ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך| לכרוך את הנפש בתכריכי עור שתוקפם פג: עיון בספר 'מרחק בטוח מהחוף' ליפעת גדות

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שמונה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



לכרוך את הנפש בתכריכי עור שתוקפם פג

עיון בספר 'מרחק בטוח מהחוף' למשוררת יפעת גדות

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך


אחת מהתחבולות העתיקות בז'אנר שירת הערש, שגם משמשת סימן היכר מובהק שלו, היא שימוש במנגינה נעימה לצד חזרה על צלילים מרגיעים, עדינים ורכים (נ, מ, ו, י, ל, ד), שמושמעים באיטיות ובכך מסייעים בהרגעת הילד ובהרדמתו. כאשר מנגינת שיר הערש ותוכן השיר נעימים ורכים התחבולה היא בסיסית ומדובר בשיר ערש ורוד (לדוגמה בשיר: 'עייפה בובה זהבה' למרים ילן-שטקליס). ברם, ישנם שירי ערש עממיים, שבהם המנגינה אמנם נעימה ומרגיעה, אך התוכן הרעיוני בשיר קשה, אלים, צורם ויש בו כדי ללמד על קושי, שבר או אסון. בשירי ערש אלו התחבולה היא כפולה ומאפשרת מחד גיסא, להרגיע ולהרדים את הילד, ומאידך גיסא לפרוק ולשחרר מתחים וקשיים שחווה המשפחה או האומה (לדוגמא בשיר: 'לילה לילה' לנתן אלתרמן).


על בסיס הבחנה דיכוטומית גסה זו אבקש להוכיח כי גם בספרה של המשוררת יפעת גדות, 'מרחק בטוח מהחוף' בהוצאת 'פרדס', 2018, בעריכת דורי מנור, ישנו שימוש מתוחכם בתחבולה פואטית שאפשר שנועדה להגן על המשוררת או לזכך את קשייה ומכאוביה ואפשר שנוצרה באופן לא מודע. בין כך ובין כך, בספר גדות מציעה לקוראים מורפולוגיה אסתטית ופונטיקה נקיה, עדינה ורכה, שעוטפות היטב (שלא לומר מסתירות) תוכן, רעיוני ותמטי, שביסודו מכאיב, קשה, מסוכסך ומרובה בניגודים. כך למשל, בשיר 'אספר לך' (עמ' 10), שלכאורה עוסק בשמחותיה, נערכת המשוררת לקראת חשכה רעה שצפויה להיכנס לחייה, והשמחות שנאגרות לקראת הסערה הרגשית שצפויה להתחולל הן כמעין מזון לנפש, שיבטיח את הישרדותה/שפיותה בזמן המשבר: 'את השמחות בדרך/ אני אוספת/ לקראת ימי החשכה/ והד צחוקי/ הוא רק תזכורת/ לתחילתה/ של הספירה/ לאחור'. מבחינה סטרוקטורלית לשיר אסתטיקה נעימה ועדינה - השורות דקיקות, כמעט גבעוליות, מבנה השיר, בדומה לשירים רבים בספר, הוא טיפתי או אובלי, כמו היה דמעה פואטית. אמנם השירים אינם סימטריים ברובם, אך בהחלט הם בעלי מבנה הרמוני. מבחינה מורפולוגית הטקסט נקי ומינימליסטי ומבחינה פונטית נשמעת לכל אורך השיר אליטרציה רכה, מלטפת, כמעט שברירית. האמנם כיוונה המשוררת להדגיש באמצעות הניגוד בין תוכן השיר לצורתו ולנגינתו את חרדתה מפני העתיד לבוא? ואפשר בהחלט שהמשוררת, שכבר מורגלת לחטט בפצעי הנפש, נעזרת בעדינות, ברכות, ובאסתטיקה למען לא תוסיף כאב על כאב, כמו נוגעת בנפש בכפפות משי.


דוגמה נוספת ל'תחבולה פואטית' שבמסגרתה תוכן קשה עטוף היטב במבנה ובנגינה רכים ונעימים ניתן למצוא בשיר 'תעתוע' (עמ' 29), שבו (שוב) משמשת המשוררת כנביאת זעם של רגשות, ועל אף שחשה בזמן כתיבת השיר מרופדת ומוגנת, יודעת היא שבבוא העת יגיע הכאב כנחשול, שלאחריו תשקע ותתגעגע: 'מרופדת בשמיכת הזמן/ את מוגנת/ עד שנחשול כאב/ שוטף אותך/ ואת שוקעת פנימה/ חזרה/ לגעגוע'. הזמן החולף, שמשמש מגן מפני מכאובי הפרידה או ממכאובי אירוע אחר שאירע בעבר, מתפקד בשיר גם כאויב שעתיד להביא עליה נחשולי כאב שיעוררו בה זיכרונות וגעגועים, שהזמן עמעם ושיכך. ה'תעתוע' שמשמש ככותרת לשיר הוא כפול: תעתוע הנוגע למבנה ההרמוני והאסתטי שנגינתו עדינה , אך שתוכנו טראומתי, חרדתי וקשה, ותעתוע מנטלי – המשוררת חשה מוגנת, אך תחושה זו אינה אלא אשליה.


מאפיין נוסף הייחודי לשירת גדות הוא שמה שלא נכתב בה רב יותר ממה שנכתב. לשון אחר, כתיבתה נשענת על אסוציאציות, רמזים, שברי מחשבות וקונוטציות שברובן אוניברסליות, אנושיות, נשיות , ושעל הקורא להשלים בכוחות עצמו. בחירתה לרכז ולדחוס את הרגש ואת המחשבה לשירים בני 6-12 שורות דקיקות היא מודעת. בשירים אלו גם ניכר כוחה כמשוררת מדויקת, שאין בכתיבתה מילים מיותרות. בשיר 'משב' (עמ' 19) גדות לוכדת פיסות חיים שמעיפה אליה הרוח. עם זאת מה שהיא אינה אומרת בשיר, אך ניתן להשלמה הגיונית, הוא שפיסות החיים הללו חסרות בה באופן טבעי ועל כן כאשר הרוח מזמנת לפניה אותן היא פושטת ידיה ולוכדת אותן למען תתקיים בה חיות, שאפשר שאין בה או שאין בה כפי שהיתה רוצה שתהיה: 'אני רוויה/ בפיסות של חיים/ שהעיפה הרוח/ אל תוך נשמתי.// ובתוכי אני / שולחת ידיים/ ולוכדת אותן/ במעופן.'


המשוררת יפעת גדות מחזיקה בספרה 'מרחק בטוח מהחוף', בהוצאת 'פרדס', 2018

מקור: דף הפייסבוק של המשוררת



דמות הגבר אמנם משתנה משיר לשיר בספר וכך גם השירים הממוענים לו, אך בכולם הוא מוצג כדמות אלמונית, חסרת שם וזהות, שטחית ואף נראה שנטולת כל עוגן ממשי בחייה של המשוררת. אפשר שהבחירה להציגו כך נובעת מאכזבת המשוררת מהגברים בחייה, ואפשר שהצגה זו קשורה בפער שבין הגבר האידאלי שבמחשבתה ובחלומותיה לגבר הריאלי, שעימו היא נפגשת במציאות. בשיר הפמיניסטי 'סינדרלה' (עמ' 7) שוחטת גדות את 'הפרה הקדושה' והקאנונית של מעשיות האחים גרים, סינדרלה, ששימשה במשך יותר מ-200 שנה כמודל לחיקוי עבור נערות ונשים. דמותה של סינדרלה קיבעה את מעמדן של הנשים כדמויות כנועות, פסיביות ושטחיות, שנשענות על חסדי נסיכים. בהעדר ייצוגי נשים מעצימים ומגוונים בספרות, נתפסה סינדרלה כאחד מסמלי הדיכוי הפטריארכלי. בשיר 'סינדרלה', גדות בונה את עצמאותה הנשית דרך השתחררות מהנעל, מהגבר (ולא מתוך בריחה אלא מתוך בחירה) ומוותרת מרצונה על האפשרות שהנסיך יחפש אחריה ויבדוק אם הנעל מתאימה לכף רגלה. למעשה, היא בוחרת להצהיר בשיר שהיא מתהלכת יחפה, ובכך שומטת את היסוד הגואל -בועל שמיוחס לדמות הגבר במעשייה: 'אתה חייב לעזוב בחצות/ הקסם פג בבוקר/ ואם תמצא בדרך/ נעל נוצצת/ אל תשוב/ היא אינה מתאימה לי/ אני/ נוהגת/ להתהלך/ יחפה'. בשיר 'בורחת מקרבה' (עמ' 45) גדות אף מציעה אלטרנטיבה פמיניסטית-ארוטית למעשיות הקאנוניות שיש בה נגיעות ליברטיניות או לפחות כמיהות ליברטיניות (הגם שהן מטאפוריות) להשתחררות באמצעות שעבוד: ' בסיפורי/ המעשיות שלך/ את צדה זרים/ ומעמידה אותם / על במת התשוקה/ עיוורים/ לחוטי המריוטנה/ שאת קושרת לגופם'.


כריכת הספר 'מרחק בטוח מהחוף'

באדיבות המשוררת


בכל מרחבי הספר 'מרחק בטוח מהחוף' לא תמצאו שירים נאיביים או רומנטיים, אף לא שיר אחד. שירת גדות מפוכחת, לעיתים מפוכחת מדי, אך לא פסימית או דקדנטית, פשוט מפוכחת ונשענת, כמו אצל מדענים, על התנסותה את המציאות. בשיר 'בשר ודם' (עמ' 46) היא משרטטת את קלסתר דמותו הממשית וכאגב אורחא את דמותו המנטלית של האדם, לא כפי שהוא מבקש להציגה או כפי שהוא כותב אותה, אלא כפי שהיא מנקודת מבט מפוכחת: ' והוא כרך לנו את הנפש/ בתכריכי עור/ שתוקפם פג/ וקשר אותם/ בחבלי עורקים/ להדהד את קולות/ הזמן המתרוקן/ והפיח באפינו/ את פחד החיים'. והיכן מפוכחות פואטית שכזאת מוצאת מנוחה ומזור? בטבע, בהידמות לו, בשאיפה לחקות את סגולותיו המבורכות מתוך ענווה ורצון ללמוד: 'באתי אל העצים /המרכינים ראשם/ מול רוח סערה/ המצלקים בעיגולי נחמה/ את פרדת הענפים/ וביקשתי ללמוד/ להלך בצד ההשתנות התמידית' (עמ' 13).


לסיכום, כוחם של שירי הספר הוא בפשטותם, בהיותם שירים נטולי יומרה שמספרים אמיתות, שהן לכאורה מאוד סובייקטיביות וליריות, אך שבפועל יודעות לבצע מודיפיקציות ולהתאים עצמם לקורא, באופן שיזדהה איתן ויתחבר לשירי הספר. גדות איננה נמנית עם חבורות משוררים קומוניסטים, ימניים, מזרחיים, להט"בים, פמיניסטיים וכיו"ב. היא גם איננה מנסה לשווק אידאולוגיה במסווה פואטי. היא פשוט משוררת - רק משוררת, וזה בזמננו כלל לא פשוט.






119 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול