ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| בדידות סופנית: עיון בספר 'הבהוב אחד של חסד' למשורר רון גרא

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

בדידות סופנית

עיון בספר 'הבהוב אחד של חסד' למשורר רון גרא

בדידות, בין שנגזרת על האדם ובין שהוא בוחר בה באופן וולונטרי, היא אחת הצורות החתרניות בקיום האנושי, שבשל טבעה, יוצאת נגד מערכות קהילתיות, משפחתיות, דתיות, פוליטיות וכלכליות ומערערת עליהן. כתופעה אנושית, הבדידות התקיימה מקדמת דנא בצורות ובמופעים שונים, אך בלא שיוחס לה מעמד חברתי מיוחד.

במפנה המאה ה-20, בעיצומו של הדקדנס האירופי, עם התפתחות המדע וחדירת המודרניזציה גם לפינות הנידחות ביותר ברחבי העולם המערבי, אמיתות אבסולוטיות ואמונות מסורתיות ודתיות החלו להיחלש, ולצידן גם מסגרות קומונאליות וכפריות שרווחו מאוד, הוחלפו בערים שבהן התושבים היו זרים זה לזה. תוך זמן קצר, העת החדשה הפכה את הבדידות ממצב חברתי-רגשי ספורדי שהודחק והוצנע לטובת התאמה לצווים חברתיים, משפחתיים ודתיים, לאפידמיה, שבחסות הסובייקטיביזם ועם העלייה במעמדו של הפרט, נעשתה למצב חברתי-רגשי רווח מאוד.

עם הולדת התיאוריה האקזיסטנציאליסטית הוגים רבים ביקשו להסביר את תחושות הניכור והבדידות שהפכו נפוצות עד מאוד, ובלטו על רקע העובדה הביולוגית-אבולוציונית שהאדם ביסודו הוא חיה עדרית. לדידם, משעה שהאדם החל לבחון את הקיום דרך פריזמה סובייקטיבית ולא דרך תודעות קולקטיביות משותפות, חווייתו את הקיום הפכה לכה ייחודית עד שהתקשה לשתף בה אחרים ולתקשר עימם, מה שהביא אותו לפתח תסמיני בדידות וניכור בדרגות חומרה שונות. בספר השירה 'הבהוב אחד של חסד' שהוא גם ספרו הי"ג של המשורר רון גרא, הבדידות חורגת מגבולותיה הפונקציונליים כמוטיב, כרעיון או כסמל והיא משמשת כקונסטרוקציה פואטית עליה מונחות רבות מהיצירות.

המשורר רון גרא

ספרו של גרא שראה אור השנה (2020) בהוצאת צבעונים איננו ספר טיפוסי במושגים המוכרים לקוראי השירה העברית בת זמננו. הספר כולל 456 עמ' שנחלקים לשתי חטיבות יסוד: הראשונה, כוללת שירים חדשים הנפרשים על פני 156 עמודים ונקראת 'הבהוב אחד של חסד'; והשנייה – כוללת שירים נבחרים מכל אחד מי"ב הספרים שפרסם המשורר ב-35 שנות יצירה, למן 1982 ועד לשנת 2017. לשון אחר, בספר יש טעימה רוחבית ממכלול יצירתו של בן גרא, מה שגם מאפשר מבחינה מתודולוגית וסטטיסטית, לעיין ביצירתו לעומק , ולהגיע לממצאים ולמסקנות בעלי דרגת מובהקות גבוהה.

קריאה רוחבית בספרו של רון גרא מזכירה בבדידות וביגון העז הבוקעים מבינות הדפים את קול קורבנותיו של העריץ היווני בן המאה ה-6 לפנה"ס, פלאריס ((Φάλαρις , שנהג להכניסם לתוך שור חלול מארד וצלה אותם על אש קטנה; בתחילה לא הגיעו זעקות הקורבנות לאזני העריץ, וכשכבר הגיעו נשמעו זעקות האימים כמוסיקה ערבה. תהליך דומה עברה גם שירתו של המשורר רון גרא, שבתחילת דרכו הפואטית ייסורי הנפש, מכאוביה ובדידותה נשמעו כקול ענות חלושה, ואילו בספרו האחרון 'הבהוב אחד של חסד', שנכתב בזקנתו ובסמוך לה, קולות הבדידות ומכאובי הנפש, התעצמו עד כדי כך שנדמו כמוסיקה ערבה, אף שבפועל הם מבטאים ייסורים גדולים שהנפש אינה יכולה עוד לשאת. טרגדיה קיומית זו, שלפי ניטשה היא נחלתו של המין האנושי, הופכת בספר האחרון של גרא ל'מחרוזת שירים מלבבת', ומסבה עונג רב לקורא, שכמו נהנה מסבלותיו של המשורר המעונה.

באופן טבעי, במכלול יצירותיו של גרא קיימים גם מצבים חברתיים ורגשיים שאינם קשורים לבדידות או שהם בעלי אופי קודר ודקדנטי. כך למשל, בספרו האחרון עוסק המשורר גם בזיכרונות ילדותו, בנכדיו ובילדיו, שמסבים לו נחת, במחלותיו הרבות, במגע, בגעגוע, באהבה, בפרידות, בהחמצה, בתהליך הכתיבה, בשירה ובמשוררים. התעלמות מתימות אלו, שאף הן מרכזיות ודינמיות ביצירתו של גרא היא בבחינה רדוקציה פושעת, שמצמצמת את יפעת שירתו ורבגוניותה.

התשתית לבדידות בחייו וביצירתו של רון גרא נגלית כבר בשירים הראשונים בספר. כך למשל בשיר 'דרורים' (עמ' 12) ביתו מתואר כבית שבו 'המלנכוליה משחירה פנים' והשמש אף היא משחירה פניה, כשברקע אחיו האפילפטי בהתקפי זעם משליך אגרטלים, בעוד הוריו חסרי אונים, בוכים ומתחננים בפני המשורר שינשק את האח החולה למען ירגע וירפה. דמות האח שבה ומופיעה בעוד מספר שירים בספר החדש, וכמעט תמיד בהקשר האפילפטי ובהשלכות של החיים בצל משפחה שמתמודדת עם ילד הסובל מהתקפי זעם. בביקורת עצמית ומאוד אינטימית וחושפנית מודה המשורר שבצעירותו לא זאת בלבד שלא ידע כיצד להכיל את אחיו, אלא גם פגע בו: 'סבלתָּ ממני שנים על/ שנים/ לא זכינו במגע קל/ שבקלים/ של חסד מלאכים...' (עמ' 12). בשירים החדשים המשורר כמו מבקש להתפייס מחדש עם האח האפילפטי שכבר נפטר, ואף חווה את הקיום מנקודת מבטו. ביטוי לכך ניתן למצוא בשיר 'ילד אחר' (עמ' 74) בו המשורר מתחבר, ממרומי גילו, לכאבו של האח כמו היה כאבו שלו: 'עודי שומע את כינורו של אחי / בוכה מן האדמה/ כבוכה מתוכי'. עוד באותו שיר הוא מתאר בשמץ של גאווה שנשא על כתפיו את כאבם של הוריו על האח האפילפטי – 'ילד אחר', ודאג לשמחם ולעודדם גם כאשר 'עבים קודרים' עברו בחייו. גם בשיר 'כאחי' (עמ' 14) בדידותו הלא מובנת של האח האפילפטי והחריג הופכת מוכרת וברורה מתמיד: 'כאחי ז"ל/ מתנסה בלבד/ המכתר מתחת / ומעל חיי./ עת ערב/ עת בוקר/ מתנשק עם כאב/ הכלל.// עמו בלבד/ נסוגים חיי/ כים.'.

הבדידות שצרה סביב לקיומו של המשורר, כזד המאיים לכלותו, היא תחושה יסודית שמשמשת בספר תשתית פואטית עליה מולבשים רעיונות נוספים. בשיר 'עצב נצמד (עמ' 21) הבדידות היא תשתית יסוד לעצבות בחייו של המשורר: 'לכוד ברשתות החשכה בקיץ/ אין קול נצמד לאפרכסת/ גם לא כשהרוח מכה/ באברי הסוררים./ גם לא כשלחץ הדם מכביד/ בחושך./ והכאב מטשטש את הזמן.' הציפיה לקול שיטשטש את הכאב ויפיג את הבדידות, היא ציפית שווא שנלכדת בחשכת ליל הקיץ. ברם, גם 'ליל חורף' (עמ' 21) לפי המשורר 'לעולם לא יהיה /ליל עדנים/ לבודדים', טענה שהופכת את הבדידות בחייו למעיקה ולבלתי נסבלת בכל עונות השנה כאשר ברקע החושך, שמופיע כמוטיב מרכזי ברבים מהשירים, מחדד ומטשטש כאחד את בדידותו האיומה של המשורר ומשמש כתפאורה לבדידותו. הציפיה לצלצול טלפון, שבין היתר באה לידי ביטוי בהיצמדות לאפרכסת, משמשת כמוטיב חוזר בספרו של גרא. גם בשיר הריטואלי 'בכל יום' (עמ' 153) מייחל לשווא המשורר לשיחה ולאוזן קשבת, אך לבסוף הוא נותר לבד עם שיריו לרקוד ערומים בגן: 'בכל יום מייחל/ לצלצול./ לאוזן קשבת/ לשיחה מהלכת...רק אני ושירַי / רוקדים בערום/ בגן בו עצבות עתיקה/ מחלחלת.' . הבחירה בכותרת 'בכל יום' מעצימה את היסוד הטרגי שבבדידות הכמהה לקול, וכבר מראש מוותרת על מגע או על קשר מולטי-סנסואלי, שמערב יותר מחוש אחד.

ביטוי נוסף לעומק הבדידות שבו שרוי המשורר ניתן למצוא בשיר 'צִלי' (עמ' 27) בו קובע המשורר נחרצות שמלבד צילו המפנה אליו ראשו ומשתרך אחריו , איש לא ילך אחריו או יפסע צעד למענו והוא מודה שכבר נואש מלחכות לשינוי: 'דומה שרק צלי/ מפנה ראשי אלי/ רץ עמי/ משתרך מלפנים ומאחור.// איש לא יעשה צעד/ בשבילי/ הזמן עובר בטל/ אובד/ מכה. אני/ לא מחכה.' האם באובדן התקווה כי יזכה לקרבה ולהפגת הבדידות יש משום קול שמבטא חוויה אשר חורגת מהממד הסובייקטיבי וניתן ללמוד באמצעותה על בדידות בקרב בני הגיל השלישי או על בדידות כחוויה אוניברסלית?

הפרק האחרון (עמ' 133-156) בשיריו החדשים, ששמו 'קו הגמר', מדיף ניחוחות עזים של מוות נבואי. בשיר 'ערירי', שפותח את הפרק, מבטא המשורר סוג של בדידות סופנית, שמתכתבת היטב עם שם הפרק, שאפשר ובאמצעות שמו מבקש רון גרא לרמוז לקוראיו כי חיים קרבים לקיצם: 'חדרו/ חוף מקלטו/ מי יהיה להבין נשמתו./ קולו גוע/ עינו עששה/ חייו הובסו/ בלי עדנת אהבה.// רק שלהבת ליל/ תבער בדממה/ בין חלומותיו / החלולים.' (עמ' 133). דומה אפוא כי העריריות המתוארת באופן מאוד גראפי ומוחשי בשיר היא סובייקטיבית ואוניברסלית גם יחד.

הזִקנה אליבא דגרא נטולת כל חן והוד. פרק 'קו הגמר' שנפתח בהתייחסות לעריריותו ממשיך בנתיבי צער, סבל ומכאוב, שהם בבחינת הויה דולורוזה האוטוביוגרפית של גרא בערוב ימיו. כך למשל בשיר 'אל נורא עלילה', הכאב והצער מקבלים ממשות, כמו היו חיה דמונית ההולכת על ארבע: 'אולי יש בנו תורשה/ מקדמת דנא/ של צער/ של אמונה/ של כאב בשר ודם/ כאב אהבה שלא תאהב./ כאב העלים הנושרים/ ככאבי המתפרצים/ כאבי ההולכים על ארבע.' (עמ' 143) כותרת השיר מרפררת לתפילת יום הכיפורים שבה פונה המאמין לאל בבקשה להמציא לו מחילה בשעת הנעילה, והאמנם שעת הנעילה בשיר לפי גרא תקופת זקנתו? בשיר 'מה לו לאדם זקן' מציג גרא את משנתו הדקדנטית והדטרמיניסטית ביחס לזקנה כתקופת חיים: ' מה לו לאדם זקן בחייו? מה כי ילין כאשר ימעד/ ידו תרעד / יפול./ כוויה ביד./ צעדיו קרירים./ קרובים אינם קרובים./ מה כי ילין/ כאשר עורו בשתק. / ילך ויתקמר בתוך השקט.' (עמ' 144). משנתו הפואטית בשיר מוצעת כאינוונטר של מחלות, פגמים ונכויות, ובכך כמובן יש משום צמצום של הזקנה למחלות, לסבל, להתנוונות ולבדידות, בלא שמוצעות לקורא תפיסה מורכבת ורבגונית יותר של הזקנה.

כריכת הספר בהוצאת צבעונים, 2020

מעיון בספרו הראשון 'אפלולית' שראה אור בשנת 1982, שמבחר משיריו מובא בספר זה, עולה כי המשורר חש בבדידות ההולכת ומשתלטת על חייו, ואף חשש מפניה ותיארה באופן כמעט נבואי כמוות ההולך ומתקרב. ביטוי מאלף לכך ניתן למצוא בשיר 'מיתה מתרגשת ובאה' (עמ' 163) בו הבדידות עדיין איננה כרונית או סופנית כפי שניתן לאבחנה פואטית בנקל בשירים מהשנים אחרונות, אלא היא כאורחת המתדפקת על החזה, שזרותה, ספק מבלבלת אותו, ספק מאיימת עליו: 'בדידות מתדפקת בתוך חזי/ ליטופים סוערים מגששים - /לצרור פרחים בקשר/ לתפילה./ טיפות מים קרות על מצחי/ הלמות עצבת/ ורגש גאווה -/ של מיתה מתרגשת ובאה.' (עמ' 163). עוד באותו אוסף שירין מהספר 'אפלולית' בולטים שירים העוסקים בהחמצה אישית, באהבה ובפרידה ובאכזבה עצמית - תמות שאמנם מלוות את המשורר גם בספרי השירה שנכתבים בהמשך, אך משקלן היחסי מכלל השירים הולך ופוחת בלא ספק.

רון גרא אינו מסתפק בבדידות התהומית שהוא מעמיס על קוראיו, ובפרקי הספר החדש מהשנים האחרונות הוא עוסק גם באהבות שנגדעו וכשלו ובפרידות ('כתם גדול ביניהם'); בזיכרונות מימי נעוריו, ובחייו הנוכחיים כאב וכסבא, אלו גם השירים האופטימיים הבודדים שמופיעים בספרו ומכונסים בפרק 'נעורים שנשברו'. בפרק 'רוחות שירה' עוסק גרא בשירה, במוטיבציה לכתיבת שירה ואף הוא מנסה לנסח מעין מדריך למהי שירה טובה ומי הם משוררים גרועים, באופן שמזכיר את המדריך הפואטי 'ארס-פואטיקה' למשורר ולפילוסוף הרומי הורטיוס. בפרק 'קוי אנוש' הוא בוחן בחן רב דמויות ופיגורות ייחודיות בהן פגש ונתקל במהלך חייו. בפרק זה ניכר כשרונו כמשורר שיודע לשרטט את דיוקנאות פואטיים.

אין די במאמר אחד כדי להקיף את מפעלו הספרותי של רון גרא שנפרש על פני ארבעה עשורים. במאמר זה העיון במכלול יצירותיו התמקד בהיבט האקזיסטנציאליסטי, ובדגש על בדידותו ומופעיה השונים. ניכר כי עם השנים הפכה תמה זו למרכזית במיוחד בשירתו של גרא עד כי החלה לשמש כשכבת יסוד לחוויות ולרגשות שהולבשו עליה. התמקצעותו של המשורר בבדידות הממשית, הפכה את שיריו על אודות הבדידות למדויקים, צלולים ובעלי גוון אוניברסלי שהכל יכולים, בכל גיל, להזדהות איתם, לחשוש מפניהם ובה באותה עת לאהוב אותם ולהעריך את יופיים וזוהרם, שנובעים מתהומות של ייאוש, כאב, בדידות וצער.

רון גרא בראיון לאביבית לוזון לרגל צאת ספרו 'הבהוב אחד של חסד'

מקור: YouTube ודיוניסוס יחסי ציבור