ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך | הפרטת העברית

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.





הפרטת העברית


ברומן הדיסטופי '1984' מאת ג'ורג' אורוול מוצגים חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי, שבין היתר דוגל בהמצאת שפה חדשה, שאוצר המילים שלה לא יאפשר לפרטים החיים במדינה להביע כל מחשבה חתרנית או מחשבה שאינה אורתודוכסית. תכליתה של לינגוויסטיקה טוטליטרית זו נועדה להבטיח שהמון העם יוגבל למחשבות פרימיטיביות ובסיסיות ביותר, שאין בהן כדי לערער או לאיים על המשטר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, השפות הלאומיות אינן מיועדות לדיכוי המחשבה החופשית או לבלימת דעות שאינן אורתודוכסיות, אך הן בהחלט מגבילות את הלשון הסובייקטיבית של הפרט וכך גם את החופש והעושר הלשוני הייחודיים שלו.

בשנים האחרונות האקדמיה ללשון עברית קיבלה שורת החלטות שתכליתן הנגשת השפה לציבור. לכאורה, מדיניות שיש לברך עליה ולעודדה, אך בפועל אין זו אלא אסטרטגיה דכאנית של מוסד עליון פריבילגי שמצמצמת את חירותו הלשונית של הפרט וקובעת לו כללים שלאורם הוא נדרש לקיים את הפעולות הבסיסיות והרווחות ביותר בקיום האנושי – לדבר, לכתוב ולקרוא, ושמהן נגזרות פעולות בסיסיות נוספות כגון: לתקשר, לחשוב, להאזין וכיו"ב. מדיניותה המתערבת של האקדמיה ללשון עברית בעיצוב השפה הדבורה והכתובה במרחב הישראלי (הציבורי והפרטי כאחד) אינה שונה באופן מהותי מאסטרטגיות מתערבות אחרות שננקטות על ידי מועצות ואקדמיות להנחלת לשון העם ברחבי העולם. ברם, מפאת מגבלת כוחה של האקדמיה ללשון עברית לעצב מדיניות לשונית בת קיימא שניתן לכפות ולאכוף אותה על הציבור, זו מסתפקת במתן המלצות כיצד יש לנהוג בעניינן של תופעות לשוניות מסוימות ופועלת לקידום תיקונים לשוניים שיאפשרו לשפה העברית להתאים את עצמה לשינויים הכרחיים במגוון תחומים למען תישאר רלוונטית ולמען תשקף תהליכים ומגמות שמתרחשים בחיי העם.


ראוי לסייג את הכתוב עד כה ולהבהיר כי האקדמיה ללשון עברית איננה גוף דכאני במובן הטוטליטרי של המילה ואף אין היא תובעת מהציבור לפעול לפי חוק או סגנון לשוני מסוימים וגם אין היא חפצה בכך, אך בעצם קיומה היא משמשת כמגדלור לכל אלו המבקשים לקבע, לשמר, להכתיב ולעצב את השפה לפי סגנונות, מסורות ונוהגים מסוימים. האקדמיה ללשון עברית היא גוף שלאור החלטותיו והמלצותיו מחנכים מורים ללשון מאות אלפי תלמידים; קבוצות, ארגונים ומוסדות מסוימים בחברה הישראלית, שופטים את הבאים בשעריהם בהתאם לסגנון ומשלב מסוימים שמומלצים על ידי האקדמיה ומוצעים מטעמה; הוצאות לאור, יומונים ושאר ז'ורנלים עבריים נוקטים בהאחדה לפי סגנון לשוני מסוים ולרוב לא מאפשרים חריגה ממנו. ביטויים דכאניים אלו בתחום השפה, אינם פרי יוזמתה של האקדמיה, אך קיומה כמוסד עליון אשר ממליץ ואמון על ענייני הלשון של העם מאפשר את התממשותם, על ידי גופים (משרד החינוך) ויחידים (עורכים) שבשם האקדמיה מפקיעים מהפרט את הזכות להתממש מבחינה לשונית באופן סובייקטיבי ועצמאי ומשמשים כשועריה של השפה העברית.


דוגמה מאלפת לגוף שפועל בשם המלצות האקדמיה ללשון עברית, אך בפועל לא מבקש את אישורה או מסתייע בה, הוא מערכת החינוך הישראלית. מערכת זו מצמצמת ומכוונת את הוראת הלשון העברית ואת הוראת יתר תחומי הלימוד ללמידה דיכוטומית המבוססת על חלוקה לשפה קבילה ולא קבילה, בלא שספרי הלימוד שהיא מחייבת בהם את תלמידי ישראל מוגשים לאקדמיה לצורך אישור, בלא שהיא מאפשרת חופש סגנוני, משלבי, צורני וכו'. מורים ללשון נוקטים במדיניות שמייצרת עדיפות לסגנונות מסוימים, על חשבון הנמכה, פסילה ודחייה של סגנונות ומשלבים אחרים, שחורגים מתפיסתה את מה שנחשב קביל או תקין, בהתאם למסורות שברצונה של מערכת החינוך לקדם או לשמר. לאקדמיה ללשון עברית אין קודקס של חוקים לתקנת הלשון שלפיו נדרש הישראלי לדבר ולכתוב, אך זאת לא מנע מספרי הלימוד ללשון במערכת החינוך לנסח כללים מחייבים שחריגה מהם תביא בהכרח לגריעה מציוני התלמידים. נובע מכך, אפוא, שעורכים, מוציאים לאור, מורים ללשון ופקידים במשרד החינוך, משמשים כשועריה של האקדמיה ושל השפה העברית, בלא שנדרשו בכך או שקיבלו לכך אישור מטעמה.


ברוב מדינות העולם השפה משמשת ככלי לאומי שמגויס לשמירה על מערכות של סימנים מוסכמים ועל הדרכים המקובלות להבעתם בכתב ובעל פה. הנחתם המרכזית של המצדדים בשמירה על מבנה השפה כפי שהורו אותו עוד בימי קדם או כפי שהתעצב לאורך השנים על ידי נציגי המדינה וההנהגות העממיות והדתיות שקדמו להקמתה, היא שיש דבר מה נכון יותר וטוב יותר במערכת סימנים מוסכמים שנכפית על כלל האוכלוסייה ונשמרת במשך דורות, לצד אי אלו התפתחויות ושינויים, בהשוואה לשפה שאינה מפוקחת ונטולת מעורבות ריבונית – שפה מופרטת.


בשונה משפה אנרכיסטית, שתכליתה לחולל רבולוציה לשם פירוק מערכות קיימות והיפרדות מהן למען כינון סדר חברתי חדש שלדידם נכון וצודק יותר, לשפה מופרטת אין שאיפות קולקטיביות. נהפוך הוא, שאיפותיה הן אנטי-קולקטיביות ומכוונות להפרטת השפה ולעיצובה באופן אוטונומי על ידי מיליוני סובייקטים. שפה מופרטת לא מתעצבת באופן מתוכנן ומתערב על ידי חוקרי לשון, מורים ללשון או מוסמכים מטעם האקדמיה ללשון עברית, אלא מתפתחת באופן טבעי וספונטני על ידי "מומחים" מטעם עצמם להבעת מחשבותיהם ורגשותיהם באופן הטוב והמדויק ביותר, בעזרת סימנים הייחודיים להם או בשילוב סימנים שאימצו, מבחירה חופשית, משפות של סובייקטים אחרים.