הקולנוע/ בשכונה בה גדלתי./ יערות/ שלג/ ודם/ מופיעים בשירים הראשונים שכתבי...'. במהלך קריאת הספר קשה שלא לתהות האם בשירתה של כהן יש מן השלב הבא באבולוציה של השירה הסובייקטיביסטית, זו שאיננה מחויבת כלל לחברה ולמערכות הקולקטיביות המשותפות שבעזרתן שירה ואמנות הופכות מובנות להמון העם. כהן איננה מנסה לפנות לאיזה מכנה משותף ברור, גם לא לשרטט עבור הקורא מפה להתמצאות בעולמה הפנימי. לדידה, כך נראה, הלגיטימציה לעצם קיומו של השיר נגזרת מרצונותיו, מרגשותיו וממחשבותיו של הפרט, ומהם בלבד, בלא קשר למוּבנותו, לרלוונטיות הציבורית שלו וליחסיו העתידיים עם הקורא.

מנגד, אי אפשר להתעלם מרמיזות ומהצהרות פוליטיות בספר, שאף על פי שהן רק נרמזות ואינן נכתבות במפורש, ברורה היטב נטייתן הפוליטית שמאלה. כך לדוגמה, בשיר השני, בעמוד 10, מהיחידים מבין שירי הספר שזכה לכותרת 'חיפא' בעברית ובערבית, בוחרת המשוררת לקרוא לעיר חיפה הישראלית, בשמה הערבי- פלסטיני, ולמען הסר ספק גם מוסיפה כיתוב נלווה בערבית. בשיר 'שיעור בהיסטוריה של העת החדשה' (עמ' 38) היא קובעת: 'זה הרוע המוחלט שנמצא בשוליים/ והולך ומתפשט לכיוון המרכז...//זו אמריקה, זו אירופה/ עכשיו זה בעיקר המזרח התיכון'. אמנם המשוררת איננה מסבירה מהו אותו רוע מוחלט שפלש מהשוליים למרכז והפך קונצנזואלי ומקובל, אך סביר להניח שכוונתה היא לעליית הלאומנות ולהתחזקותן של תנועות דתיות רדיקליות ברחבי העולם. קשה להתעלם מהיסוד הפסיבי, ואפשר גם הדקדנטי, בשירים שנגועים ברמיזות פוליטיות. ככל הנראה, הסיבה לכך נעוצה בכך שרוח התקופה ורעיונותיה זרים עד מאוד למשוררת ושהיא ניצבת מולם חסרת אונים ויכולת אמיתית לשנות. ייתכן כי כבר בחרה להיאטם בפני המצב הקיים ולהתבצר בד' אמותיה ומשם לבצע תיקון עולם בראי תפיסתה.

בהמשך הספר, שירה כהן ממשיכה לפזר רמזים בעלי גוון פוליטי שמאלי. ביטוי לכך ניתן למצוא בעמודים 47-46 , בהם היא חושפת בפני הקוראים, לא בטוח שאפילו במכוון, כי היא בת לאב בעל נטיית פוליטיות שמאליות מובהקות: 'וגם אם אותן הפגנות של השמאל/ ("הקיצוני-ההזוי" כך אמרו)/ אליהן הלך כל שבת/ (מצויד בכובע וווקמן) / העלו בו חדווה מסוימת/ בחר לשמור אותה לעצמו ...' . מלבד העניין הפוליטי, בולט בציטוט המובא כאן עניין נוסף, שהוא בחינת מוטיב מרכזי בספרה של המשוררת, והוא האיפוק וההדחקה של הרגשות. בדומה לאביה שנמנע מלהביע את חדוותו לאחר ההפגנה, כך גם כהן, ויתר הדמויות עליהן היא כותבת, נמנעות מביטוי מפורש של הרגשות ומאמצות איפוק, שלעיתים מעורר תחושות חוסר נוחות ומועקה בקורא.

חריג במקצת בנוף השירים הפוליטיים של כהן הוא השיר המופיע בעמוד 49 ששמו 'שיר הכרמלית', שעוסק בפוניקולר התת קרקעי שיורד משכונת הכרמל דרך הדר ועד לעיר התחתית בחיפה: 'בראשית היתה כרמלית/ לפניכן היתה נַכְּבָּה/ אחר-כך באו גלים/ של חום ושל קור ושל מזג אויר/ ודרשו מאיתנו לחבק זה את זה...' . רכבל הכרמלית מזוהה בהיסטוריוגרפיה הציונית כאחד הפרויקטים העירוניים החשובים של חיפה הישראלית, שתוכנן כבר עם קום המדינה והופעל לראשונה ב-1959. בשיר חותרת המשוררת כהן תחת הראשוניות הישראלית והציונית, ותחת ה'בראשית' של הזכרון הקולקטיבי הישראלי, ומבהירה לקוראים שטרם היות הכרמלית התרחשה נכבה ולפניה היו כאן ערבים והגלים שבאו (אפשר שכוונתה כאן לגלי ההגירה של היהודים מכל קצוות תבל) , כדי לשטוף את חיפה מערביותה, אוחדו ולוכדו באופן מלאכותי, כמו נתבקשו לשמור על לכידות יהודית בעיר שהיתה ערבית.

שיריה של כהן נטולי כל נסיון או יומרה לעדן וליפייף את המציאות, גם כאשר הדבר נוגע לחייה האישיים ולאינטראקציות שלה עם בני משפחתה. רבים מהשירים לאורך הספר מוקדשים למות בני משפחתה ולמותה. מוות זה אינו בהכרח מסמל מוות ממשי אלא מוות מנטלי או מוות שעתיד לבוא. ברם, ספק רק אם שירה כהן כיוונה בשיריה המורבידיים-דקדנטיים לעורר פרובוקציות או לחסל חשבונות עם בני המשפחה. נראה כי הדיון הפואטי הייחודי במותם של כל בני המשפחה לאורך הספר ('מות אחי', 'מות אחותי', ''מותי', 'מות אבי' , 'מות אמי' וכו') מקורו בתפיסתה הפסימיסטית את המציאות, או 'המודעת מדי לעצמה', שהופכת את הקיום למעיק וכמעט בלתי נסבל, עד כדי כך שרק בכוחו של המוות להקל על מכאוביו ושברו. ביטוי מאלף לכך ניתן למצוא בשיר 'מותי': 'אם אמות לי פתאום בשוכבי במיטה/ וארון הבגדים מבולגן ופתוח.../ אהיה ריקה מן הרעל.../ כולי ידיעה של שמחה ושלמה/ ולעג לאלו שיקרבו...'. המיתות הפואטיות משמשות גם כסוג של אקספרימנט פילוסופי שבעזרתו מהרהרת המשוררת במה האדם עתיד להותיר אחריו בלכתו, מהי מורשתו, ומה הם העוגנים בחייו.

לסיכום, הספר 'פנקסי התבוסה', שבדרכו הייחודית דן פואטית בתבוסה אישית, רעיונית, לאומית, חברתית וכיו"ב, איננו ספר שירה להמונים, ובודאי שלא לאלו המבקשים ספרי שירה מתנחמדים או קלים לעיכול. ייתכן אף כי ספר זה הקדים את זמנו במספר שנים, ואפשר שבעתיד, כאשר החברה תהיה מסוגלת לעכל שירה שהיא תוצר פואטי טהור של מחשבות ורעיונות סובייקטיביים, נטולי כל יומרה לבטא אמיתות ורגשות אוניברסליים, יראו בו ספר פורץ דרך.

כריכת הספר 'פנקסי התבוסה'

הוצאת לימבו, 2018