ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך | הפרטת העברית

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

הפרטת העברית

ברומן הדיסטופי '1984' מאת ג'ורג' אורוול מוצגים חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי, שבין היתר דוגל בהמצאת שפה חדשה, שאוצר המילים שלה לא יאפשר לפרטים החיים במדינה להביע כל מחשבה חתרנית או מחשבה שאינה אורתודוכסית. תכליתה של לינגוויסטיקה טוטליטרית זו נועדה להבטיח שהמון העם יוגבל למחשבות פרימיטיביות ובסיסיות ביותר, שאין בהן כדי לערער או לאיים על המשטר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, השפות הלאומיות אינן מיועדות לדיכוי המחשבה החופשית או לבלימת דעות שאינן אורתודוכסיות, אך הן בהחלט מגבילות את הלשון הסובייקטיבית של הפרט וכך גם את החופש והעושר הלשוני הייחודיים שלו.

בשנים האחרונות האקדמיה ללשון עברית קיבלה שורת החלטות שתכליתן הנגשת השפה לציבור. לכאורה, מדיניות שיש לברך עליה ולעודדה, אך בפועל אין זו אלא אסטרטגיה דכאנית של מוסד עליון פריבילגי שמצמצמת את חירותו הלשונית של הפרט וקובעת לו כללים שלאורם הוא נדרש לקיים את הפעולות הבסיסיות והרווחות ביותר בקיום האנושי – לדבר, לכתוב ולקרוא, ושמהן נגזרות פעולות בסיסיות נוספות כגון: לתקשר, לחשוב, להאזין וכיו"ב. מדיניותה המתערבת של האקדמיה ללשון עברית בעיצוב השפה הדבורה והכתובה במרחב הישראלי (הציבורי והפרטי כאחד) אינה שונה באופן מהותי מאסטרטגיות מתערבות אחרות שננקטות על ידי מועצות ואקדמיות להנחלת לשון העם ברחבי העולם. ברם, מפאת מגבלת כוחה של האקדמיה ללשון עברית לעצב מדיניות לשונית בת קיימא שניתן לכפות ולאכוף אותה על הציבור, זו מסתפקת במתן המלצות כיצד יש לנהוג בעניינן של תופעות לשוניות מסוימות ופועלת לקידום תיקונים לשוניים שיאפשרו לשפה העברית להתאים את עצמה לשינויים הכרחיים במגוון תחומים למען תישאר רלוונטית ולמען תשקף תהליכים ומגמות שמתרחשים בחיי העם.

ראוי לסייג את הכתוב עד כה ולהבהיר כי האקדמיה ללשון עברית איננה גוף דכאני במובן הטוטליטרי של המילה ואף אין היא תובעת מהציבור לפעול לפי חוק או סגנון לשוני מסוימים וגם אין היא חפצה בכך, אך בעצם קיומה היא משמשת כמגדלור לכל אלו המבקשים לקבע, לשמר, להכתיב ולעצב את השפה לפי סגנונות, מסורות ונוהגים מסוימים. האקדמיה ללשון עברית היא גוף שלאור החלטותיו והמלצותיו מחנכים מורים ללשון מאות אלפי תלמידים; קבוצות, ארגונים ומוסדות מסוימים בחברה הישראלית, שופטים את הבאים בשעריהם בהתאם לסגנון ומשלב מסוימים שמומלצים על ידי האקדמיה ומוצעים מטעמה; הוצאות לאור, יומונים ושאר ז'ורנלים עבריים נוקטים בהאחדה לפי סגנון לשוני מסוים ולרוב לא מאפשרים חריגה ממנו. ביטויים דכאניים אלו בתחום השפה, אינם פרי יוזמתה של האקדמיה, אך קיומה כמוסד עליון אשר ממליץ ואמון על ענייני הלשון של העם מאפשר את התממשותם, על ידי גופים (משרד החינוך) ויחידים (עורכים) שבשם האקדמיה מפקיעים מהפרט את הזכות להתממש מבחינה לשונית באופן סובייקטיבי ועצמאי ומשמשים כשועריה של השפה העברית.

דוגמה מאלפת לגוף שפועל בשם המלצות האקדמיה ללשון עברית, אך בפועל לא מבקש את אישורה או מסתייע בה, הוא מערכת החינוך הישראלית. מערכת זו מצמצמת ומכוונת את הוראת הלשון העברית ואת הוראת יתר תחומי הלימוד ללמידה דיכוטומית המבוססת על חלוקה לשפה קבילה ולא קבילה, בלא שספרי הלימוד שהיא מחייבת בהם את תלמידי ישראל מוגשים לאקדמיה לצורך אישור, בלא שהיא מאפשרת חופש סגנוני, משלבי, צורני וכו'. מורים ללשון נוקטים במדיניות שמייצרת עדיפות לסגנונות מסוימים, על חשבון הנמכה, פסילה ודחייה של סגנונות ומשלבים אחרים, שחורגים מתפיסתה את מה שנחשב קביל או תקין, בהתאם למסורות שברצונה של מערכת החינוך לקדם או לשמר. לאקדמיה ללשון עברית אין קודקס של חוקים לתקנת הלשון שלפיו נדרש הישראלי לדבר ולכתוב, אך זאת לא מנע מספרי הלימוד ללשון במערכת החינוך לנסח כללים מחייבים שחריגה מהם תביא בהכרח לגריעה מציוני התלמידים. נובע מכך, אפוא, שעורכים, מוציאים לאור, מורים ללשון ופקידים במשרד החינוך, משמשים כשועריה של האקדמיה ושל השפה העברית, בלא שנדרשו בכך או שקיבלו לכך אישור מטעמה.

ברוב מדינות העולם השפה משמשת ככלי לאומי שמגויס לשמירה על מערכות של סימנים מוסכמים ועל הדרכים המקובלות להבעתם בכתב ובעל פה. הנחתם המרכזית של המצדדים בשמירה על מבנה השפה כפי שהורו אותו עוד בימי קדם או כפי שהתעצב לאורך השנים על ידי נציגי המדינה וההנהגות העממיות והדתיות שקדמו להקמתה, היא שיש דבר מה נכון יותר וטוב יותר במערכת סימנים מוסכמים שנכפית על כלל האוכלוסייה ונשמרת במשך דורות, לצד אי אלו התפתחויות ושינויים, בהשוואה לשפה שאינה מפוקחת ונטולת מעורבות ריבונית – שפה מופרטת.

בשונה משפה אנרכיסטית, שתכליתה לחולל רבולוציה לשם פירוק מערכות קיימות והיפרדות מהן למען כינון סדר חברתי חדש שלדידם נכון וצודק יותר, לשפה מופרטת אין שאיפות קולקטיביות. נהפוך הוא, שאיפותיה הן אנטי-קולקטיביות ומכוונות להפרטת השפה ולעיצובה באופן אוטונומי על ידי מיליוני סובייקטים. שפה מופרטת לא מתעצבת באופן מתוכנן ומתערב על ידי חוקרי לשון, מורים ללשון או מוסמכים מטעם האקדמיה ללשון עברית, אלא מתפתחת באופן טבעי וספונטני על ידי "מומחים" מטעם עצמם להבעת מחשבותיהם ורגשותיהם באופן הטוב והמדויק ביותר, בעזרת סימנים הייחודיים להם או בשילוב סימנים שאימצו, מבחירה חופשית, משפות של סובייקטים אחרים.

משעה שהתאפשר לסובייקטים במאה ה-21 להתלבש ולהתנהג בהתאם להעדפותיהם, להתממש לפי צו ליבם מבחינת זהות מגדרית ואידאולוגית ולבחור את אהבותיהם ואת תחומי התמחותם בהתאם לנטייתם האישית, ולא בהתבסס על מוצאם או על מעמדם הכלכלי, היה זה אך טבעי שגם בתחום השפה ידרשו הפרטים השונים אוטונומיה. עצמאות בתחום ההבעה בכתב ובעל פה שתבטיח התממשות שתבטא ותהלום את שפתם הייחודית כסובייקטים מבחינה פרגמטית, סמנטית, מורפולוגית ופונטית. דרישה זו לאוטונומיה בתחום הלשון, שביסודה הפרטה של השפה למיליוני שפות דינאמיות וסובייקטיביות, היא למעשה מעיין פרדיגמה חדשה שניתן לכנותה בשם סובייקטו-לינגוויסטיקה.

חקר הלשון בת זמננו דרך הפריזמה הסובייקטו-לינגוויסטית יסייע לגבש, באופן מדויק יותר מהמחקר הסוציו-לינגוויסטי, כלים יישומיים בני-קיימא לתקשורת טובה יותר, בין הפרטים, בתקופה שבה מתהוות ונוצרות מדי יום רבבות שפות שמבטאות מערכות דינמיות, היברידיות ולעיתים אקראיות ולא מתוכננות או אפילו מודעות של סימנים וערכים אינדיבידואלים וסובייקטיביים.

בדומה לכל תחום שהופרט, וצומצמה בו המעורבות הממשלתית, גם בתחום השפה אין לחשוש מפני אנרכיה או מפני הידרדרות לתפקוד חברתי-ציבורי כאוטי, וזאת חרף מאמציהן של קבוצות מסוימות, בעלות כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי, להציג שינוי זה כתהליך הרסני שיש להילחם בו. דרישתם היא אפוא מובנית - חשש מפני ערעור על מעמדם וכוחם כמעצבי ומכונני שפה. ברם חשש זה אינו עוד מעניינו של הפרט בן המאה ה-21 שמשוחרר יותר מתמיד מהתלות הארורה בתכתיבים של קבוצות כוח פריבילגיות שקבעו עבורו סדר חייו. אותן קבוצות, מקטרגות וחוששות, תוכלנה להוסיף ולכתוב בגנות תהליך ההפרטה בתחום הלשון מאמרים נהדרים ומנומקים היטב בשפה הקולקטיבית, ובכך תבענה את קול מחאתם, שממילא כבר אינו מובן כיום לסובייקטים רבים שיש להם מערכת סימנים שונה, אוטונומית ושאינם חשים פחותים ביחס למערכות הלשונית הקאנונית.

כיום קיימות קבוצות רבות, שמספרן גדל בהתמדה, שפועלות לכינונה של עברית שוויונית וניטרלית מבחינה מגדרית. שאיפתן היא לפעול נגד הדרה מגדרית ונגד מבנים פטריארכליים דכאניים ופריבילגיים שהתקבעו בשפה ושמדירים ממנה קבוצות שאינן נמנות עם קבוצות כוח שנהנות מהמצב הקיים. הדוגמאות המוכרות שכבר החלו להתקבע בשיח הציבורי, חרף הסתייגותה של האקדמיה ללשון עברית, כוללות פנייה בסיומת מגדרית כפולה: חברימ/ות, כולם.ן, אוהב*ת וכיו"ב. תכליתה של מהפכה זו להנהיג במרחב הסמנטי יחס שיווני ומכיל לכל המינים וגם לאלו שרואים/ות עצמם.ן כמי שיש לפנות אליהם.ן בסיומת כפולה, שיש בה כדי לבטא טוב יותר זהותם, מאשר פנייה במגדר לא נכון.

באופן טבעי, עברית מופרטת תתבסס על תבניות משותפות שנגזרות מזמן, ממרחב ומתהליכים קולקטיביים משותפים וכן מזהויות שהפרטים בחברה ירגישו צורך לעטות ולפשוט במהלך חייהם. יחסן של המילים הקולקטיביות מכלל המילים בשפה העברית המופרטת צפוי לקטון באופן משמעותי, לטובת מילים סובייקטיביות שתתחדשנה באופן תדיר ועצמאי ושתשקפנה את המודוס הנפשי, הקוגניטיבי, הקריאטיבי והאינטליגנטי של הפרט. חשוב להבהיר כי מילים סובייקטיביות, אינן רק מילים גופא שבחלקן ייחודיות לדובר/לכותב, אלא כוללות גם הגייה והטעמה סובייקטיביות (אם תירצו מיקרו-דיאלקטים); סגנון כתיבה ותחביר סובייקטיביים; ומסמנים ומסומנים סובייקטיביים, שמקושרים עם עולם אסוציאציות סובייקטיבי.

השפה העברית המופרטת, בין בכתב ובין בעל פה, תכלול בערבוביה (שמינון מרכיביה יקבע באופן עצמאי על ידי כל פרט ופרט) מילים ממשלבי שפה שונים, מילים מלשונות עמי העולם, מילים של קבוצות שונות (קווירים, נוער, שפת רשת, אסירים, וכולי) וכן סימנים שאינם מילים כגון אימוג'ים, צורות גרפיות וניאו-גרפיות, שיאומצו ו/או יומצאו כדי לדייק חוויה או רגש סובייקטיביים, שלא ניתן לתאר באופן מילולי או בכתב. היברידיזציה זו שעשויה להצטייר כאנדרלמוסיה, כבר קיימת בפסקאות מוקלדות, בכתב היד וכחלק משטף הדיבור בשיח הציבורי. אפילו במחשבה היא קונה לעצמה מעמד בכורה, ואין בכוונתה להתבטל או לחוש נחותה ביחס לשפה התקינה, הממוסדת – המפוקחת. בל יטעה הקורא, זו אינה שפה קבילה ואין היא זקוקה ללגיטימציה או להכרה מטעם מוסד ממלכתי, זו גם אינה שפת הז'רגון של ההמון או הכלאה של עברית מדוברת שמתובלת בהכלה של הלקויות וחוסר ההכרות עם המבנה התקין של השפה העברית. זו עברית סובייקטיבית מופרטת.

חסידיה של השפה העברית המגויסת, זו שיונקת ממקורות תורניים ועבריים קאנונים, מחידושי לשון של מתקני ומחדשי שפה ובאופן ממוסד ומאורגן גם מחידושי ועד הלשון העברית וממשיכתו – האקדמיה ללשון עברית, לא ימהרו לאמץ את העברית הסובייקטיבית, אך סופם שתשתלט גם עליהם בחלוף השנים ו/או על בניהם ובנותיהם ובכך תושלם המהפכה שהושתקה והוצנעה כחלק מהרצון לייצר נרטיבים אחידים, שנשמעים לחוק אחד. בשנת 1953 נקבע בכנסת ישראל כי האקדמיה ללשון עברית תשמש כמוסד העליון הרשמי שאמון מטעם מדינת ישראל להנחיל את הלשון העברית, לחקור אותה, לכוון את דרכי התפתחותה, להעלות קרנה ולשמור על מעמדה בארץ. דומה אפוא, שתפקידה כעת הוא לבחון את כיצד לאפשר באופן הרמוני וקישורי תקשורת בחברה בה מונהגת לשון סובייקטיבית. להציע דוגמאות להתממשות אוטונומית בתחום ההבעה בכתב ובעל פה, ובכך תבוא לידי ביטוי תרומתה – לשמש מודל לחיקוי ונתב המקשר ומגשר בין בליל השפות.

החשש הקמאי מעברית סובייקטיבית מקורו ככל הנראה בסיפור מגדל בבל. סיפור מיתי זה נועד ללכד את קוראיו ושומעיו סביב רעיון אמוני מסוים של חברה מסוימת. בהעדר רצון ו/או עניין לשרת אל או הנהגה ואידאולוגיה מסוימים אין מקום לפחד מבליל של שפות, ואין הוא מאיים כלל על הפרטים השונים בחברה, אלא רק על מי שמתבקש לתבוע לעצמו בעלות עליה בשם הדת, החברה, הלאומיות או בשם הממון שעומד לרשותו. לעברית המופרטת יתרונות רבים, שעולים בקנה אחד עם חוקים משפטיים שתוקנו בעשרות השנים האחרונות למען הפרט, ושמותאמים לאורח החיים בתקופתנו ויונקים מתפיסות הגותיות ואקדמיות שחותרת להעמדת האדם (באשר הוא אדם) במרכז (ולא את החברה או את הדת).

מבחינה קוגניטיבית, עברית סובייקטיבית דורשת מדובריה לעסוק באופן תדיר בפרשנות, ליצור תחביר ולחדש מילים, לדייק רגשות וחוויות אישיות במילים ובפונמות מותאמות, להכיר בקיומן של פרשנויות רבות למילה אחת שניתן להבינה בהתייחס להקשרים השונים בהם היא נאמרת ולפרט שמבטא אותה. לפיכך, עברית מופרטת היא גם כלי שבכוחו לשכלל את המחשבה האנושית, להפוך את השפה למורכבת ולמתוחכמת יותר ואת דובריה לאנשים שביסודם פתוחים להכלת מנעד רחב יותר של שינויים ותופעות. הכלה שכזאת עתידה לחלחל גם לחיי החברה ולהפוך את המרחב שלנו לשוויוני ומגוון מכפי שהוא כיום.

תהליך הפרטת השפה הינו תהליך אבולוציוני ליניארי ולא רבולוציוני, ולכן אין כל דרך להימנע ממנו, ואין טעם רב לנסות ולהאיץ אותו, שכן בשלב זה המערכות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות עדיין לא בשלות להטמעה מלאה של שפה מופרטת בחיים הציבוריים, ועם זאת חשוב שידעו כי ה"מהפכה", שאיננה באמת מהפכה, אלא תהליך טבעי, כבר כאן!