ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך| אמת מרה ודקדנטית

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

אמת מרה ודקדנטית

בשנים האחרונות ניצבת הספרות בת זמננו, שלא מרצונה, בצומת דרכים בו נגזר עליה שיחליטו עבורה אם תשרוד במרחב הציבורי במאה ה-21 ותאמץ שינויים מז'וריים ביסודותיה ובמרכיביה למען תותאם להלכי הזמן, המקום והחברה, או שתפנה את מקומה באצילות מודעת ומכובדת לטובת תופעות ותהליכים חדשים שמתרחשים בחיי החברה ובתרבות, ביודעהּ שתפקידה הקלאסי הסתיים ושהביקוש לתוצריה צפוי להמשיך להצטמצם.

דילמה דרמטית כדוגמת זו שמוצגת בפתח המאמר היא כמובן רדוקציה למערך השיקולים המורכב שניצב לפתחה של הספרות העכשווית וראוי להבהיר כי סוגיית עתיד ספרות איננה דיכוטומית כלל. ברם, דומה אפוא כי ישנם בעלי אידאולוגיות הפכפכות ומניעים זרים, שיבקשו ויכוונו את הציבור לחשיבה דיכוטומית במטרה לשמור על מערכות ודפוסי כוח כלכליים ופוליטיים שקיימים כיום בתחום הספרות.

כפי שכבר נרמז, במהלך מאה השנים האחרונות, היו לספרות מספר הזדמנויות לבחור בנתיב ביניים או בכל דרך היברידית אחרת שתאפשר לה להתקדם, לצד האנושות כולה אל השלב הבא באבולוציה שלה. ואולם הספרות, וליתר דיוק, מחולליה ועסקניה, בחרו ברובם בסטגנציה, בהתעלמות מהצורך ברביזיה מבנית ומהותית, ובהתעלמות מהירידה התלולה במעמדה ובנחיצותה כסוכן תרבותי להפצת ולהשרשת לאומיות, דת ורעיונות פוליטיים, חינוכיים וחברתיים. רבים מאותם טומני ראש בחול, ובפרט אלו המכהנים כיום בתפקידי ניהול ומפתח, "מתהדרים" ביחסם השמרני לרפורמות בספרות, כמו בהצהירם על שמרנותם הם מוכיחים סוג של נאמנות ועל ידי כך משמשים, לכאורה, כשומרי סף בפני נחשול של קידמה, ולא חלילה כמי שמשמרים מערכת היררכית ארכאית, מושחתת ומוכרת שנוח להם לתפקד בה ולשמר במסגרתה את כוחם ואת מעמדם, אפילו במחיר הוקעת וגינוי יוזמות חיוניות והכרחיות לשינוי ב'סירת העץ' הספרותית, שניצבת במאה הנוכחית בינות ספינות פלדה ומתחרה בהן על זמנו הפנוי, על כספו ועל הרגלי צריכתו של האדם הממוצע.

נראה כי המודעות המעורפלת והמודחקת לכרסום ההולך וגובר בכוחה, במעמדה ובתדמיתה של הספרות לא עוררה את רוב שוחרי הספרות, עסקניה ומחולליה מרבצם ומאדישותם. גם מתי המעט שביקשו לעשות מעשה ולהחיות את הספרות במרחב הציבורי מתוך שליחות אמיתית ולהט לעשייה אקטיבית (שיבוץ שירים בתחנות אוטובוס, שירה בפאבים, ירידי ספרים, הזמנת יוצרים למוסדות חינוכיים וקהילתיים וכיו"ב) התגלו כמי שידם קצרה ולהטם ארעי וספונטני מכדי לשנות את רוע הגזרה הגלובלית ולעכב את גוויעתה של הספרות הכללית, ושל זו העברית בפרט.

עם זאת, בטרם תפורטנה הסיבות הרווחות והמקובלות לירידה במעמד הספרות יהא חשוב לסייג מאמר דקדנטי זה, ולהיצמד למספר עובדות פשוטות: הראשונה, אחדים מהספרים שראו אור במאה ה-21, הפכו לספרים הנמכרים ביותר בעשורים האחרונים, ומקצתם אף בכל תולדות הזמנים (סדרת ספרי 'הארי פוטר') והכניסו במישרין ובעקיפין למחבריהם ולשותפים לעיבודים קולנועיים ושיווקיים לספרים הללו עשרות מיליארדי דולרים. פרט לרולינג שהצליחה לתרגם ספרות לכסף ולפרסום, ישנם סופרים נוספים שזכו לשבור את תקרת הזכוכית הציבורית וחדרו לתודעה הקולקטיבית הלוקאלית והגלובאלית, אך אלו בבחינת פרט שאינו מעיד הכלל, ואוי לאותם מוליכי שולל שמבקשים להשתמש במחברים אלו כדי ללמד על מעמדה של הספרות.

עובדה שנייה היא שקיים נתח הולך וגדל של יצירות ספרות וכתבי עת ספרותיים שנסרקים ומועלים לרשת ומוצעים לקוראים בחינם או במחיר מוזל. אמנם גם במקרה זה הדין הוא שרוב היצירות המועלות לרשת לא זוכות להתעניינות ציבורית, ובודאי שלא כפי שקיוו לה, אך המעטות שכן זוכות להתעניינות, בעיקר בתחום המד"ב, פנטזיה וספרות הילדים, מגיעות לרבבות קוראים ברחבי העולם.

עובדה שלישית קשורה בתהליך, שכעת הוא אמנם זניח אך נמצא בתנופה בכל רחבי העולם, והוא שילוב יצירות ספרות וחלקי יצירות בתכניות בוקר בטלוויזיה, בשלטי פרסום בתחנות אוטובוס וברחבי העיר, על גב מוצרי מזון וקוסמטיקה ובמדינות שונות באירופה גם על קירות בתי ספר, בטרקלינים של מרכזי מסחר ועסקים, בבתי מגורים ואף במועדוני תרבות, בברים ובמועדוני ריקודים.

המשותף לכל העובדות שהובאו כאן הוא שכולן רלוונטיות לאחוזים בודדים בלבד מכלל הכותבים בתחום הספרות, ומייצגות יוצרים שהישגיהם המרשימים בציבור נגזרים, לרוב, מהחלטתם לאמץ טכנולוגיות מתקדמות, ולשלב אסטרטגיות שיווקיות לצד שכירת שירותי משרדי יחסי ציבור וכיו"ב. אי לכך, טבעי אפוא כי בבואנו לדון בסוגיית מצבה של הספרות בכללותה, מן הראוי לנהוג במשנה זהירות ולהימנע ככל הניתן משרטוט מצג שווא אופטימי, שתקף ונכון לכל היותר לאחוזים בודדים מיוצרי הספרות, ובאותה עת גם אל לפסימיסטים ולמספידי הספרות שבקרבנו להתעלם מהישגים אלו ומכיווני ההתפתחות הנגדיים שמתקיימים במקביל לירידה במעמדה של הספרות.

החטא ועונשו

סיבות רבות יוחסו לאורך השנים, למעמדה המִדרדר של הספרות העברית, ומדי שנה שנה מספרן ומשקלן של סיבות אלו עולה בהתמדה. בתחילה היו אלה העיתונים והטלוויזיה שהואשמו בירידה במספר הקוראים, בהמשך הצטרפו לרשימת האשמים האינטרנט, הטאבלטים ובעשור האחרון גם הסמארטפונים. היו שביקשו לתלות את האשם דווקא באורח החיים התובעני והלחוץ, שמודד את האדם המודרני לפי תפוקה והישגים מיידים ומגביל את זמנו הפנוי לשעות בודדות, שבהן הוא מורגל לסיפוקים מיידים ושטחיים. לשון אחר: יצירות הספרות, אינן עומדות בתנאי הקבלה הנוקשים למילוי זמנו הפנוי של האדם המודרני, וממילא גם אינן אטרקטיביות, בהיותן לא פרקטיות, בניתוח קר של עלות מול תועלת.

סיבה נוספת שמוצעת בשנים האחרונות כהסבר אפשרי לדחיקת רגלי הספרות מהמרחב הציבורי בישראל נוגעת להתבצרותם של יוצרים רבים בד' אמותיה של עברית מיושנת בעלת סגנון כתיבה ומשלב אשר מנותקים, ולעיתים גם הפוּכים, לתהליכים לשוניים ותחביריים המתרחשים בשפה העברית בארץ. בין שהתבצרות זו היא מכוונת ובין שלאו, התוצאה אחת היא - סטריאוטיפיזציה של היוצר והצגתו כמתנשא, אליטיסט ומנותק מהעם ומהתהליכים אשר מתחוללים בחברה בה הוא יוצר.

לנוסחה העגומה המתגבשת, שתוצאתה היא כיליון הספרות העברית, יש להוסיף פרמטר נוסף, והוא קיומם של שיקולים ואינטרסים זרים שנלווים להחלטות שופטים וחברים בוועדות פרסים ובקרנות המעניקות תמיכה, תעודות ומעמד בתחום הספרות. שיקולים זרים מובילים את חברי ועדות הקרנות והפרסים לבחור במועמדים קבועים או מועדפים, בלא קשר לטיב יצירתם או לרוחות המנשבות בציבוריוּת הישראלית, ובכך למעשה גובר הבוז בציבור כלפי הפנתיאון הספרותי שמוכתב לו ונגזר עליו ומתחדדות תחושות של חוסר אונים וייאוש בקרב יוצרים שאינם מקושרים או שאינם משקפים בכתביהם הלכי רוח אידיאולוגיים-ז'אנרולוגים מסוימים . כנגד דברים אלו חשוב לסייג ולומר כי הפנתיאון הספרותי בן זמננו הוא הטרוגני ומגוון יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה של הספרותית, ואף על פי כן חסרה בו אותה גמישות ההכרחית לזרימה שוטפת של דם חדש, כגון זה המתקיים בסופרמרקטים ובקניונים (שהרי בסופו של דבר מדובר במוצר הנתון תחת לחצי שוק של היצע וביקוש).

היו וישנם שתולים את האשמה במעמדה הירוד של הספרות דווקא במערכת החינוך, ובפרט במורים לספרות וברמתם המקצועית, שבממוצע נדרשים לעמוד כתנאי ללימודיהם האקדמיים בדרישות ובסיפי קבלה מהנמוכים ביותר באקדמיה הישראלית ולעיתים אף פטורים גם מהם. כאשר הללו מסיימים את לימודיהם במכללות לחינוך וביתר המוסדות האקדמיים ללימודי ספרות, ומצטרפים למערכת החינוך רבים מהם משמרים תכניות לימוד ארכאיות וסגפניות, שמשׂניאות את תחום הלימוד על תלמידי ישראל, שזוכרים את המקצוע לרעה, ובבגרותם שומרים נפשם ממנו ונמנעים מכתיבת וקריאת ספרות יפה.

בעשורים האחרונים נתחזקו הקולות מתוך הגוורדיה הספרותית, אך גם מחוצה לה, שהזהירו מפני אינפלציה של יצירות שהמוטיבציה העיקרית להדפסתן היא רווח כלכלי, בלא קשר לאיכות התוצר הסופי שמודפס ובלא שנקבעו תבחינים ראויים לשמירה על הפנתיאון הספרותי ועל איכותה של הספרות המתפרסמת. פרט להוצאות לאור שניצבו על דוכן הנאשמים באשמת רדיפת בצע וחמדנות שהובילו לקלקול הספרות ולהזניתה, מואשמים גם כתבי העת ומבקרי הספרות, על שלא שימשו מגן וסכר בפני מבול הכותבים שצבא על מדורי הספרות ועל תיבות הדואר המקוונות.

לאמיתו של דבר, למגוון הסיבות, גם יחד, שהובאו כאן עד כה, אין די משקל ונפח, בין שהן משקפות את האמת ובין שהן בגדר דעה בלבד, כדי להסביר ולהצדיק את היקף הנזק המערכתי והתדמיתי שנגרם לספרות העברית בזירה הציבורית ובכלל. דומה אפוא כי צרתה הגדולה של הספרות העברית בזמננו, ואפשר שכך גם צרתן של יתר ספרויות העולם, היא גאוותה. חטא קדמון מנוון וארור, שמנע ומונע ממנה לחזר על פתחי נדיבים ופילנטרופים, ושמאלץ אותה להתקיים בדוחק ובצמצום והכל משום שאין היא משמיעה קול זעקה צלול, ברור וחד ומודה כי בלא תרומות, תמיכות ותקציבים גדולים, סדירים ושוטפים הספרות , כמו גם תחומי אמנות ותרבות נוספים, לא תוכל להתקיים במאה ה-21, וספק רב אם תוכל לשרוד ולהגיע למאה ה-22.

יוצריה של הספרות העברית, נכבדיה ואציליה, יהיו חייבים להודות שהספרות העברית בדורנו נזקקת ואיננה יכולה להתקיים במרחב ציבורי שמוכתב בידי תנאי שוק, וכך גם לא לשמור על מעמדה בתודעה הציבורית בלא תמיכה כספית, ובלא התגייסות כלל מערכתית. תקציב מִנהל התרבות בשני העשורים האחרונים נע בממוצע בין 700 מליון ₪ למיליארד ₪ בלבד, כאשר מתוך תקציב זה חלק מרכזי מהסכום מוזרם לתשלום משכורות לעובדי המשרד ולתפעול שוטף של מוזיאונים, גלריות, אירועים מוסיקליים, פיסול, צילום, תאטרון, קולנוע, מחול וכיו"ב. לשון אחר: תקצוב מִנהל התרבות את תחום הספרות בישראל נע בממוצע סביב 20 מליון ₪ בשנה, כלומר המדינה משקיעה בספרות כשני שקלים בממוצע בשנה לאדם בישראל[1].

חשוב לציין שמספר קוראי הספרות ואוהבי הספר, לאורך ההיסטוריה, לא היה גבוה מעולם. למעשה, רק למן שלהי המאה ה-19 שיעור יודעי הקרוא וכתוב החל לעלות באופן משמעותי באירופה ובצפון אמריקה, וגם אז מספרם של הקוראים והכותבים ספרות יפה מבחירה לא היה גבוה, ואין יהיה זה נכון לקוות לשווא או לדרוש שאהדת הספרות תהא שווה לאהדת הציבור כדורגל, ותכניות ריאליטי, שפונים למכנה משותף חברתי-תרבותי בסיסי יותר, שלרוב אין הוא מעמת אותם עם אתגרים קוגנטיביים, אינטלקטואליים ומילוליים מורכבים.

סבורני כי לא יהיה זה פתרון נכון וראוי שהספרות תפנה לאותו מכנה משותף נמוך בציפיה לזכות באהדת הציבור, ולא רק בשל החשש מפני אובדן ופגיעה בייחודיותה ובאיכות תוצריה, אלא בעיקר משום שגם אם הייתה, 'מוכרת את מהותה' ומשווה את הדרישות שהיא מציבה בפני הקוראים, לאלו הנדרשות מקהל ביציעי מגרשי כדורגל, הרי שגם אז ספק רב אם הספרות הייתה יכולה להתחרות בכדורגל ובדומיו, שביסודם מציעים לצופה גירוי מידי, סיפוק מהיר וחוויה סוציאלית מרגשת. אלו מוגשים לצופה לצד מינונים נמוכים יחסית של העמקה, ריכוז, מחשבה, התכנסות עצמית, הרהור ועידון של הרגש - תכונות ותוצרים שגם ביצירות הספרות המושמצות ביותר, שמוצגות כסממן לרפיון ולניוון המחשבה, הכרחיים וחיוניים במינונים גבוהים (מהנדרש בכדורגל) כתנאי להתממשותה של הספרות.

באופן אידאלי ולדאבון לב גם תאורטי, אימוץ והטמעת טכנולוגיות לצד שילוב מלא של הספרות בתהליכים מתקדמים המתרחשים בחברה היה יכול לשקם את תדמיתה הירודה, להבטיח את הישרדותה בעשורים הקרובים כתחום דינאמי ומתחדש ולבסס בה תשתית איתנה של מיזמי ספרות עסקיים, פרודוקטיביים וכדאיים מבחינה תרבותית -כלכלית, כך שיבטיחו את עצמאותו הכלכלית של התחום.

הלכה למעשה, בשנת 2020 חובבי הספרות, יוצריה ועסקניה רחוקים מאוד מהמקום האוטופי, שבו המדע והטכנולוגיה משמשים פלטפורמה להזנקת הספרות, וספק רב אם אימוץ והטמעת טכנולוגיות, במידה ויהיו נגישות וזמינות לכולם, אכן יביאו בהכרח להזנקת תחום הספרות ממקומו , ולא יבטיחו, במקרה הטוב, רק את המשך הישרדותם של יוצרים ועסקנים שיאמצו ויטמיעו את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר. בין כך וכך, נהיר אפוא שהמסע לשיקום מעמד הספרות ולשילובה בחיי הציבור מחייב תמיכה והתגייסות המונית, מהסוג שיש בדרך כלל למדינות, ובלעדי תמיכה זו עתידים הניסיונות המערכתיים והציבוריים, מבורכים ומתוחכמים ככל שיהיו, להיכשל או להניב הישגים ארעיים וחלקיים.

אליה וקוץ בה

בין רעב מפואר לשובע בחיק חסדי נדבנים

הפתרון טמון אפוא בשיבה אל מנהג קדם שרווח מאוד בספרות והיה לחלק בלתי נפרד ממנה, והוא הישענות על תמיכה וקיבוץ תרומות. משוררי מלכים ונסיכים נהגו כך בימי הביניים, בהישען על מנהג סופרי המלכים והקיסרים בעת העתיקה; נזירים בכנסיות נהגו כך; משוררים וסופרים שנקשרו באנשי עסקים, תעשיינים ובנקאים בעת החדשה באירופה ובצפון אמריקה נהגו כך ובהם גם חיים נחמן ביאליק, המשורר והמשנורר הלאומי, שפעל ללא לאות לגיוס כספים מנדבנים יהודים ברחבי העולם. בני תקופתו של ביאליק שהצליחו לחדור לתודעה הציבורית - הקולקטיבית ובני תקופת ההשכלה, שקדמה לתקופתו וגם הצליחו להיכלל בקאנון הספרותי, נהגו בדומה לו. יוצרים שלא 'חיזרו על פתחי נדיבים', לרוב לא נחרטו בתודעה הציבורית או שבמקביל לכתיבתם הספרותית התמסרו לעבודות נוספות, שאמצעותן קיימו את תחביבם התובעני.

אל לנו, יהודי ציון המרוששת, להסס או לחשוש מלהציע ליוצרי הספרות העברית לקושש מעות, שהרי גם מפעלנו הלאומי קם הודות לתמיכות ונדבות ועודנו ממשיך לקבץ תמיכות ולנדבות. גם בתי חולים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר נשענים על חסדי נדבנים, על כן תמוה מאוד חששה של הספרות שהיא הנזקקת מכולם, להושיט ידה קדימה ולתבוע את זכות קיומה בציבור.

אפשר כי הגשמת מטרתם ותכליתם הציבורית של נשות ואנשי הספרות בזמננו תתאפשר רק כאשר יעסקו במקביל לכתיבתם, במשרה מלאה, בגיוס משאבים, תמיכות ונדבות לקידום, מינוף והנכחת יצירותיהם בתודעה הציבורית. עוד יהיה עליהם לפעול להקמת שדולה בכנסת ישראל שתפעל לקיום שוטף של ענייניהם השונים. אלו שאין באפשרותם הפנאי לעסוק בגיוס כספים, יפנו לגופים או לפרטים שזו התמחותם וישכרו את שירותיהם. ברם, זהו רק נדבך אחד בתהליך התממשות הספרות במרחב הציבורי. על מנת שהנדבן יהא מעוניין לקדם את היצירות, יהיה על היצירות לחדול מהסתגרותן בד' אמות העברית הארכאית והבדלנית. אך לא בכך כמובן יפרע היוצר מלוא חובו לנדבן. יהיה על היוצר, בדומה ליוצרים רבים לאורך ההיסטוריה, לשלם ביצירותיו חנופות, חנופות לנדבן ולעיתים אף יתבקש לעקם את עמדותיו ולהתאימן לעמדות הגביר, ומכל מקום לא לצאת נגדן – ובכך יפרע חובו. ליוצרינו יש הזכות המלאה לסרב להיתמך ולהזדקק, אך בכך הם מוותרים על זכותם לבוא בקובלנות כלפי הציבור והמדינה על מעמדה ומצבה של הספרות.

הימנעות מחציית קו הגבול הדק שבין ספרות מגויסת או משועבדת לספרות מכירת תודה וגומלת לנדבניה ותומכיה חשובה מאוד. באינאידה לוירגיליוס הרומי, המשורר אינו מספר על גדולתו של אוגוסטוס והקיסר אף איננו הנושא המרכזי, אך באופן עקיף ניתן ללמוד מהיצירה על גדולתו. איזון זה איפשר ליצירה בחלוף המאות להישאר קאנונית. במידה מסוימת, גם הצהרת שרת התרבות לשעבר, מירי רגב, כי לא תתמוך ביצירות שפוגעות במדינה או מכפישות אותה, היא הצהרתו של הנדבן הגדול והמרכזי ביותר של הספרות העברית, מה הם הקריטריונים לקבלת תמיכה ממנו. אל יתפלאו אותם הפועלים בניגוד לתבחינים ולהצהרות כי תחומי אמנות ותרבות שוקעים ודועכים, כאשר הם מתנכרים או שופכים דיבתם וחמתם על הנדבנים הגדולים ביותר שלהם, שנבחרו על ידי רוב הציבור ומבקשים לייצגו בהתאם לתפיסתם.

החומר (הכסף) הוא אפוא הכוח החזק ביותר שמאפשר את התממשות הרוח (הספרות) במרחב הציבורי. נראה כי אין כוח חזק ממנו, או שמשתווה לו שיכול להניע ולהגשים תהליכים ותופעות. לפיכך, היאך טבעי שהמשורר שרואה בעשייתו שליחות ציבורית או מבקש לשלבה בחיי הציבור, יזדקק לכסף שאין ברשותו, בלא שיחוש מבוזה או מושפל. נהפוך הוא, בבקשו נדבת נדיבים ובעלי ממון, הוא פועל להגשמת ומימוש המפעל הספרותי במרחב הציבורי ותורם לחיזוק התרבות העברית. האמנם ייתכן כי ההישענות על נדיבים שהובילה לתקומתן ולשגשוגן של מטולה, ראשון לציון, ראש פינה ופתח-תקווה אינה נוחה ובזויה בעיני יוצרינו ובנקל יעדיפו חיי אלמוניות ורעב? גם אם ישנם מעטים כאלה שזו העדפתם, הרי שזוהי פריבילגיה של יחידים ולא של ספרות עם המבקשת לשרוד ולהשתרש בחיים ההולכים ומשתנים של החברה הישראלית.

ותהייה אחרונה, תאורטית, קודרת ודקדנטית גם יחד, היה ואכן תוקם שדולה ספרותית בכנסת ונניח שהמדינה תכפיל פי עשרה את תקציב הספרות ותעניק קצבת קיום לכל המשוררים למען יתפנו באופן מלא למלאכתם, האם להערכתם הדבר יביא את הציבור הרחב לקרוא, לאהוב ולצרוך ספרות, יותר מכפי שהוא צורך אותה כעת?

[1] הלכה למעשה התקציב השנתי הממוצע בשני העשורים האחרונים הוא כ-40,000,000 מליון ₪, אך בניכוי משכורות לעובדי מנהלה ובכירים בתחום ובניכוי הוצאות שאינן ייעודיות, התקצוב השנתי נע בממוצע סביב 20,000,000 מליון ₪.