ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך| 'ומה יועיל עוד שיר' : עיון בספר 'סריקת מערכות' למשורר עצמון יניב

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שמונה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

'ומה יועיל עוד שיר' : עיון בספר 'סריקת מערכות' למשורר עצמון יניב

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך

בשנת 2016, באחד מביקורי הנדירים במשרדי אגודת הסופרים העבריים ברחוב קפלן 6 בתל אביב, הגעתי לפגישה עם משוררת, שהתרשמתי עמוקות מספרה וביקשתי לפוגשה בהקדם. בתום המפגש, בדרכנו החוצה מהמבנה המתפורר לרחובות העיר ההולכת ונבנית מחדש, הציגה בפני המשוררת אדם שסקר את דמותי ואת קומתי בסבר פנים חשדניות וזועפות, ואף על פי שזעם ורטן היה דבר מה בעיניו הטובות, בהליכתו המהוססת במרחב מוכר ובגינוניו הכמעט תיאטרליים שכבש אותי מיד. אינני זוכר כיצד הגבתי כאשר אותה משוררת, שלבטח חשה נבוכה באותה עת, סיפרה לאדם ההוא אודותי והוא מצידו פטר אותה בתגובה הכנה: 'יופי! לא שמעתי עליו מעולם'. ברם, היטב זכור לי שהתעכב לשוחח איתנו למשך דקות נוספות, שבהן אמד אותי במבטיו כמו ביקש לתהות על קנקני, התקרב והתרחק, צחק והרצין, פרש בפני, שלא מדעת, יריעת רגשות וידיעות רחבה, ססגונית ועשירה ולבסוף התנצל באדיבות ג'נטלמנית ופרש לענייניו.

בחלוף שלוש שנים, שוב פגשתיו, ושוב בבית הסופר, באחד מערבי השירה שהתקיים במקום, אך הפעם היה לבבי ומחויך מלכתחילה, ואף שלא ידעתי אם זיהני וזכרני, חייכתי אליו והוא מצידו דיבר איתי כמו הייתי מכר משכבר הימים. לא חלפו שבועיים מן המפגש השני, ושוב הצטלבו דרכינו, אך הפעם כבר קרא לי בשמי, בפנים מאירות ובחיוך שופע חן ותום, שלא פגשתי אצל בריות שעברו את הגיל הרך. המפגש עימו היה ספקטקל, מופע סוחף ומרתק, שאמנם עסק בענייני דיומא, אך הוגש בהומור שלום עלייכימי, בציניות י.ל.גורדונית ובלהט של ינוקא בן ג' או ד' שנים, שזיק שובבות עוד נזרק מעיניו הטובות, והיאך אפשר שלא להתפעל מאדם שכזה, שהכל מתקיים ודר בו בערבוביה כה משכרת. אלו היו רשמי הראשוניים מהמפגשים עם המשורר והצייר, עו"ד עצמון יניב.

המשורר והצייר, עו"ד עצמון יניב באירוע ב'בית הסופר' בתל אביב

מקור: דף הפייסבוק של המשורר והצייר, עו"ד עצמון יניב

בדומה לאישיותו, אליה נחשפתי טיפין טיפין בשנים 2019-2016, גם שירתו היא כנה, היברידית, לא מחויבת לז'אנר מסוים ולא חוטאת בנאמנות עיוורת לאופנה ספרותית כזו או אחרת. אודה ואבוש כי עד לשנת 2020, קראתי מפרי עטו, אגב אורחא רק מספר שירים שמצאתי באנתולוגיות, בעיתונות ובכתבי העת השונים לספרות. ביולי 2020 קיבלתי לידי את ספר שיריו החמישי 'סריקת מערכות' בעריכת המשוררת אביב חזק, שראה אור, באותה שנה, בהוצאת 'צבעונים', ומני אז קיבלתי את הספר הפכתי והעמקתי בו מספר פעמים למען אקיים את אשר ציוותה כריכתו: 'סריקת מערכות'. מאחר שמחשבתי היא סטרוקטורליסטית ביסודה, אתייחס תחילה למבנה הספר, ולבחירה המעניינת, שספק מודעת ספק לאו, להגיש לקוראים 120 עמודי שירה השקולים כנגד 120 שנות חיי אדם, שבעמוד האחרון בהם (עמ' 119) מופיע שער שיר בשם 'בסוף הימים' שחותם באופן סימבולי את החיים ואת הספר. ראוי לציין שהשיר עצמו מופיע רק בעמוד 121, כמו עצמון יניב ביקש 'לגנוב' לעצמו שנת חיים נוספת מעבר ל-120. דומני כי גם הבחירה לחלק את הספר לשבעה שערים איננה מקרית והיא שקולה כנגד שבעה עשורים בחייו.

הבחירה להעניק לספר את השם 'סריקת מערכות' היא ביסודה ארס-פואטית, רפלקטיבית, אך גם דקלרטיבית. המשורר בן ה-70 שכבר עבר אירוע לב ואי אלו מהמורות בחייו, טוען בשיר 'סריקת מערכות' (עמ' 21) שאינו מוכן עדיין להיפרד מהעולם ומבקש להאריך את שהותו על הארץ, כמו רק עתה החל לטעום את החיים ולהבינם, כגון אותן בריות שלא מכבר נולדו ונפעמות ממופעי הקיום ומנפלאותיו: '...לפני עשור / יצאתי מן הבור/ מפח יקוש משאול תחתית/ איני יודע מה התחזית/ ומה צפון מעבר לעקול הזמן/ צריך להאמין / איני מוכן בזה הזמן/ לומר אני מוכן.' ביטוי נוסף להתפעלותו מהחיים וליתר דיוק, לאופן שבו הוא מבקש לחוות אותם בשעת צרה ושבר ניתן למצוא בשיר 'מן האפר' (עמ' 24) שאמנם נפתח במילת השאלה 'איך', אך כלל איננו מכוון לשאול שאלה אלא נועד להביע פליאה נוכח כוחו של הטבע, שמצליח להצמיח חיים מתוך המוות, ואפשר שכמו היער המחדש פניו מתוך האפר וצומח, כך גם המשורר רוצה ומבקש לראות את עצמו, כמעין עוף חול, פניקס: 'איך פורחים פרחים מן האפר/ והיער מחדש פניו/ להצמיח נטעים/ ונטעי נטעים בים/ מלבלבים/ בהימוג הסתר אור/ בצאת השמש/ בגבורתו'. עצמון יניב איננו נאיבי. היטב יודע הוא כי לא יזכה בחיי אלמוות ואף אין בכוונתו להילחם למען חיי נצח, ועם זאת הוא מבקש להוסיף לחיות, להעמיס עלי שכם שנים נוספות וליהנות מיפי העולם. בקשת המשורר שנכנס לעשור השמיני והתנסה לאורך השנים במצבים מסכני חיים היא אפוא טבעית לא פחות מהמוות. אהבת החיים והדחף להמשיך ולקיימם, חרף הידיעה כי הם זמניים, מוצגים אצלו ככניעה מודעת למוות שבצידה בקשה צנועה ואנושית – לזכות בשנות חיים נוספות: 'אני לא אנצח את הזמן/ גם לא אצא נגדו לקרב/ הלילה רב/ הכוכבים כבר מנצחים/ על צבא מרום/ ושעון היקום דופק/ בקצב מטרונום/ אם לא אלך לישון/ תגבר העייפות על המכאוב/ בטרם דומיה/ ארכין ראשי ואתוודה/ רציתי עוד לחיות/ והנה בא פתאום/ היום הזה' (עמ' 19).

בל יטעה הקורא ויחשוב כי שירת עצמון יניב היא שירת נהי ונכאים אקזיסטנציאלית שבמרכזה החרדה מן המוות. למעשה, ההפך הוא הנכון, המוות מתפקד בספר כאיזו הכרה צלולה ובהירה שהכתה במשורר בשלב כלשהו בחייו ועוררה בו תשוקה לחוות את הקיום במלואו, וסבורני כי זו גם הסיבה שהובילה אותו לרצות ולבקש שנות חיים נוספות. תשוקה זו לחיים הוא גם מבקש להנחיל לחבריו ולסביבתו. כך למשל בשיר 'לא עת להרים ידיים' (עמ' 93), שמוקדש למשורר אביחי קמחי שהחלים ממחלת הסרטן, מבקש עצמון יניב מחברו שלא להיכנע לקשיים ולהיאבק בהם, ואף שאינו עומד במקומו של הסובל ואינו מבין כאבו הסובייקטיבי, הוא מבקש ממנו להילחם, יען כי טרם הגיעה שעתו להניף דגל לבן ואף מציע לו את ידו המושטת: 'לא עת להניף/ דגלים לבנים/ לא עת להרים ידיים/ לא עת לכרוע בפני הצרות/ לא עת לקפל רגליים/ ...ובכל זאת אומר לה רע ואח/...לא עת להרים ידיים עכשיו/ אחוז בידי המושטת'.

קדושת החיים היא נר לרגליו של המשורר. במהלך מלחמת יום הכיפורים טנק בו שהה ספג פגיעה ישירה ושניים מאנשי צוות הטנק נהרגו והוא ואיש צוות נוסף נפצעו. אפשר שמכאן נובעת גם אהבתו לחיים והבחירה לבכרם על פני מוות מיותר או כניעה מוקדמת. במספר שירים אנטי מלחמתיים ועם זאת א-פוליטיים לחלוטין, מוחה המשורר בעצבות שמהולה באירוניה ארסית נגד מלחמות ומבצעים שבסופם שכול ויתמות. ביטוי מאלף למחאה אירונית מסוג זה ניתן למצוא בשיר 'גדר חיה' (עמ' 86): 'הגדר חיה/ כי כל הזמן/ יש הדואגים/ להשקות אותה בדם'. חייה של הגדר הדוממת, שאין ספק שהיא גדר פוליטית, גבול, חומה וכיו"ב, תלויים בדם החיים שניגר למען הקמתה ותחזוקתה השוטפת. האבסורד בשיר מתחדד נוכח המטאמורפוזה ההדדית שעוברים הגדר והאנשים (שלא מוזכרים בשיר אלא בעקיפין בלבד כביטוי לשוליותם במאבק), שמותמרים מדומם לחי ומחי לדומם, כאשר התנאי להתמרה מגדר דוממת לגדר חיה הוא הדם - הפיכת האדם מחי למת.

דוגמה נוספת לשיר מחאה מלחמתי ניתן למצוא בשיר 'למלחמות אין רחם' (עמ' 91) שביסודו יש השלמה אירונית עם מציאות שבה על אף שלמלחמות אין רחם ממשי הן מולידות בלא רחמים שכול ממשי מזרע פורענות ממשי: 'למלחמות אין רחם/ לא כל שכן רחמים/ אך הן מולידות/ אמהות שכולות/ ואבות שכולים/ ונשים שכולות/...כל אלה מולידות המלחמות/ המתעברות/ מזרע הפורענות'.

למען הסר ספק, עצמון יניב איננו משורר מלחמות או משורר אנטי-מלחמתי, ושירים אלו ונוספים בסגנונם הם רק טעימה מרבגוניותו הז'אנרולוגית, שהמשותף לה הוא התבוננותו המפוכחת על הקיום, שלעיתים היא צינית ואירונית, לעיתים נאיבית ורומנטית, לעיתים כנועה ומכילה ולעיתים מחאתית ולוחמנית – פסיפס פרדיגמות עשיר שיש בו כדי ללמד על מגוון הזוויות שדרכן מתבונן על העולם ובוחן אותו.

כריכת הספר 'סריקת מערכות' למשורר עצמון יניב, בהוצאת צבעונית 2020

מקור: באדיבות המחבר

התמסרותו של המשורר לסגנון הכתיבה, בו הוא בוחר לכתוב את השיר, מעוררת אף היא התפעלות. כך למשל, כאשר הוא כותב בסגנון אירוני וציני הוא מגייס מלוא ארסיותו למען לא יהא ספק למה התכוון גם בקרב המתממים וכבדי ההבנה, שעלולים חלילה לא להבינו אם ינקוט בלשון מרומזת. באוסף שירי 'רוח התקופה' (עמ' 111) עוקץ יניב את סוקרי הבחירות עקיצת עקרב: 'מזל שהחזאים/ מדייקים יותר מהסוקרים/ אחרת/ לא הייתה יוצאת לנו/ השמש '. ובמקום אחר, בשיר 'דקדנס' (עמ' 104) הוא עוקץ עקיצה ארסית אף יותר את החנפנים והלקקנים שנוברים איש בחלחולת רעהו ומחשיבים עצמם (בעיני עצמם) לגדולי האומה: ' וכל זבי החוטם/ מוחים לתוך מטפחת/ מצבור של פתפותי ביצים/ וחומר מהתחת/ ומתיימרים לחשוב/ במחשבה סוררת...ומאבדים כבודם לריק/ למרבה הצער'.

סטירי וציני במיוחד הוא השיר 'השקה' (עמ' 95-94) שבו לכאורה המשורר סוגר חשבון עם כל ממציאי התירוצים לאורך השנים, שמכזבים מליבם וממחשבתם תירוצים מנומקים היטב מדוע אין הם יכולים להשתתף בהשקת ספריו או מדוע לא השתתפו על אף שהבטיחו שיגיעו. למען הסר ספק, השיר איננו חיסול חשבונות קולקטיבי אלא הצבת מראה בפני אותם מתרצים שחושבים שאם המארח קיבל את התירוץ בהבנה ובסבר פנים טובות, אין הוא מבין שכיזבוהו ואכזבוהו: 'אינני יודע אם אשיק עוד ספרים/ אערוך אירועים לתפארת/ ממש לא נעים כמה אנשים/ נופלים באמצע הדרך/ נעשים חולים ותשושים חלשים/ בדיוק ביום האירוע/ יש לי אי-נעימות/ אומר בפשטות/ כאילו גרמתי פיגוע/...בקיצור ידידי/ נראה מיותר/ שאשיק את ספרי הידוע/ כי חולים אללי/ יש מספיק כבר ודי/ אז מוטב שאחגוג צנוע'.

ואם המשורר הארסי, הציני, האירוני והסטירי, שגם עטה כסות הגותית-לירית ואנטי מלחמתית לא השביע אתכם עד כה, הרי שבספר יש גם מספר לא מבוטל של שירי אהבה שאינם ממוענים, ושבהם נחשף בפני הקוראים משורר שהוא גם נער מאוהב, ג'נטלמן, מאהב רגיש ומכיל שאוהב וקשוב בכל מאודו, וכותב על אהובתו אודות אנקריאוניות שהן למעשה שירי אהבה מתוך התפעלות ויחס של הערצה. שיר אחד מני רבים שמבטאים זאת הוא השיר 'נפתחת' (עמ' 58): 'נפתחת אלי/ כמו בצל/ גלדים גלדים/ את / נפתחת/ ואני שומע/ שומע/ ודומע'. בשיר נחשפת רגישותו של המשורר - שבריריותו. לכאורה היינו מצפים שהבצל החשוף יהפוך רגיש וחשוף, אך מי שנחשף הוא דווקא המשורר שמכיל וסופח את מכאוביה. בשירי אהבה רבים הוא מבקש לשמש מאור לאהובתו, מפלט בשעת משבר, מסעד ואוזן קשבת, ובתמורה כל שהוא מבקש ממנה הוא את נוכחותה בחייו, את הגעתה אליו: 'כשתצאי למסע/ זה שמתחיל/ אחרי שחצית את כל המדבריות/ והיית אסורה ואסורה/ בכל המכלאות/ וחרשו גל גבך כל השוטים והמקלות והמלקות.../ וזחלת על גחונך בכל האשפתות/ והיית מרמס רגלי כל הגאוות/ כשתצאי למסע הזה האחרון/ אל עיר האורות/ אל ארץ חמדת/ אל בבת העין/ דעי שאני מחכה לך/ ממתין לך/ בעיקול הדרך/ ממתין לך/ עדיין'.

בשיר ארס פואטי בשם 'שירים' (עמ' 29) קובע המשורר 'שירים כתבתי למכביר' ומיד שואל במן ייאוש דקדנטי: 'ומה יועיל עוד שיר/ את מי הוא יעני/ ומי ממנו יעשיר?...' ובכן עצמון יניב, בקיץ 2020 קיימת אירוע משותף עם האמנית והמשוררת ד"ר נורית דצרבוים בסלון הספרותי של המשוררת חגית בת אליעזר. הגעתי לאירוע עם בן זוגי אהוב, רואה חשבון סובייטי, קר ומחושב, שאינו חובב שירה ועוד פחות מחבב את כותביה ואת מבקריה. לרוב באירועים מסוג זה, כאשר יש בו דחף סדיסטי להתלוות אליי, ברור לי שהוא צפוי להתנמנם בהפגנתיות, להביט במבטי בוז במשוררים הקוראים או במבקרים המפרשים ובמקרה הטוב לשתוק באירוע ולזעום בבית על בזבוז הזמן ובזבוז כספי משלם המיסים, אך באותו אירוע – האירוע שבו הצגת את ספרך 'סריקת מערכות', הוא הביט בך מחויך, כמעט גאה, האזין מלוא הקשב להתפרצויות התיאטרליות שלך, לקולך העמוק, עלעל בספרך שעבר בינות הידיים בחדר והתעכב עליו דקות ארוכות, ובצאתנו הביתה אמר לי בהתרגשות: 'הו, זה משורר!' והרי לך התשובה לשאלתך, מי ממך יעשיר ומה יועיל השיר.

המשורר והצייר, עו"ד עצמון יניב בראיון לתכנית 'פעמיים קפה' ברדיו קסם (הראיון מתחיל החל מדקה 30:05)

מקור: אתר שיתוף הסרטונים YOUTUBE