ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך| לחדלונה של השירה העברית

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



לחדלונה של השירה העברית


נהרות של דיו וצבא מקלדות חורקות גויסו לכתוב על אודות מצבה הירוד של השירה העברית בישראל בעשורים האחרונים. לאחרונה, היו שאף שהגדילו לעשות ונשאו מספדים של ממש, וכבר גמרו אומר בליבם, שלבטח עם פרסום דבר מאמרם הדרמטי הכל ילווּהָ, את השירה העברית ז״ל, בדרכה האחרונה מהספריות הנטושות ועד למדורי הספרות הזנוחים והמצטמצמים באתרי החדשות במרשתת.


כנהוג בנפול דבר מה בישראל, גם במקרה דנן, בנוסף למספדים ולקינות שנתחברו למען תאר היטב את חדלונה של השירה העברית, צצו ונלוו ״מומחים למשבר״, ששרטטו עבור הקורא הישראלי את המפה אל האשם או האשמים העיקריים במצב הקיים. מן הבולטים שבאשמים, ואולי אף הבולטים ביותר, שזוכים לבוז מיוחד, הם בני דורנו ובני הדור שקדם לנו, שהלכו ופחתו ביחס לאבות אבותיהם, שכידוע היו משכילים, שופעי זמן פנוי, אוהבי ספר ומעריצי ספרות עברית מושבעים במושבותיהם בגלויות השונות. אך הדור ההולך ופוחת איננו לבד בקלחת ההאשמות.


יש אשר תלו ושתולים את האשם בדעיכת השירה העברית במערכת החינוך הישראלית. אחרים הצביעו על ממשלות ישראל לדורותיהן כאשמות בהזנחה, בהתעלמות מכוונת ובמדיניות מפלה בכל הנוגע להקצאת תקציבים לקידום שירה עברית בבתי הספר, בשיח הציבורי ובתקשורת. ואם עסקינן בתקשורת, הרי שגם בזו הוטחה אשמה למן ימיה הראשונים כגוף מסחרי, עוד כשהורכבה רק מטלויזיה, רדיו ועיתון, על כי גזלה מידי הספרות את הבכורה על תשומת הלב של הציבור. והס מלהזכיר את המחשב, האינטרנט והטלפונים החכמים שהשתלטו על המוחות של הדור המנוון וקברו את הפרוזה העברית ואת השירה העברית קבורת חמור מבישה שתזכר לדראון עולם.


כמובן, בל נשכח כי גם המצב הבטחוני, שהביא לדחיקת נושאים שוליים וזניחים כ׳תרבות׳ לתחתית סדר העדיפויות הכלכלי והלאומי, אחראי לירידה במספר קוראי השירה וכך גם ״הכיבוש״, והמדיניות הקפיטליסטית של ממשלות הימין, שהפכה את הזמן למצרך כה יקר ונדיר עד שלא נותר לקורא הישראלי המשועבד זמן להתענג פעמיים בשבוע על ספר שירה או ספר פרוזה.


לבסוף, ראוי גם שלא לבטל את קובלנותיהם של ״חסידי״ השירה העברית ו"נאמניה" אשר מקוננים על אובדנה יום וליל בחוצות ׳בית אריאלה׳ ובספרית ׳פבזנר׳ בחיפה. אלו יגדילו לאמור כי האשמים בחוליָהּ של שירת העם, הם המשוררים שחדלו לחרוז, שהתנתקו מהעם, שהתפלספו ושרידדו השפה והתוכן, ונתרחקו מהעם רחוק רחוק, ועל כך אין תֵּמה אפוא שהעם השיב להם בהפניית עורפו.


מאחר שאין בנמצא כיום דרך מוכחת, אמפירית ואובייקטיבית להפריך או לאשש את ההאשמות הנוגעות לחדלונה של השירה העברית, הרי שכל האשמים שהובאו לפניכם בחיבור זה, ואחרים נוספים שטרם נתפסו והועלו למשפט פומבי בכתבי מקטרגים ומלעיזים, ייתכן שהינם וייתכן שאינם משפיעים על מצבה של השירה העברית בחיים הציבוריים בישראל.


לענייננו, גם אם יש לאחת או יותר מההאשמות שהובאו כאן השפעה מעשית כלשהי על מקומה של השירה העברית בחיים הפרטיים של הקורא ובחיי הציבור, הרי שאין היא משמעותית, ובודאי שלא מצדיקה התמקדות בה, או בדומותיה, שהמשותף להן הוא התעלמות מתמונה רב-מערכתית שחיונית להבנת מצבה של השירה.


מה הוא אפוא דיון ראוי, שכולל הסתכלות רב-מערכתית על מצבה של השירה העברית? ובכן, זהו דיון שמתחשב לדוגמה במקבילות גאוגרפיות והיסטוריות למקרה הישראלי. זהו דיון שמתבונן לעומק בתבניות הסוציולוגיות והכלכליות שבהן נתונה השירה העברית בת זמננו ושמתחשב בשקלול של כלל המערכות שנוגעות לה, סובבות סביבה או שהיא נתונה בהן.


כך למשל, עיון בביקורת הרווחת על שירת עמי אירופה ועל שירת יתר העמים המערביים יצביע בברור כי תהליכים שמזוהים אצלנו בישראל כ׳שקיעה" וכ"ניוון׳ מתועדים ומוצגים כך, במהלך העשורים האחרונים, גם בקרב יתר אומות העולם. נכון הדבר גם בהתייחס למספר ההולך ויורד של קוראי וצורכי השירה בעולם שמשמש טכנופובים, רואי שחורות וריאקציונרים, כסממן לרפיון כולל בתרבות ולנוראות שעוד יבואו עם המשך התפתחות המדע והטכנולוגיה.


מבחינה היסטורית, עד לראשית המאה ה-20 שיעור הבערות בעולם היה גבוה במיוחד. גם באירופה המפותחת, אחוז יודעי הקרוא וכתוב, בעת ההיא, לא היה גבוה, ומתוך אחוז זה משקלם של אלו שצרכו שירה היה זניח. למעשה, גם בשלב שבו אחוז יודעי הקרוא וכתוב מכלל האוכלוסייה באירופה היה גבוה מאוד, בשנות ה-50' ובשנות ה-60' למאה הקודמת, עדיין היה אחוז צרכני הספרות היפה מכלל יודעי הקרוא וכתוב לא גבוה, וכבר אז, מלבד הספרות, התחרו על תרבות הפנאי של האדם המערבי: קולנוע, רדיו, עיתונות ובשנות ה-70’ באופן נרחב יותר גם הטלוויזיה.


לשון אחר, אפשר שהמחשבה שהשירה העברית (או כל שירת עם אחר) נמצאת בדעיכה או בניוון מוחלטים ומובהקים היא למעשה תפיסה כוזבת ושגויה של מציאות רב-מערכתית ומורכבת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2018 יצאו לאור בישראל 348 ספרי שירה. לשם השוואה בשנת 2010 ראו אור בישראל 245 ספרי שירה ובשנת 1998 פחות מ-180 ספרי שירה, המהווים כ-10% בממוצע מכלל הספרות היפה שרואה אור בישראל מדי שנה.


גם בהתייחס לקו המגמה הכללי בשוק המו"לות לספרות יפה בישראל, לא ניתן לומר שניכרים שינויים דרמטיים לאורך השנים, ובודאי שלא שליליים. אדרבה, במפנה שבין סוף שנות ה-90' של המאה הקודמת לעשור הראשון לאלף הנוכחי, חל גידול משמעותי במספרם של ספרי השירה והפרוזה שהודפסו, שניתן לזקוף ולייחס אותו למעבר ההדרגתי להדפסה בדפוס דיגיטלי ולהופעתן של הוצאות לאור נוספות שנכנסו לשוק והפכוהו לתחרותי, שביקשו לענות על הביקוש ההולך וגובר לפרסום ספרות יפה.


פרסום ספרי שירה ופרוזה בעברית (מקור ותרגום) בישראל, במספרים מוחלטים

מקור: עיבוד נתוני השנתונים הסטטיסטיים לישראל ומידע מהספרייה הלאומית.


עלייה מובהקת נרשמה בעשור האחרון גם בהיצע הבמות הקיימות להקראת שירה במרחב הציבורי ובהיצע הבמות לפרסום שירה בכתבי עת מודפסים ומקוונים ובעיתונות יומית. עוד נמצאים במגמת עליה בשנים האחרונות ההוצאה השנתית ליחיד על ספרי שירה ומספר המו״לים המוציאים ספרי שירה בישראל.


ובכן מדוע אם כך, ישנה תחושה שהציבור כיום קורא פחות ופחות ושענף השירה ׳צנח על גדר וינום׳ לצמיתות ? ראשית, בדומה לכל חברה לאומית, גם החברה הישראלית-ציונית חוטאת באידיאליזציה וברומנטיזציה להישגיה הספרותיים. כחלק מתהליכי כינון הזהות הלאומית משוררים שימשו ככלי מרכזי בעיצוב הנרטיב הציוני במרחב הציבורי, ומשכך נוצרה אשליה ששירתה היטב את כל הצדדים, שמשקלם רב מכפי שהיה והינו באמת. עם התפתחות תחום יחסי הציבור בשילוב עם התפתחות הטכנולוגיה והתקשורת זנחו הפוליטיקאים והנדבנים את המשוררים והסופרים שהפכו פחות ופחות מתאימים להעברת מסריהם, מה שחיזק את התחושה שהשירה שהיתה נחלת הכלל נזנחה לטובת מדיומים חדשים.


מבחינה כלכלית, המשק הישראלי הפך מגוון ופתוח יותר בהשוואה לעשורים הקודמים, ואף שחלה עלייה ברמת ההכנסה של הישראלי הממוצע, חל גידול גבוה אף יותר במגוון הספרים ומו״לים שהתחרו מדי שנה על כיסו, וזאת לצד זינוק במגוון ובהיצע בכל המוצרים והשירותים האחרים שניתנים לרכישה.


מן ההיבט הסוציולוגי, החברה המערבית עברה ממצב שבו היא מעמידה את החברה, הדת, המשפחה וערכיהן במרכז, למצב שבו הפרט ניצב במרכז וכל זמנו הפנוי והכנסתו מושקעים בו וברווחתו. עם התחזקות תופעת העדפת צרכי הסובייקט על צרכי הקולקטיב, ניצבה השירה ששימשה כשופר לקולו האישי ולרגשותיו של היחיד בתחרות עם הבלוגים, הפסיכולוגים, הצ׳אטים, התרפיות השונות לסוגיהן וכיו"ב, אך בעיקר עם האדם עצמו שלמד לבטא את רגשותיו ואת קולו האישי גם בלא שיזדקק למתווך מילולי ממשלב גבוה וארכאי ואף ממשלב נמוך. כהערת אגב אוסיף, כי אפשר שהגידול במספר כותבי השירה ברשת בשנים האחרונות הוא תולדה של התקרבות המשלב של השירה החדשה לשפה היומיומית.


טוב יעשו שוחריה וכותביה של השירה העברית אם יקפידו לעשותה רלוונטית ויתאימוה לשינויים במבנה החברתי והתפיסתי של החברה הישראלית, כך שתהיה אחד מהתנאים הבלתי רשמיים להשתלבות הפרט בחברה הכללית, בדומה לידיעות שהוא נדרש בהן בנושאי ספורט, אקטואליה, בידור וכיו"ב. לשם כך, על השירה ועל כותביה לפעול באופן אקטיבי, ובדרכים ובכלים שנכונים ומותאמים להלכי הזמן והמקום למען תוכל לחולל שינויים אבולוציוניים טבעיים שנלווים להם מודיפיקציות בד.נ.א הקלאסי שלה שיהפכו אותה להיברידית, לטכנולוגית ולמתוחכמת משהיתה בעבר .


כל אותם קוראים וכותבים אשר מחבבים את השירה העברית במתכונתה הקלאסית ו/ או הנוכחית, יוכלו להמשיך במנהגם ובהעדפתם, ואף מומלץ שישמרו ויגבו את העדפותיהם בענן או בהחסן נייד, אך אלו לא יוכלו, לכפות את סגנונם על אחרים או להציגו כעליון וקודם ביחס ז'אנרים אחרים, שהם תולדה של הצורך הטבעי של השירה באבולוציה הישרדותית, בדומה לרעיונות ולתופעות רבים בעולמנו.


מן ההיבט הכלכלי, השירה לכאורה איננה ענף או תחום תעסוקה, וכל שכן לא כזה שנחשב יצרני או רווחי. לפיכך, בהעדר תמיכה ממשלתית או וולנטרית מאסיבית, התקשו משוררים, הוצאות לאור ומיזמי שירה לשרוד. כיום, ישנם משוררים ויזמי שירה בארץ ובעולם שיודעים לקשור בין שירה והייטק ובין שירה ליזמות עסקית שמותאמת לרוח הזמן והללו משתמשים בה כמנוף לפיתוח כלכלי. כיום, יש כבר שמדברים על הפיכת השירה מנטל למשאב, שאינו רק סימבולי ורוחני אלא משאב פרקטי ויצרני, שמשלב היבטים טיפוליים, תעשייתיים, ארכיטקטוניים, מוניציפאליים, תיירותיים ועוד.


אין בכוונת הכתוב במאמר זה להתכחש לקשיים הכלכליים, התקשורתיים והחברתיים הניצבים בפני משוררים בני דורנו, אך בה באותה עת אין לכותב שורות אלו ספק כי זו התקופה הטובה ביותר בהיסטוריה האנושית עבור משוררים. זו התקופה היחידה בתולדות האנושות שבה אדם יכול לצרוך שירה להנאתו, במהירות בלתי נתפסת, תוך נגישות חופשית למאגרי שירה אדירים ועכשוויים מכל רחבי העולם או לכאלה שמועלים (ועוד יוסיפו לעלות) לרשת מתקופות קדומות. זו גם התקופה היחידה בקורות האנושות שבה כל אדם, מכל קבוצת דת, גזע ומגדר והכנסה כלכלית יכול להרשות לעצמו, במידה וזו מטרתו, להוציא ספר שירה ולפרסם את יצירותיו בכתבי עת ולזכות לעשרות עד אלפי תגובות, לייקים, ביקורות וכיו״ב תוך זמן קצר. לאור זאת, אינני יכול שלא לתהות על שום מקוננת ציון נהי על חדלון שירתה?



הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים