ד"ר ניקולא יוזגוף- אורבך| חרדה פיוטית ענוגה: עיון בספר 'להיאחז בענף הקרוב' למשוררת עידית ברק

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.


חרדה פיוטית ענוגה

עיון בספר 'להיאחז בענף הקרוב' למשוררת עידית ברק



כאשר רחל המשוררת כתבה בשיר המפורסם 'רק על עצמי לספר ידעתי' את השורה "צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה" היה זה שלב מכונן בהתגבשותה של שירה לירית אקזיסטנציאליסטית מודעת ומפוכחת. במהלכו של שלב זה ביצעה המשוררת רדוקציה גאוגרפית מכוונת לעולם, שנועדה לנקות מסיחים והפרעות מתפיסתה את הקיום דרך העור הסובייקטיבי שלה, ולא בהכרח, לבטא צניעות, כפי שאחרים נוטים לייחס לה בעקשנות. בספר שיריה השני של המשוררת עידית ברק, "להיאחז בענף הקרוב" בהוצאת פרדס 2018, מתרחשת התפתחות אבולוציונית מאלפת בז'אנר הלירי האקזיסטנציאליסטי המפוכח אליבא דרחל וממשיכותיה. ברק איננה רק חווה את המציאות דרך העור הסובייקטיבי שלה, אלא מתנתקת בשיריה, בין במכוון ובין שלאו, מקואורדינטות זמן, חברה ומרחב, ומציעה לקוראים פואטיקה תלושה שמתקיימת במרחבי הנפש בלבד, בלא כל עוגן ממשי בצירי זמן, מקום וחברה מוכרים. בכך למעשה, הפואטיקה שלה הופכת לפחות תלותית בתפאורת הטבע, תלות שמאפיינת למשל את כתיבת רחל, נציגת הז'אנר המדובר.


מבחינה תמטית ברק עוסקת בספרה החדש במספר נושאים מרכזיים: אהבה, מוות, משפחה ובעצמה. נקודת ההסתכלות שלה על התמות הללו היא דרך פריזמה רגשית ושכלית. בשירים מסוימים היא אף מצליבה בין הפריזמות כדי לזקק ולדייק חוויה או תופעה מסוימת בחייה. העדרה של תשתית פיזית וחברתית בספר, זולת התייחסות למשפחה, ממזערת את עולמה הפיזי (שבשיריה צר אף יותר מעולמה של נמלה) לטובת הרחבת עולם הנפש, שהקוראים זוכים להיטיב להעמיק בו לאורך הספר.


עדות להתכנסותה של המשוררת בעצמה ולהיגמלותה מרעשי רקע שהסיחו את דעתה מהקול הפנימי, בדומה לתיאורי רחל, ניתן למצוא בשיר המטלטל 'הקול הפנימי' (עמ' 8), שלכאורה עשוי להיתפס כשיר סובייקטיבי שיש בו הפניית עורף דקדנטית לאנושות, אך עיון מעמיק בו יגלה שהוא מכיל אמת אוניברסלית יסודית שמכוונת להאזנה פנימה, לתוכנו: "סוף סוף את מקשיבה לי/ אמר לי הקול הפנימי // מזמן רציתי, / אמרתי לו, / אבל הרעש בחוץ/ היה כה חזק./ ומה קרה עכשיו? נכנסתי הביתה". ראוי לשים לב שהבית אליו נכנסת המחברת בסוף השיר איננו בית פיזי אלא סמל להתכנסות בבית הנפש, שמשמשת כמרחב אלטרנטיבי.


מאפיין נוסף הייחודי לשירת ברק קשור ביכולתה להתבונן על האהבה, על חייה ועל חיי יקיריה דרך פריזמה רגשית מאוד ספציפית – חרדה. למעשה, החרדה בשירת ברק היא מוטיב כה מרכזי ודומיננטי עד כי נדמה שהיא שיכללה אותו לדרגת רגש מתמחה, כלומר כזה שמאפשר לה לזקק ולבטא חוויות ותופעות מסוימות הקשורות בו, באופן שהוא אסתטי, מדויק ומרגש משירי משוררים אחרים.

החרדה בספר ובשירים איננה נקודתית או תמטית אלא קיומית, המשוררת חרדה שייגמרו לה המילים; חרדה להיחשף; חרדה שילדיה יפגעו; חרדה שלא תמצא אהבה וקיימות עוד חרדות רבות, גלויות וסמויות, שהמשוררת שוזרת כחוט זהב בינות שורות שיר שחורות על גב דפי הספר הלבנים.

בשיר 'היא בשלה' (עמ' 14) ברק מתפייסת עם חרדתה ומגדירה מחדש את גבולות ונפח החרדה בהסתמך על השוואתה לדאגותיהם של אחרים בסביבתה: "לכי/ אינך רצויה בביתי./ הִיא בְּשֶׁלָּהּ. לא זזה/ פתחתי את הדלת. נכנסו דאגות של אחרים./ מיד הצטופפו סביבה משוחחות. / ראש אל ראש. נדחקות זו אל זו./ המולה בחדר. חִפשתיה./ משנחו עיני עלי/ נראתה כה מוכרת/ כה קטנה דאגתי". בשירי אימהותה, חרדתה של ברק ארוזה אסתטית ורעיונית יפה יותר מביתר השירים בספר. כך למשל, בשיר 'ילד', (עמ' 42) החרדה לשלומו של הילד, שברק משגיחה עליו ומביטה בו למן הרגע בו נולד, גם כאשר אינו מבחין בה מביאה לאיפותיאוזה (האלהה) של האימהות ולגלוריפיקציה ולאידאליזציה של יחסי אם ובנה, וכל זאת בחסות החרדה הכמעט נוירוטית לקיומו של הילד: "ילדי הביט/ לימין, לשמאל/ כשהכביש היה פנוי חצה/ לו היה מביט לאחור/ היה רואה כי מרגע שנולד/ עֵינִי בגבו המתרחק". היבט גאוגרפי שראוי לתשומת לב הוא תפיסת המרחק מהילד כמרחק מנטלי-תודעתי, ולא כמרחק פיזי או כרונולוגי. הילד מתרחק וזקוק לפחות ופחות השגחה, אך מבחינת האם, אף שפיזית וכרונולוגית הילד כבר עצמאי, בוגר וככל הנראה כבר אינו זקוק להשגחתה, עיניה עדיין בגבו. גם בשיר 'בים' (עמ' 44) המשוררת נמצאת בבילוי בחוף הים עם בנה, אך אין היא פנויה לתאר את יופיו של הים או לעסוק בחוויה המהנה, אלא היא עומדת בחוף וצופה בו מרחוק, ומניעה את ידיה בתנועות שחיה, הרחק ממנו, פן חלילה יטבע וכמו תנועותיה יגנו עליו ויצילוהו: "בני שוחה בים/ אני עומדת על החוף/ צופה בו מרחוק/ מביטה בים/ שאינו שלי/ ממשיכה בתנועות שחיה/ עם הידיים/ שלא יטבע".


נושא כאוב וקשה עימו מתמודדת המשוררת במספר שירים בספר הוא נושא המוות: בעולמה, בחייה האישיים, בחיי משפחתה ובכלל. בשיר 'סיכוי' (עמ' 24) המשוררת מגלה לקוראים כי המוות ארב לה כבר בצאתה מרחם אמה, אך היא יכלה לו ושרדה אותו ואף שהוא נטל ממנה את אהוביה, חשוב היה לה לחתום את השיר במעין הכרזת נצחון כי היא וְאּמהּ נותרו בחיים: "כשיצאתי לאוויר העולם/ אמרה הרופאה/קרוב לודאי שזו לא תחזיק מעמד/ שמונה מאות גרם/ הסיכוי קלוש // לאחר רבע שעה נולדה אחותי/ רק חצי קילוגרם משקלה/ שבוע חייתה ומתה// גם אחי הגדול כבר אינו מזמן/ גם אבי/ נותרנו שלושה/ אמי, אני והסיכוי.". ייתכן כי על רקע שיר זה ניתן יהא להבין טוב יותר את חרדתה הקיומית של המשוררת ואת דאגתה הרבה לילדיה למן רגע לידתם.


בחירתה של המשוררת בחיים, מועצמת ומובלטת על רקע המוות שמלווה את יתר בני משפחתה. בעת לידתה, נפטרה בחלוף שבוע אחותה התאומה שנולדה במשקל חצי קילוגרם, בהיותה בת 20 קפץ אחיה הגדול אל מותו, ובשיר 'חיי' (עמ' 36) היא מבהירה בכוחות נפש ראויים להערצה, שגם לאחר ההתאבדות שהביאה לשבר עמוק במשפחה, היא בחרה בחיים: "בן שלושים ושתים/ קפץ אחי אל מותו/ ואני בת עשרים/ אל חיי". מקומו של המוות בחיי המשוררת כה מרכזי עד כי בשיר 'בבית העלמין' (עמ' 32) היא מכנה את הקברים בשם 'בתים', שלפי ההגדרה המילונית משמשים כמקום למגוריה המשפחה וכמרחב מבטחים אליו אדם חוזר לחיק אוהביו, ואילו בשיר זה, באופן אירוני, משכן המבטחים אליו מגיעה המשוררת לבקר את קרוביה הוא בית העלמין: "בנו כאן בתים חדשים/ רבים מספר/ אני פוסעת/ מחפשת/ קוראת את השמות./ כל כך הרבה בתים/ לִבי באזור 17/ גושים גושים".

בכל תרי עשר השנים בהן שימשתי כמבקר ספרות לא התרגשתי מספר שירה, כפי שהתרגשתי מהספר 'להיאחז בענף הקרוב'. יש ואפשר שמקורה של ההתרגשות הוא בכמיהתי האישית לדאגת אֵם אוהבת וחרדה שכה ייחלתי וקיוויתי לה בילדותי ובנעורי; אפשר גם שיכולתה המשוכללת של המשוררת לדייק את חרדותיה באופן נהיר וצלול, כמעין מים זכים, היא שהביאתני להתבוננות מחודשת על הרגש הזה ולהתפעמות מהחשיפה הפיוטית הרגישה והחכמה שבשירי עידית ברק. בין כך וכך, נאחזתי בספר כבענף קרוב, וזו גם המלצתי לכם.

כריכת הספר 'להיאחז בענף הקרוב' בהוצאת פרדס, 2018

באדיבות מחברת הספר

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים