ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך | הוכחת קיומם של הלא קיימים: עיון במחזה 'צמחים מטפסים' לארז מירנץ הי"ד

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

הוכחת קיומם של הלא קיימים

עיון במחזה 'צמחים מטפסים' לארז מירנץ הי"ד

בספר 'הגיונות' לרנה דקארט, מנסה הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 כחלק מעיסוקו בספקנות מתודולוגית למצוא נקודת מוצא ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. כחלק מתהליך הוכחת מסקנותיו הדרמתיות, הוא משתמש בחתיכת שעווה בעלת תכונות צבע, ריח, תבנית וכיו"ב, שהומסה באש, ואף שתכונותיה השתנתו באש דקארט טוען שהיא נותרה שעווה כשהייתה, וזאת על אף שתכונותיה השונות כבר אינן קיימות. מכך הוא מסיק כי היכולת שלנו לזהות גופים איננה תולדה של תפיסה באמצעות החושים, אלא תולדה של החשיבה עליהם, ומתוקף כך הם קיימים. ניסויו המפורסם של דקארט מזוהה עם המסקנה הפילוסופית המפורסמת בתולדות האנושות: 'Cogito ergo sum" ('אני חושב משמע אני קיים'), מסקנה שללא ספק גם המחזאי ארז מירנץ היה יכול לחתום בה את מחזהו "צמחים מטפסים," בהוצאת בית אוצר, סדרת 'מאגיה', שראה אור בשנת 2019, וזאת לאחר שלאורך המחזה ביקש להוכיח את קיומם של שני חולים במצב וגטטיבי (מצב "צמח") במקום שבו המדע האמפירי נכשל, כך לפי המחזה, והתקשה להוכיח את קיומם.

המחזה מגולל באופן וולגרי, מקאברי, ביזארי ומתריס את סיפורם של פיני ועמוס, שני חולים במצב וגטטיבי שמאושפזים בבית החולים השיקומי "אחווה" ומחוברים למכונות הנשמה ולמיני מחשבים נוספים שמחזיקים אותם בחיים. השניים נבחרו, שלא מרצונם, לניסוי שעורך ד"ר שאול בן צור, כירורג ומנתח מוח יהיר, שבוחן את התודעה שלהם באמצעות מעקב אחר עקביות בפעילות העצבית שלהם, בתקווה לזכייה בתהילה ובהמשך תקצוב מחקריו: "יכול להיות שהשניים האלה, למרות הם נראים חסרי תועלת, יכולים לספק התחלה של פתרון לבעיה פסיכו-פיזית..." (עמ' 20). מי שמשמשת ככוח עזר וכמאהבת לד"ר בן צור הנשוי היא האחות, רות גולדברג, אם חד-הורית שמאוהבת בו ומקווה כי יעזוב את אשתו לטובתה: " רות: מתי אתה מתכוון לנקוט בהליכים? ; שאול: בקרוב, נהדרת שכמותך, אני מבטיח. היומולדת תעבור, היא תחזור, נשים דברים על השולחן, אני אסגור את העניין, הכל יהיה כמו שצריך ; רות: זה כל כך שחוק; שאול: זאת האמת {פאוזה}. שאול: אם רק הייתי פוגש אותך לפני" (עמ' 10).

מירנץ מודע לתשובות הקלישאתיות שהוא שותל בפיו של ד"ר בן צור, שמוצג לאורך המחזה כמושחת מידות, הולל ורודף שמלות ותהילה, שפועל לפי דחפיו המיידים ולמען האינטרסים שלו בלבד. הבחירה להציגו כרופא שאמון על שני ה'צמחים' וכמאהבה של האחות גולדברג הכמהה לזוגיות ולאהבה, משמשת ביקורת חברתית-פילוסופית לחוסר האונים שבו נתונים אנשים במהלך חייהם כאשר הם נזקקים להסתייע באנשים בעלי דרגות מקצועיות בכירות שלכאורה אמורים להתעניין בהם ולסייע להם, אך בפועל הללו מתעניינים בקידום ענייניהם האישיים ומשתמשים בנזקקים כחפץ לקידום תוכניותיהם השונות.

הדמות החמישית והאחרונה שמופיעה במחזה ומעצימה את הביזאריות והוולגריות הכללית בעלילה, היא דמותה האקסצנטרית והסליזית של לוסיאנה קרוי, עובדת זרה ממקסיקו שמגיעה לשמש כסייעת מחליפה במחלקה שבה מאושפזים פיני ועמוס, אך למעשה היא איננה סתם סייעת מתלמדת בעלת כוונת טהורות אלא מאהבתו מן העבר של עמוס, ששיקרה וסיפרה לו שיש לה סיפליס כדי להיפרד ממנו, אך שבה לחייו כסייעת מתלמדת. באמצעות ריקודיה היא מתקשרת איתו ומתוודה שבדתה את סיפור הסיפליס רק כדי להיפרד ממנו בשל לחץ מצד משפחתה, וכעת בכוונתה לא לעזוב אותו עוד לעולם:

לוסיאנה: ואני צריכה לבקש ממך סליחה.

עמוסף למה?

לוסיאנה: על זה ששיקרתי לך. אין לי סיפליס.

עמוס: שיקרת לי?

לוסיאנה: כן.

עמוס: אז למה שיקרת?

לוסיאנה: בגלל המשפחה שלי. אבל עכשיו באתי להיות איתך. הבנתי שאתה החיים שלי, ואני לא מתכוונת לעזוב.

עמוס: אבל עכשיו אני...

לוסיאנה: לא אכפת לי אני אוהבת את הנשמה שלך.

עמוס: אני רוצה שתלכי (עמ' 21-22)

מירנץ לא נותן לטוויסט הטלנובלי – רומנטי להתפתח בחופשיות והוא גודע אותו לסירוגין בעזרת תגובותיו הארסיות והציניות של עמוס שמבקש מלוסיאנה ללכת ולהניח לו, אך זו אינה נכנעת ומוותרת חרף התנגדותו הנחרצת לחידוש הקשר ומגיבה לטענתו כי לקשר עם אדם שהוא צמח אין עתיד, בתשובה: " אל תהיה נוקשה אהובי, הרפואה זה הדבר היחיד שקיים בעולם. מה שיש בינינו אין לו גבולות". (עמ' 24). בסוף התמונה הרביעית, לא זאת שעמוס הצמח בסוף מתרצה ומקבל את לוסיאנה, אלא במעבר חד הוא נעשה תלותי בה, קנאי לה ודורש ממנה שתשוב לחדר במהרה לאחר השיחה עם ד"ר בן צור.

מירנץ משתמש בכל חמש הדמויות במחזה כבמריונטות, שנדרשות להתמודד בין התמונות ובמהלכן עם טוויסטים עלילתיים שבוחנים את גבולות הסבל וההנאה שלהן. כך למשל, האחות גולדברג שמשמשת כמאהבת שמובטחת לה הבכורה על ליבו של ד"ר בן צור, נזרקת לטובת לוסיאנה ומוצאת לחופשה כפויה, אך אופיה הכנוע והקורבני מקבל טוויסט כאשר היא בוחרת לנקום בד"ר בן צור ומנתקת את שני ה'צמחים' מהמכשירים ובכך רוצחת אותם, אך חשוב מכך היא עוצרת את מהלך הניסוי ופוגעת בקריירה של האהוב שבגד בה.

גם לוסיאנה שמוצגת אגב אורחא כמקסיקנית מן העבר הרחוק של עמוס, ושבה במפתיע, מציגה עצמה כסייעת מתלמדת נזקקת וקלת דעת, אך בפועל היא בזה ליהירותו ולטיפשותו של ד"ר בן צור וזוממת לברוח עם עמוס מבית החולים, אך מאבדת אותו לבסוף. באופן פרדוקסלי, דווקא הדמויות הבריאות, בעלות התפקוד המוטורי התקין, הן אלו שמשמשות את מירנץ כסובייקטים שהופכים בנקל לאובייקטים ולמריונטות, הנתונות לחסדיו ולרחמיו של המחזאי שכמו מתעלל בהן במכוון להנאתו.

בהקשר זה, מעניין לציין שדמויותיהן של פיני ועמוס, שלכאורה היו אמורות להיות הנוחות ביותר לשמש כמריונטות הנתונות לקפריזות של המחזאי, מגלות סוג של אוטונומיה תודעתית בלתי חדירה שאותה גם המחבר לא מצליח לפרוץ (אף על פי שבסוף הוא הורג גם אותן בעזרת דמות האחות).

שני הגיבורים, פיני ועמוס, מעוצבים כך שמוצעות לקורא שתי דרכים מקוטבות להתמודדות עם אסון: האחת, התכנסות בדיכאון ופניה לארסיות ולציניות, וזו דרכו של עמוס, שהיה בעברו פקיד עיריה ומשורר בן 35 שבצאתו מבית ההוצאה עם ספרו הראשון נדרס בידי אוטובוס. הדרך השניה, היא אחיזה בתקווה ובאמונה שיתחולל נס, תוך שמירה על אופטימיות, שמחת חיים וקיום אינטראקציות חברתיות. וזו דרכו של פיני, שהיה פקיד קבלה במלון ונכנס למצב 'צמח' לאחר שניסה פטריית הזיה שהושארה באחד החדרים במלון.

גורלן של שתי הדמויות דומה, וחרף עמדתן המקוטבת למציאות שנגזרה עליהם, לבסוף שתיהן מתות. לאורך היצירה, נדמה כי למחזאי, אף שאינו נוקט בעמדה מפורשת, יש חיבה והעדפה לדמותו של עמוס על פני דמותו של פיני שמוצג כקל דעת, נאיבי, קל לתמרון, דברן ועל שום כך גם כמעיק. ייתכן שהעדפה זו נגזרת מתפיסתו ה'מפוכחת' לכאורה של עמוס ואולי משום שהמחזאי רואה כעמוס יציר ספרותי של הוויתו הממשית, זו התודעתית כמובן, ולא המוטורית. מעניין לציין שמבחינה תודעתית שתי הדמויות נותרות סטאטיות, ולא מתחולל בהן שינוי שהופך את הקטבים. נהפוך הוא, במעבר מתמונה לתמונה תכונותיהם רק מאוששות ומתקשות לאופי מוצק.

בדומה להם גם ד"ר שאול בן צור הוא דמות סטאטית שמתקיים בה קיטוב בין הגלוי לסמוי. כלפי חוץ הוא מייצג דמות נערצת, רופא וחוקר פורץ דרך, איש משפחה בעל רקע דתי וידען המצטט פסוקים מהקורפוס היהודי הקאנוני; פנימה הוא איש מנוון, בוגדני, בעל מוסר כפול, יהיר וכמסתבר לקראת סוף העלילה גם קל לתמרון. ד"ר בן צור מבטא את האטימות המערכתית שמוגזמת במחזה, אך מבקשת לשקף מציאות שקיימת במערכת הבריאות ובאקדמיה: "נשבר לי להיות תקוע במוסד המחורבן הזה עם הרופאים והאחיות והמנהלים הבינוניים, עם תת תנאים ותת תקנים ותת רמה...שני המטומטמים העקומים האלה יכולים להיות הכרטיס שלי החוצה מפה..." (עמ' 29). מירנץ, כמו היה אלוהים, מבטיח בסוף המחזה שגם החוקר היהיר יקבל עונש והוא מנתק אותו מהאחות רות גולדברג שהיתה מאהבתו, משאיר אותו עם לוסיאנה המניפולטיבית והפלרטטנית שמבקשת את רעתו ובנוסף הורס לו את המחקר והורג לו את שני הנחקרים המרכזיים שלו באופן שעשוי לחסל את הקריירה שלו.

ד"ר בן צור כה אטום עד כי הוא למעשה הדמות היחידה מבין כל הדמויות במחזה, שאינה מצליחה לתקשר עם תודעתם של פיני ועמוס ולדובב אותם כפי שמצליחות רות ולוסיאנה. האמנם מבקש בכך המחזאי לרמוז שד"ר בן צור הוא חסר אמונה, ולהדגיש את הניגוד בין אמפיריציזם טהור שבוחן תופעות בהתבסס על עובדות ותגובות מוכחות, לאמונה וסובייקטיביזם שמאפשרים לראות דברים שהמדע אינו רואה? בין כך וכך, העניין הטכני של ההתקשרות עם ה'צמחים' לא הובהר דיו ביצירה ונותר עמום ונתון לפרשנות רחבה למדי.

לסיכום, המדובר במחזה פרובוקטיבי וחתרני שנכתב על ידי מחזאי פרובוקטיבי שבחר להוסיף לשמו, בכריכת הספר ובכל אחד מהעמודים, את הסיומת המקאברית הי"ד. המחזה איננו מתיימר לטפס במעלה הקאנון הדרמטורגי הישראלי, אלא מבקש להציע נקודות מבט חדשות על המציאות דרך עיניהם של אלו שמוצגים כמי שאין להם נקודת מבט. בעשותו כך, מירנץ מערער על ההגדרות המקובלות והמוכרות של אובייקט וסובייקט ושל מנטאלי ומטריאלי ולדידי גם הופך ראוי יותר ממחזאים רבים שמתקדמים דרך הלשון והממון להיכלל בקאנון הדרמה הישראלית.

כריכת הספר 'צמחים מטפסים' בהוצאת בית אוצר סדרת 'מאגיה'

באדיבות המחבר