ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך| התמיינות הנפש ותנועתה - עיון בספר השירה 'בתוך הרעש הגדול' ליפעת גדות

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.



התמיינות הנפש ותנועתה


עיון בספר השירה 'בתוך הרעש הגדול' ליפעת גדות


בספר 'על הנפש' טוען הפילוסוף היווני, אריסטו, כי נפש האדם מאופיינת בתנועה, בתחושה ובא-חומריות. בהתבסס על טענתו כי הנפש מאופיינת בתנועה, הוא מעלה את האפשרות, שהועלתה כבר קודם לכן על ידי דמוקרטוס וכן על ידי פילוסופים יוונים אחרים בני תקופתו, שלנפש יש כיווני תנועה, ומשכך היא יכולה להתרחב, להתכווץ, להתנוון ולנוע. לשון אחר, אפשר שנפש האדם איננה רק מקור לתנועה, אלא היא עצמה נמצאת בתנועה. אם נקבל את הטענות היווניות בעניין תנועת הנפש, נצטרך להכיר בקיומו של מרחב נפשי שבתוכו ובמסגרתו נעה הנפש. הוכחה פואטית עכשווית לפילוסופיה האריסטוטלית מן המאה הרביעית לפני הספירה, ניתן למצוא בספר השירים 'בתוך הרעש הגדול', למשוררת יפעת גדות, שראה אור השנה (2021) בהוצאת 'קתרזיס', בעריכת ד"ר דורי מנור.


גדות מוכיחה לקוראיה כי תחושות מסוימות ו/או מצבים מסוימים עשויים להביא את הנפש לפיצול ולהתמיינות, לגדילה ולמערך של תנועות מגוונות נוספות שמתקיימות בתוך המרחב הנפשי שלה, שסמוי מעין הסובבים אותה. גדות מודעת היטב לקיומו של המרחב הנפשי, ורגישה לתנועות נפשה בתוך מרחב זה. כך למשל, בשיר 'בדרך אליו' (עמ' 46) תחושת הגעגוע שמקוננת בה מאופיינת בתנועה, ובכמיהה לפרוץ מהמרחב הנפשי הסובייקטיבי, אל מרחבו הנפשי של האהוב אליו עורגת: 'לפעמים געגועים/ הם לא עניין של זמן חולף// לפעמים הם/ חללים ריקים/ במרחבי הגוף,/ הרעבים לשמיים אחרים,/ קרובים יותר לאדמה.// רק פס דקיק ולא נראה/ מפריד ביניהם.' גם בשיר הפותח את ספר השירה, 'זאת שנותרה מאחור' (עמ' 9) מתארת המשוררת תהליך של התמיינות הנפש לנפשות נוספות, ככל הנראה מסיבות קיומיות והישרדותיות, כאשר כל אחת מהנפשות שנוצרו מנפש האם (המקור) מתפקדות באופן אוטונומי, והמשוררת נאחזת באחת מהן או ביותר, ואת היתר מותירה מאחור: 'מה אם הייתי נשארת?/ את ממהרת.// מה אם הייתי בוחרת/אחרת? // מי השואלת? // אני, כשהלכתי, כשיכולתי לבחור.// לעולם לא תדעי./ אינך מכירה// את זו שנותרה מאחור.' המשוררת מודעת לפיצול שהתרחש בנפש, היא יודעת שבתהליך ההתמיינות, ממש כמו בביולוגיה התפתחותית, הנפש שנותרה מאחור, היא שריד ממי שהייתה, בעוד שהנפש או הנפשות שמניעות את המשוררת כעת הן מי שהיא, ואף על פי שביסוד כל הנפשות חולקות את אותו מרחב נפשי, גדות יודעת שהן לא תפגשנה. ייתכן בכך מכשירה את הקרקע הנפשית להכרה בכך, שתכונות מסוימות במרחב הנפשי שאפיינו אותה, כבר לא יאפיינו עוד.


דוגמה נוספת לפיצול נפשי בשירת גדות, שאיננו מהווה התמיינות טכנית בלבד למספר נפשות השוכנות ופועלות במרחב נפשי אחד, מופיעה בשיר 'כוס קפדה סדוקה' (עמ' 18). בשיר זה ההתמיינות איננה רק תולדה של תהליכים ומאורעות שעברה המשוררת בחייה, אלא זו גם התמיינות סימבולית, שמאפשרת למשוררת לנהל ולהתנהל סימולטנית במרחב הפיזי ובמרחב הנפשי, לתמרן ביניהם, להסתיר מכאובים ולכסותם במבעי פנים מחויכים או אטומים: 'ישבנו בבית הקפה, / שום דבר לא קרה./ טבלנו עוגת שקדים/ בקפה, ומישהי אמרה/ מילה, או שמישהו בר,/ ופתאום היה/ איזה ריח מוכר, ופתאום היה/ קר. // לא יכולתם לראות איך תוכי/ עזב את בית הקפה/ והושלך לבור האימה/ לגמתם עוד לגימה...// ולא אמרתי/ אף מילה.// את הדמעות רוקנתי/ אל תוך שק הכאבים/ ופני נותרו שלווים/ ולא ראיתם איך תוכי/ התעשת כל כך יפה/ כשקראתם למלצר/ ובקשתם עוד קפה'.


באירוע השירה המקוון בנושא הזקנה בשירה העברית, שהתקיים ב-22.11.2021, טענתי כי אין גיל מסוים שבו מתחילים לכתוב על זקנה (זקנתך שלך ושל אחרים), אך הוספתי שלמן העשור השביעי לחייו של המשורר הזקנה הופכת בהדרגה לנוכחת ולמרכזית בכתיבתו. כמי שקרא את ספריה הקודמים של גדות וכתב עליהם, הופתעתי לגלות שכעת (2021), לראשונה, העיסוק בזקנה על גווניה והיבטיה השונים, כבש מספר לא מבוטל של דפים בספר השלישי. מחברת השירים עדיין איננה בת 60 (ילידת 1963), אך בהחלט קרובה לגיל זה, וכבר מנהלת בינה לעצמה דיונים פילוסופים ופואטיים על אודות הזקנה. נקודת מבטה על הזקנה היברידית ונעה מתפיסות רומנטיות ונוסטלגיות לתפיסות דקדנטיות ודטרמיניסטיות, שמציגות את הזקנה כפרק בלתי נמנע בכרוניקה של החיים, שסופם מוות. כך למשל, בשיר ללא כותרת בעמ' 15-14 כותבת גדות על דמות של אישה קשישה שנותרת מיותרת ונשכחת, ומתארת את זקנתה הפיזיולוגית, המשפחתית והחברתית בצבעים הקודרים ביותר. אין בשיר ביקורת כלפי יחס החברה או בני המשפחה לזקנה, וייתכן שהסיבה קשורה בכך שהמשוררת רואה בהתנהלות החברה כלפי הקשיש, חלק ממנהגו של העולם: '...הקשישה הלבנה כבר לא נלקחת, / כמו לפני שנים,/ כששוחקת העברה מיד ליד/ תינוקת קטנטנה,/ מעולם לא הושארה לבד,/ מלבד עכשיו, כשהיא מונחת, מקומטת/ ונשכחת'.


בשיר 'קרב אוהבים' (עמ' 22) גדות מתארת חוויה שחוזרת על עצמה בשירה העברית ובכלל, אך שאופיינת ליוצרים שמבוגרים וחולים ממנה, והיא תחושת המוות הקרב ובא: 'מוות קטן זוחל עמוק בתוכי'. אמנם ההכרה בקיומו של המוות היא טובה ונכונה, ולמעשה בכל אדם למן לידתו זוחל מוות קטן, אך ההכרה בקיומו של המוות בשיר זה היא הרסנית - מנוונת ומשתקת את המערכות הפיזיולוגיות והמנטליות עד כדי כך שגדות מתארת את עצמה כ'בית עזוב', 'עץ עם פירות מרקיבים' ו'אלף דרכים רדומות' : 'מוות קטן זוחל עמוק בתוכי,/ חושף העדר משמעות,/ מאט את קצב כפות הרגליים, / משוטט ופורם בי שוליים...' .


בשיר 'חולפת' (עמ' 27) גדות עוסקת בשאלה הקיומית 'כמה זמן יהדהד שמי בפיות האנשים?'. השיר מכוון לתקופה שלאחר לכתה (ב-120 שנה), ומציג בפני הקוראים את אחת הפרדוקסים העתיקים ביותר בפילוסופיה ובאמנות: ההכרה בהיות האדם בר חלוף נוכח הדחף להיות מונצח לנצח, ומתוך כך כמו להוסיף ולחיות חרף המוות הפיזי של הגוף: 'כמה זמן יחלוף/ עד שספרי/ יונחו, יתומים, על ספסל ברחוב, וינסו ללכוד את עיני/ העוברים ושבים?// כמה זמן יחלוף עד שתתקלף/ חיותי מחדרי הבית/ וריחם של זרים יקבל / את פני הבאים/ אחרי לאהוב.// עד שתעלם דמותי/ מכל האישונים/ יהפוך צליל קולי/ לשקט/ ואני/ והעדרי/ נימוג/לאבדון.' אפשר שיותר מאשר הצגת פרדוקס פילוסופי, גדות מביעה כאן משאלת לב אשר משותפת לרבים מהיוצרים, בכל תחומים האמנות והתרבות.

ישנם שירים בספר, לא רבים, שבהם כל הנפשות והפיצולים של גדות נאספים ליפעת אחת, שגופה ונפשה פועלים בסינרגיה ובהרמוניה, וטוב לה. שירים אלו לרוב הינם בעלי אופי נוסטלגי, כגון השיר 'לחם קימל' (עמ' 82), שבו היא נזכרת בנגיסתה בחצי כיכר של שלחם קימל חם ורך, ואף שאינה מזכירה שטוב לה או שהיא מאושרת מהזיכרון, בנקל יכול הקורא להסיק זאת מהכתוב: 'אני מתגעגעת להישלם/ להביא חצי כיכר של לחם/ חם ורך, לארוז אותה ביד/ ולהרגיש את הקשה/ נחרק ומתפצפץ. ולהכניס את כל קצהו/ של הלחם אל הפה, / לנגוס בו בפריכות, / לתת לפירורים לנשור על הבגדים/ ולסמן שובל של נוכחות/ של טעם שאף פעם לא נשכח,/ חצי כיכר של לחם/ חם ורך'.


לסיכום, בספרה החדש של המשוררת יפעת גדות עתידים למצוא הקורא מודעות רגשית גבוהה, אותנטית וכנה, שנגזרת מהכרתה בקיומו של מרחב נפשי דינאמי, שלא זאת בלבד שהוא נמצא בתנועה ומניע את המרחב הממשי, אלא הוא מתמיין ומתפצל כתלות במאורעות ובתהליכים בחייה של המשוררת.



כריכת הספר 'בתוך הרעש הגדול' למשוררת יפעת גדות, בהוצאת קתרזיס, 2021

באדיבות המחברת

51 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול