ד"ר ניקולא יוזגוף- אורבך | "אנו זקוקים לימי זיכרון" - ראיון עם המשורר רוי דינר


"אנו זקוקים לימי זיכרון"

ראיון עם משורר, מפיק ומנהל אמנותי של טקסי זיכרון


יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נחשב לאחד הימים הקדושים בלוח השנה הישראלי, קונצנזוס ציוני-לאומי, חוצה עמדות פוליטיות. בערב יום הזיכרון התש"פ, שיחול היום (26.04.2020), תזכור ישראל את 23,816 חלליה ונופליה במלחמות ישראל ובפעולות איבה למן שנת 1860 ועד לחודש אפריל 2020.

בעוד עבור רבים בציבור יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום אבל לאומי להתכנסות ולרפלקציה אישית, משפחתית ולאומית, עבור רוי דינר (30) פעיל פוליטי, איש יחסי ציבור, מנהל אמנותי, איש חינוך ומשורר, זהו יום שכל ימות השנה, המשאבים והמאמצים מגויסים למענו ולקראתו. יום בו כל כישוריו האמנותיים, הדידקטיים, הרטוריים והניהוליים מתאחדים ומתלכדים למען הנצחת הלוחמים, מורשת הקרב והחללים. ובל יתבלבל איש, דינר איננו עובד משרד הבטחון, לא נמנה עם משפחות השכול ואיננו מקבל תמורה כספית או מעמדית עבור פעילותו. כל להטו המדבק לעשייה נמרצת למען הנצחת זכר הנופלים נובע מאהבת העם והמולדת. לתפיסתו: "אנו זקוקים לימי זיכרון כדי לזכור שיש לנו מדינה שלא קיבלנו על מגש של כסף, אלא שילמנו עבורה מחיר כבד. אסור לנו להיות שאננים ולקבל את הישגיה הביטחוניים כמובנים מאליהם, וכמאמר ראש ממשלתנו גולדה מאיר ז"ל: 'אם הערבים יניחו את הנשק יהיה שלום, אם אנחנו נניח את הנשק לא תהיה מדינה' . יום הזיכרון איננו יום המיועד למשפחות השכולות, אלא לעם כולו, וכבן לעם היהודי וכציוני גאה, אני מחשיב זאת כעבודת קודש לפעול להנצחת מי שהבטיח את קיומנו ואת עתידנו".

רוי דינר בביקור בכנסת ישראל

באדיבות יח"צ


כאשר אני מבקש מדינר לחזור לנקודה שבה יום הזיכרון והנצחת חללי מערכות ישראל הפכו לחלק מרכזי בחייו הוא מתרגש ומשיב שעוד בהיותו תלמיד בבית הספר היסודי הוא זוכר את עצמו כמי שהמתין בציפייה ובהתרגשות ליום הזיכרון: "מאז ימי בבית הספר הרגשתי מחובר ליום זה, יותר מכל מועדי וחגי ישראל בלוח השנה. הייתי הראשון להתנדב, לעזור, לקחת חלק בטקסים ובכל יוזמה ופעילות שהוצעה על ידי המארגנים. משלב מסוים הפכתי להיות חלק מהצוות ההפקה והארגון כי כולם ידעו שנושא ההנצחה ויום הזיכרון בוערים בי"

חיבורו החזק וכמעט טוטאלי, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, זכור לו עוד מהימים שקדמו ליציאה מלבנון, מתקופת הפיגועים בשנות ה-90' למאה הקודמת ומימי אינתיפאדת אל-אקצא. כבר אז כל חייל שנפל עורר בו כאב עצום וטלטל את נפשו. לדבריו: "בילדותי, כל יום היתה אווירה של יום זיכרון בגלל הפיגועים ובגלל החיילים הרבים שנפלו, אז מה הפלא שהיום הפך לחלק כה מרכזי בחיי". דינר איננו זוכר את האירוע ההנצחה הראשון שהשתתף בו בילדותו, אך הוא יודע לספר בגאווה שהיה חבר במועצת התלמידים ומתוקף תפקידו היה הראשון ליזום ולהפיק אירועים להנצחת החללים וגבורתם, הראשון לדון במורשת הקרב ובמלחמות ישראל, הראשון להדליק נר זיכרון או לרחוץ קבר של חייל אלמוני, כמו מתוך דחף קדוש של הכרת תודה שאיננה רק לאומית אלא קיומית.


רוי דינר בסיור באתר מורשת קרב

באדיבות יח"צ


דינר רואה בגיוס כישוריו האמנותיים למען הנצחת החללים מעשה ראוי וזכות גדולה. הקשר בין האמנות להנצחה ולשכול טבעי בעיניו, והשכול משמש עבורו מקור והשראה לכתיבת רבים משיריו: "כשעבדתי בחברת הפקות, אחד מהנושאים שדרשתי להבין היה איך זה להיות משפחה שכולה, ונפגשתי איתן וניסיתי להקשיב להן ולא רק לשמוע, להרגיש אותן. יום אחד נפגשתי עם מספר אימהות שכולות, ובזמן שאחת מהן הראתה לי את הדיסקית של בנה שנפל, אחרת הראתה תמונה של הבן בנייד ועוד אחת - תצלום ששלפה מהארנק, והן ממש נאבקו כל אחת בדרכה להראות, להשמיע, לשחרר ...זו סיטואציה קשה מנשוא. החוויה שבמהלכה שלושה קצינים מקישים על הדלת ומטלטלים את עולמה של האם, מתוך המקום הזה התחלתי לכתוב שירת נופלים ושירי הנצחה. מתוך חיבור עמוק והזדהות עם כאב המשפחה".



"נקודת ההסתכלות בשירים שלי היא דרך העיניים של האם שאיבדה את בנה ועולמה נהפך ונחרב, דרך עיני החברה או הרעיה שנשארה בלא אהובה, דרך עיני החברים שנותרו בלי חבר, לעיתים השיר נכתב מנקודת מבטו של החייל הנופל, אך אף פעם לא מנקודת מבטי. בשירת נופלים אין מקום לאגו ולעצמך, השירה כולה מגויסת להנצחת כאב הנותרים וגבורת הנופלים".

לדידו של דינר משפחות הנופלים אינן צריכות יום זיכרון, שכן כל יום הוא זיכרון עבורן, בכל פעם שהן מדליקות נר, בכל ביקור בחתונה, בכל פעם שעובר מולם אדם צעיר הן חושבות על הבן או הבת שנפלו. כאשר אני שואל אותו מה דעתו על ההחלטה לקיים השנה את אירועי הזיכרון בגרסה מקוונת ותוך שמירה על ריחוק חברתי דינר פוסק נחרצות: "אין מה להשוות בין האירוע הפיזי לאירוע המקוון. באירוע הפיזי מחבקים את המשפחות ובוכים איתן יחד, מדברים איתן. חיבוק פיזי שהוא חלק מסמלי היום הזה, אי אפשר להחליף בשיחה ב-ZOOM או בנר דיגיטלי". ברם, חרף הסתייגותו מאירועי הזיכרון שצפויים להיערך השנה תוך שמירה על ריחוק חברתי, אין הוא מבטל את השימוש בטכנולוגיה כדי להנציח את זכר הנופלים. נהפוך הוא, לתפיסתו הטקסים העתידיים חייבים להיות מתוכננים באופן שיחבר את הצעירים ליום הקדוש ובאופן שהמסרים יועברו בשפה ובאמצעים שמוכרים להם. כבר כיום לדבריו יש פרויקטים ברשת שהוא שותף בהם, שפועלים להנצחת זיכרון החללים באינסטגרם, בפייסבוק וביתר הפלטפורמות החברתיות ברשת.


כיצד השתלבת בחייך הבוגרים בתחום ניהול אמנותי של אירועי זיכרון?

"כפי שציינתי, מגיל צעיר הייתי שותף בבית הספר בניהול ובהפקת אירועי זיכרון. הייתי אחראי על חזרות, במה, קשר עם הקהילה וכיו"ב. זו הפקה אדירה. כשאתה נחשף לזה אתה לומד להכיר את התהליך וגם מנסה לחדש ולתרום למען שכלולו והפיכתו למרגש ולעוצמתי יותר משהיה. לאחר בית הספר, המשכתי לאירועים עירוניים, וככל שהעמקתי בזה, תוך כדי תנועה, מצאתי את עצמי באירועים ממלכתיים ולאומיים בהם הכרתי אנשים ממשרד הבטחון ומטעם משרד הבטחון, מפיקים, במאים, ואוטומטית התחלתי ליצור איתם קשר ולהציע להם רעיונות ושיתופי פעולה" .

מה הם הדברים שחשוב לך להעביר באירועי זיכרון שאתה מייעץ להם או מנהל אותם אמנותית?

"בטקסים חשוב לי מאוד להעביר רגשות. שאנשים יבינו מה המחיר שמשפחות משלמות, מה הן עוברות כאשר דופקים בדלתן בשעת לילה מאוחרת. באחד האירועים המרגשים שהפקתי, יצרתי שולחן שבת על הבמה, ובכל רגע מישהו מהמסובים לשולחן קרא מכתב לחייל שנפל. היו אלה מכתבים אמיתיים שנכתבו על ידי חיילים, ולפתע בזמן הקראת המכתבים נכנס חייל לבמה ועומד בצד, כשהוא עם תרמיל והוא מתנצל בפני המשפחה על שאיננו והוא אומר "כשהמדינה קוראת לך צריך להתייצב". זה רגע עוצמתי במיוחד. הרעיון הזה הוצג בכמה במות ובמקומות שונים".


האם אתה בוכה במהלך אירועים שאתה מפיק ומארגן?

"כשאני יושב על כסא הבמאי אני עסוק בליצור אווירה. באחד הטקסים ישבתי עם הפנים לקהל, והיו רגעים ששמעתי את הקהל בוכה, והתרגשתי שמה שניסיתי להעביר עבר – התחושה והכאב. בדרך כלל, בתום הטקס יש שניות ארוכות שהקהל נותר בשקט. ממש כמו בשקט שאחרי הצפירה. זהו שקט שמקורו במעמקי הנפש".

מה הם השאיפות שלך לקידום הקשר שבין אמנות והנצחת החללים?

"השאיפה שלי לעתיד היא להמשיך ליצור ולרגש. חלק מהשכר שאני מקבל עבור הפקת האירוע אני מעביר לארגונים שקשורים למשפחות השכול. לעיתים אני עובד קשה שבעתיים ביחס לשכר שאני מקבל עבור אירוע שהפקתי, עובד בלילות ונוסע לחזרות בקצות הארץ, ובלבד שאצליח להעביר את קדושת היום לקהל".

רוי דינר באחד מטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

באדיבות יח"צ


האם אתה רואה את עצמך ממשיך במסלול זה גם בעוד עשור?

"אני איש שאוהב את המדינה ואת הארץ. חשוב לי להראות לעם ישראל כמה מפוארת המורשת שלנו וכמה יפה ארצנו. לכן פרויקטים חדשים בתחום הזה באופן טבעי מרתקים אותי. יום הזיכרון אצלי חורג מגבולות ה-24 שעות שהמדינה מייחדת לזכר הנופלים. מדי שבוע אני מבקר באתרי מורשת קרב, מטייל, מצלם, כותב שירה ומעודד אנשים לצאת ולבקר באנדרטאות. דרך הרשתות החברתיות שאני חבר בהן, אני קורא לעוקבים אחרי ולחברים לצאת ולטייל את הארץ, להתחבר אליה דרך אתרי מורשת הקרב ואתרי ההנצחה ללוחמים. שירים שלי מוקראים במסגרת אירועי הנצחה שונים ובכוונתי בעתיד להמשיך ולפתח את הקשר שבין שירה להנצחה, גם ברשת וגם במסגרות נוספות".

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים