ד"ר נורית צדרבוים| 'מה רוצה אישה'- זו לא שאלה. על התערוכה בגלריה 'תל-חי'/ מדרחוב נתניה

ילידת 1949. תושבת נתניה. יוצרת וחוקרת רב תחומית (אמנות, פסיכולוגיה ופילוסופיה). אמנית פלסטית, משוררת, מוזיאולוגית ואוצרת, מסאית, יועצת אמנות, מאמנת NLP ומנחת קבוצות. מתפקידיה בעבר: "ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות" במכללת הגליל המערבי, יועצת אקדמית וראש תחום אמנות במוסד חינוכי, מנהלת סטודיו/גלריה 'נוריתארט'. פעילה באיגודים ובפרוייקטים בתחום האמנות והשירה. השתתפה בעשרות תערוכות בארץ ובעולם. שיריה הופיעו בכתבי עת וביומונים מודפסים ומקוונים רבים. פרסמה שמונה ספרים, ובהם ספרי שירה וילדים.

'מה רוצה אישה' – זו לא שאלה

על התערוכה בגלריה 'תל – חי' /מדרחוב נתניה

יום האשה – תשפ"ה

ד"ר נורית צדרבוים

השאלה ששאלתי את עצמי כשהחלטתי להציג בפני קבוצת האמנים את הנושא לעבודה ולתערוכה, הייתה, האם באמצעות עבודת היצירה, הפעילות האמנותית, ניתן יהיה להשיג תשובה לשאלה האלמותית הפרוידיאנית 'מה רוצה האישה'.

רוצה לומר, לא חיפשתי תשובה אחת וחד משמעית לשאלה. הסתפקתי בשאלה, בעצם השאלה, וחשבתי שהיא יכולה להיות טריגר מעניין ומאתגר – ליצירה.

לצורך העניין ובתור אישה שבין השאר ואולי בעיקר אישה יוצרת, חשבתי שהפעם מה שאני רוצה, הוא להתניע ולהניע אמנים ואמניות ליצור בהשראת אמירה זו.

כך גם הצגתי את הדבר בפני קבוצת היוצרים המיוחדת והייחודית, (אותה אציג בהמשך). תיארתי את מקור המשפט, מתוך הגותו הפסיכולוגית של פרויד, ולסכום הדגשתי שעל אף שהמשפט נשמע כשאלה, בשל המילה 'מה' הנמצאת בראשו - 'מה רוצה אישה' – עליהם להתייחס לזאת כאל אמירה.

בנתניה, במרכז העיר, פועלת ללא ליאות, עם תשוקה, חזון, ואהבת היצירה קבוצת יוצרים. בהובלה ובניהולה של מזל קוטי, אמנית יוצרת שכבר פיתחה לעצמה שפה, ציירת אקספרסיבית מופשטת קוטי הקימה ובנתה קבוצת אמנים פעילה חיה ותוססת המתכנסת באזור הגלריות ' תל – חי' במרכז העיר, המדרחוב, כל זאת בחסות ראש העיר ומנהלת מרכז העיר עלוית פרוינד.

בסיוריי בעיר הגעתי גם לשם, הכרתי את הקבוצה, את מזל, ובתוך כדי כך פנתה אלי מזל בבקשה לארגן תערוכה לקראת יום האישה / חודש האישה. החלטתי בזו הפעם להרים את הכפפה, ולתרום את חלקי לעיר אשר מתגלה בעיניי כעיר תומכת תרבות ופעילה מאד בהקשר זה.

כך התגבשה קבוצה של יוצרים סקרנים ( סקרנים ליצור, סקרנים להכיר אותי החדשה בעיר, סקרנים להתמודד עם אתגר חדש). התכנסנו למספר מפגשים, עסקנו מילולית ורעיונית בנושא, ולאחר מכן כל יוצר פנה לד' אמותיו בסדנתו תוך שהוא מתמודד עם האמירה. תהליך האוצרות היה מורכב ולא פשוט, וכדרך הדברים, נבחרו עבודות אשר מדברות בדרכן את הנושא, מהדהדות אותו, או את היוצרים. סכום התהליך הונצח בתערוכה גדולה בשלושת חללי התצוגה בגלריות 'תל – חי'

בהקשר לכך, וכפי שמקובל נכתב גם הטקסט שלי 'טקסט גלריה'

"יום האישה הבינלאומי תמיד יכול להיות תירוץ טוב לדון ולעסוק בנושא שמעניין נשים וגברים כאחד. נקודת המוצא לתערוכה הנוכחית הייתה האמירה האייקונית אותה טבע פרויד 'מה רוצה האישה' .

יחסו של פרויד לנשים היה מבוסס על תערובת של כבוד, משיכה ודעות קדומות. למרות המאמצים שהשקיע בהבנת האישה, עולמה, נפשה ומיניותה הודה באחת משיחותיו עם הנסיכה מארי בונפרט שלא הצליח במשימתו "השאלה הגדולה, שמעולם לא באה על פתרונה, ואשר עדיין לא הצלחתי לרדת לחקרה למרות שלושים השנים שהקדשתי לחקר הנפש הנשית היא 'מה רוצה האישה'. עם השנים משפט זה - 'מה רוצה האשה' - הפך להיות סמל לחוסר היכולת הגברית לפענח את הסוד הנשי.

אומני הגלריה גברים ונשים כאחד החליטו לנסות לפענח את הסוד הנשי באמצעים יצירתיים. האמנים התייחסו למשפט זה לא כאל שאלה שעליהם לתת עליה תשובה, אלא כאמירה משמעותית וטעונה העומדת בפני עצמה. כהדהוד הנישא בחלל וכגירוי לחשיבה אישית, כמו גם ריגשית וחווייתית. אמירתו של פרויד שכבר חדרה לזיכרון הקולקטיבי התרבותי, הפסיכולוגי, והמגדרי הפכה להיות בתערוכה זו סוג של קרדום לחפור בו.

אמניות, יוצרות, התבוננו אל תוך נפשן פנימה, במודע ושלא במודע, ובאמצעות חומרים שונים, בטכניקות שונות ביקשו לפענח את עצמן לעצמן, ואולי גם בעבור אחרים. בכך הן עברו סוג של חוויה ומסע חקרני יוצר שבו התוודעו לעובדה שעולמן רחב, עמוק, שונה ומשתנה. יש שיצרו בדרך אבסטרקטית ונעו בין השאלה לתשובה, תוך שהגדירו זאת 'בין העולמות'. נשים כמו גם גברים עסקו בצמיחה, באמירות ובשאלות מגדריות, יש בהתרסה מרומזת יש בקריצה והומור.

היצירות מעמידות שאלות הנוגעות בצניעות מול חופש ומיניות, העמדת פנים מול אמת טהורה ותמימה, יופי מול ריבוי פנים, חופש מול מסגרות, שבר ותיקון, נשיות, קבלה עצמית, חוזק ואימהות, יש שהצביעו ביצירתם בגלוי או במרומז על הסוד הקסום הבלתי מפוענח ואחרים שביקשו בדרך רב משמעית לרמז על עולם שלם של תקוות צפיות וצמיחה.

בתערוכה ניתן לראות מגוון רחב של אופני ביטוי. על הקשת הרחבה שבין ריאליזם קפדני, בצד רמזים סוריאליסטיים. אקספרסיוניסטי פיגורטיבי, ואקספרסיוניסטי מופשט, שילוב חומרים, טכניקה מעורבת, צילום, ומלאכות אשר לכאורה נתפסות כמלאכה עמלנית נשית, אשר באו במכוון להתריס מחד ולהצביע על נוכחות מחייכת מאידך.

הטיפול בנושא, העיסוק סביבו, השיח שהיוצרים קיימו בינם לבין היצירה המתהווה, היה תהליך של התבוננות מעמיקה, שואלת ומנסה לברר, כאשר היצירה המתהווה הפכה להיות סוג של "קול" זמני, מקומי, נקודתי לשאלה גדולה שתמשיך להדהד.

במסכת בבא קמא נאמר "בשאלת חכם חצי תשובה". ללמדנו שעצם עוררות השאלה והעיסוק בה כבר מקנה חצי מהתשובה אם לא יותר. לפיכך אוסף היצירות שמוצגות בתערוכה הם תחנה אחת, בתהליך מתמשך של חקר עיון ודיון תוך אישי אשר מתקיים בשדה היצירה ובאמצעים חזותיים. התערוכה על כל אשר בה מאפשרת לדיון האישי – פרטי – רגשי הזה להפוך להיות גם בעל חשיבות ומשמעות ציבורית חברתית ותרבותית.

שלושה חללים מאכלסים בצבע, צורה וחומר עבודות אשר מנסות לדבר את האשה, בשם האשה, על האשה, אל האשה ומוכיחים שאשה היא עולם ומלואו".

ומה אמרו האמנים, ביצירתם?

רבקה נבו מציירת בסגנון מעורב שיש בו אקספרסיביות בצד הציור הילדי התמים, דמות אישה ומהדהדת לשנות ה- 60 לילדי הפרחים, 'נערת הפרחים' –חולמת על עולם יפה יותר, שמח, נטול דאגה, שיש בו שלום ואהבת אדם ועולם. יחד עם זאת בעבודת 'אשת העולם' – היא חושבת על מרחבים ברוח כמו גם במפגשים פיזיים – עולם ואדם.

איור 1 רבקה נבו - נערת הפרחים

איור 2 רבקה נבו - אשת העולם

טינה צרפתי – מציגה דימוי שנע בין פיגורטיבי למופשט, מרמז על פריצה ו' צמיחה', בכך היא רואה באישה פוטנציאל ושאיפה לגדילה העצמה וצמיחה. טינה ניגשה לעבודת הציור מתוך התנגדות בסיסית לקביעותו של פרויד, בעבורה האישה מובנת וברורה ונמצאת בשאיפה מתמדת לצמיחה. ומתוך אותה התנגדות הציירת מאתגרת את הצופה בשפה ציורית שיש בה מן המובן והמונכח ומן המעורפל והסמוי. בבחינת אשה היא פרח מפיץ אור, ומתפרץ לכל עבר.

איור 3 טינה צרפתי - צמיחה

ילנה לוינסון – בעבודתה 'תשובה ושאלה' מתארת דמות אישה אשר שואלת ומשיבה בו זמנית, תוך שהיא מכילה את הרצוי כמו גם את הכפוי, את החופש עם הגבולות, כמו רוצה לומר, שבצד החלומות, השאיפה, השמחה והחופש קיימת גם מציאות שאין להתעלם ממנה. הבעת פניה מעידים על סוג של חוסר נחת, המבטאים שמחה מהולה בתמיהה, ידיעה וחוסר ידיעה. ילנה מתארת ביצירתה את מה שהיא מכנה "קצת אני וקצת לא אני, ובעצם מבקשת להמשיך ולשאול 'מה אני, או מה אישה רוצה?"

איור 4 ילנה לוינסון - תשובה ושאלה

אולי ברמסון – מציגה דמויות נשיות כשהן מתבלטות ונעלמות במשחקי אור וצל, במגוון טכניקות של הבלטה ומחיקה. מציגה ארבע עבודות הנוגעות בשאלות נשיות נוקבות, שהן בו זמנית שאלה ואמירה, ביצירותיה "פאם פאטאל' , 'הגברים בצל', 'צניעות אישה' ו 'תמיד אישה'. ברמסון אינה מתיימרת להציג תשובה אחת וחד משמעית, אלא נותנת ביטוי ומשמעות לפניה הרבים של נשיות, בעין אחת ביקורתית ובאחרת מחייכת. ברמסון שואלת ומתדיינת בינה לבינה בהתנהלות הדו ערכית אשר בה אישה מתבקשת לנהוג בצניעות מחד ומאידך מפגינה את חמודות גופה ברמזים סקסיים. ברמסון מבקשת להביע מחאה על כך שרק אישה היא זו שנדרשת למחסומים בשונה מהגבר. בעבודתה ניתן לזהות שיח פנימי ומרומז המהדהד לדמויות המיתולוגיות 'חוה ולילית'.

איור 5 - אולי ברמסון תמיד אישה

איור 6 - אולי ברמסון – פאם פאטאל

איור 7 - אולי ברמסון - צניעות אישה

איור 8 - אולי ברמסון - גברים בצל

אמי קנקה ולדרסקי, בוחרת בטכניקה אשר נחשבת לכאורה נשית, עבודה בחומרי אריגה ותפירה. משתמשת בחומרים רכים ומייצרת מרקם רך ומעורב. המפגש של היוצרת עם הטכניקה החדשה והמאתגרת מאפשרת לה לשדר את ולהגדיר את מצבה שלה ושל האישה כ 'בין העולמות'. כמו רוצה "לנוע בין השאלה לתשובה", בין קשה ורך, בין ברור ומופשט, בין יציב או מתפוגג, בין כהה לבהיר, בין חוטי מחשבה לאיים של נינוחות. באמירה זו יש מן הספק ומן הנחישות בו זמנית. מתוך מודעות עצמית גבוהה, אומרת האמנית " אני רוצה לבטא את הרגשות של באמצעות אמנות", ולהתנסות בין טכניקות חומרים ויצירה, לסכום "אישה רוצה המון דברים".

איור 9 - אמי קנקה ולדרסקי - בין העולמות

ציפי אלדר מציגה דיוקן נשי, צבעוני ועשיר במבע פנים המשלב גם מבע חומרי, וצורני. עבודת מתכתבת עם הסגנון הקוביסטי, ובכך היא למעשה קובעת את צורת הפנים כמו גם מפרקת אותו למרכיבים שונים. יצירת 'יוצאת מהריבוע' מדברת על חופש, פריצת גדר, תוך שמירה על מסגרות על פי בחירתה שלה. דיוקן האישה של אלדר מתכתב עם תרבויות עתיקות, עם עמים אתניים כמו גם עם מחשבה אמנותית מודרנית. הריבועים המעטרים ובונים את הדיוקן מייצרים סדר חדש ואחר, המתמקם היטב עם הסדר הישן ויוצר שלמות אחרת. בתוך המשחק הצבעוני – קוביסטי, מתכתב הציור עם הציור הקלאסי 'נערה עם עגיל פנינה של הצייר ההולנדי ורמייר, וזאת באמצעות המבט, העגיל וכיסוי הראש.

איור 10 - ציפי אלדר - יוצאת מהריבוע

דליה אילון סינקלר מציגה עבודה אחת בסגנונה האישי הייחודי שכבר הפך להיות חותם וכתב יד אישי. סינקלר מדברת מתוך חייה שלה, מתוך התבוננות פנימה על מצב קיומי עכשווי ומבקשת בעבודתה את עצמה, ואולי בכלל את העולם 'לאחות את השברים'. "הייתי צריכה לייצר את עצמי" אומרת האמנית ומעידה על תהליכי צמיחה שעלו בעקבות משברים. בעבודתה יש אמירה כמו תיאור מצב בצד תקווה ומבט לנקודות אור ותיקון. בין השברים הנראים גם כעבודת פסיפס ניתן לראות את כתם האור המרכזי, אפילו בבחינת האור שבקצה המנהרה. האמנית מתבוננת בעצמה מתוך עוצמה ויודעת להעיד על כוחה האישי נשי "שמרתי על הסגנון שלי". ניתן לקרוא את הרסיסים המפוזרים כשברים של כלי, וכמטפורה לחיים ולאדם. החלקים המפוזרים בסדר צורני וצבעוני, ובעלי מקצב חד ומיוחד, מייצרים שלמות מתוך הפיזור – אוסף הפרטים יוצרים דבר אחד שלם. השברים מתכנסים פנימה לעיגול, והמראה המתקבל הוא שמתוך ההתפרקות נוצרת שלמות ואחדות. מאין תמונת מראה של החוויה האישית של היוצרת, מטאפורה חזותית של סיפור חיים שיש בו מן העבר, ההווה, ומבט אל העתיד.

איור 11 - דליה אילון סינקלר - לאחות את השברים

סמדר ברנע – מציגה סדרת עבודות צילום מרתקות בהם היא מתבוננת על מציאות כל שהיא, מפרקת אותה בדרכה, ומציגה דימוי שהוא בבחינת פרשנות אישית למצב נתון. ברנע אינה מצלמת כדי לתעד, אלא כדי לתת עוד מבע לאופן שבו היא מפענחת את המציאות, ומייצרת לה פרשנות אישית. בעבודותיה "אמהות", "פליאה", "קבלה" מציגה ברנע מצבים שונים של אישה. דימוי גוף, שבו האישה מוצגת במערומיה מתוך קבלה עצמית, הצגת הגוף הנשי היפה לא בהתייחס לקודים חברתיים אופנתיים של הגוף המושלם, אלא נשיות במלא הווייתה כפי שהיא. ברנע מתכתבת עם יצירות אמנות, ויוצרים אשר יצרו את דמות האישה ומביאה את הפרשנות האישית נשית שלה העולה גם מתוך השיתוף עם מי ששימשה להיות המודל. בעבודותיה האחרות היא מדברת על אימהות, ומשלבת בין הגוף הנשי העירום ובין חמלה ורגשות אימהיים הבאים לידי ביטוי ברוך שנוצר מתוך תהליך ההפשטה של הצילום, מתוך המחווה הגופני והתנועה. הגוף הנשי בעבור ברנע הוא מהות. בנוסף מציגה צילום מופשט המתאר משהו כמו סודה של האישה, כשהפענוח מוטל על הצופה.

צילומיה של ברנע מתכתבים עם הציור הקלאסי, הציירים ההולנדים, הרקע השחור הכהה והאור המוקרן על הגוף. השיח עם הלקאסיקה מחדד את המציאות העכשווית של אישה יוצרת המתבוננת על נשיות לא כחפץ ומודל, אלא כתהליך התבוננות מעמיק המשלב בין אמירה, חוויה ורגש.

איור 12- סמדר ברנע - אימהות

איור 13 - סמדר ברנע - אימהות

איור 14 - סמדר ברנע - פליאה

איור 15 - סמדר ברנע - ללא שם

סנדרה קליימן – בוחרת להביא את נקודת המבט הגברית, זו השואלת והרואה את האשה כדמות חידתית. קליימן מציגה שני דיוקנאות גבריים, ברישום עז ומתפרץ, ובכך מנסה לבטא את אמירתו של פרויד, הרואה כאמור את דמות נפשה של האשה כסוד בלתי מפוענח, 'חידה' הוא שם העבודה. קליימן בוחרת באמצעים מינימליים , רישום, שמייצג את כתב היד האישי, את האמירה האישית, כמו גם את המחשבה וההרהור.

איור 16 - סנדרה קליימן - חידה

ענת בן עזרא מציגה סדרת עבודות שבהם הדמות הפיגורטיבית הנשית מתפוגגת וצצה לסירוגין בתוך עולם צבעוני עשיר, במשיכות מכחול אקספרסיביות טעונות צבע ורגש. בעבורה נשים הם 'עולם ומלואו', כפי שעולה מתוך עולם הצורה והצבע, היא מתכתבת עם היצירה 'שלושת הגראציות' שהן אצלה נשים באדום, ומציגה סולם מדרגות יורד, שבה היא מבטאת שוב את השאלה העלומה, בה מאן דהוא בכל זמן ובכל מקום מנסה "לרדת לסוף דעתה" של האשה, כל אישה. הדימוי של אשה מתגלה ונעלמת, כמו ברורה ובלתי ברורה, מובנת ובלתי מפוענחת כאחד. בן עזרא, בודקת באמצעות פעולת הציור את עולמה האישי כאישה, לא על מנת להשיג תשובה, אלא במטרה להיות. בעבורה ההוויה הנשית היא עולם היצירה, המגע עם החומר, והמעבר ממנו לרוח.

איור 17 ענת בן עזרא - לרדת לסוף דעתה

איור 18 - ענת בן עזרא - עולם ומלואו

איור 19 - ענת בן עזרא - שלושת הגראציות

יוסי ארדי, בציור ריאליסטי, בדימוי עז מבע, ביצירתו 'התפוח והעץ' מחזיר, בדרך הביטוי הייחודית לו, המדויקת הצנועה והמובנית את המשולש המיתולוגי, מזכיר את התפוח שננגס בגן העדן. מתחיל מסיפור התאנה ואומר 'אשה רוצה לנגוס'. האמן מסתמך על עדויות העבר, סיפורי גן עדן ומותח אותו עד לאישה העכשווית. וכל זאת לא ממבט של ביקורת אלא מתוך הכרה בעוצמתה של האישה. בציור מופיע הראש בלבד, ובכך מתכתב עם עץ הדעת, שהרי הדעת היא בראש. המבט הוא עז חזק ונחוש והתפוח הוא על השולחן, בבחינת הנושא לדיון. בציור נוסף מציג ארדי, אשה דרך הגב, מבטה אל האופק בבחינת 'אישה חושבת". ארדי כגבר שמתנסה ומעמיק בשאלה זו, באמצעות הציור, מציג את תהליך החשיבה, את עצם העיסוק בשאלה, בתוך הפעילות היוצרת. הציור הוא תהליך החשיבה, המתבונן בשאלה לא על מנת לספק תשובה חד משמעית, אלא כדי להיות בחווית החקר השאלה והתהייה.

איור 20 - יוסי ארדי - התפוח והעץ

איור 21 - יוסי ארדי - אישה חושבת

גידי בר און – מציג גוף של שלוש עבודות בבחינת סיפור בשלושה שלבים. בטכניקת רישום ואיור, משלב בין אמירה חשובה ובין חשיבה הומוריסטית. הדימוי המרכזי לכאורה, הם ערמת הכלים. בכך הוא מהדהד ומרמז לאמירות שוביניסטיות כמו 'אשה במטבח', ומייצר מנקודת ראות גברית אמפטיה לנשים, והבנה שאין מקומן בין הכלים, אין רצונן להיות בין ערמות הכלים, כאשר הכלים והביטויים הנגזרים מהם הם מטאפורות לעבודת נשים כובלת, מגדרית, סוגרת ושולית. בר – און כמו זועק את זעקתן של אלה הרוצות לצאת מתכתיבים שהמסורת גזרה עליהן. עבודתו 'יוצאת מהכלים' מתארת באורח דו משמעי את הכעס כמו גם את התקווה. את האמפטיה ואת הרצון הכן להיכנס לראשה של האישה להבין אותה ולזעוק על עוולות מפלות ובלתי שוויוניות. עבודה המשלבת מיומנות שנינות והומור.

בשירו נחבאת אל הכלים , כותב בר – און "הָאִשָּׁה חֲכָמָה, בִּקְטַנָה כְּבַגְּדוֹלָה/ עַל פְּנֵי כָּל גֶּבֶר, הָאִשָּׁה מִמֶּנּוּ נָעֲלָה......תִּגָּר הָאִשָּׁה תִּקְרָא/ רַכָּה, נְעִימָה, עֶרְכִּית, יָדְעַנִית, בְּאֵלֶּה הַתְּכוּנוֹת, יָצְאָה מֵהַכֵּלִים......

איור 22 גידי בר און - יוצאת מהכלים

איור 23 - גידי בר און - יוצאת מהכלים

איור 24 - גידי בר און - יוצאת מהכלים

מירה שטרן מציגה רישומים בקו, בטכניקה שבהם היא מוסיפה את פרקטיקת הרקימה על מצע של ציפיות. עולה אמירה הן מתוך התוכן של הדימויים והן מתוך החומר. שטרן מציגה על ציפיות של כריות, כאשר החומר הוא בד. הציפית שתפקידה לצפות כריות משמשת כאן readymade ( חומר מן המוכן). היא המצע לתהליך הרקימה, כמו שהיא גם נושאת משמעות בשל תפקידה הקודם. משמשת כמצע ליצירה – לרישום ולרקמה, ובו בזמן מרמזת על תפקידה ועל עברה, ציפית ישנה, ובכך היא מביאה עמה מסורת, ביתיות ונינוחות. שם העצם 'ציפית' גם הוא בעל משמעות ונושא עמו תוכן רעיוני. שטרן רוקמת דימוי (רישום) של אשה בערוב ימיה הבוחנת אם מימשה את 'ציפיותיה' של הילדה שהייתה. שטרן מסבירה "לבוש הזקנה חורפי מטפורי לגילה, ולבוש הצעירה קיצי, והיא אוחזת בפרחים העתידים לנבול". על ציפית נוספת שטרן מציגה את עצמה בסתיו ימיה כשהיא מתבוננת בילדה שהייתה כאשר "שתינו בוחנות זו את זו". שאלת השאלות העולה מן הצפיות הרקומות, האם ריקמת החיים שחוותה ענו על הציפיות, האם חלומות הוגשמו. העבודות עצמן מוצגות בגלריה כשהן תלויות על חבל כביסה ואטבים, על החלון הפונה אל הרחוב ההומה. על הציפית השלישית רוקמת היוצרת את מילות השיר פריה עטה - 'יום כביסה'. בשירה אומרת בין שאר דבריה " תּוֹלָה תִּקְווֹת / מְגַהֶצֶת אֶת הַצִּפִּיּוֹת / מֵחֲזִירָהּ לָאָרוֹן./ מָחָר אֶקְנֶה צִפִּיּוֹת חֲדָשׁוֹת". שטרן מוסיפה לדימוי גם את הכתב, והכתב הופך להיות בו זמנית גם צורה וגם תוכן. פעולת הרקמה מהדהדת לאמנויות נשיות מסורתיות, כאשר השימוש בהן בקונטקסט של תערוכת אמנות, מצביע על חדשנות דרך שימוש באמצעים מסורתיים. גם השימוש בטכניקה מסורתית והבאתה אל תערוכה בעידן העכשווי מרמזת ומהדהדת לדורות ששטרן מציגה, אישה – זיקנה, ילדות ועלומים – פער הדורות, חיבור בין הדורות, פעם ועכשיו, ומה צופה העתיד. ציפיות שהתגשמו או לא, ציפיות שעוד יתגשמו בשאיפה.

איור 25 - מירה שטרן - תולה כביסה

איור 26 - מירה שטרן - ציפיות 1

איור 27 - מירה שטרן - ציפיות 2

אניטה ארבע משלבת בין ציור פיגורטיבי ריאליסטי מדוייק ולוגי, דימוי של אשה היושבת 'על המזוודות', ומערבת משיכות מכחול אקספרסיביות, בכך היא מעידה על ארעיות, זמניות, גמישות, ומציגה את קו התפר שבין הגיון לרגש, איפוק והתפרצות. כל זאת במבע רגשי וסוער בתנופות מכחול, כמו גם במבט ומבע פנים המביט וצופה אל הזמן ואל האופק, כמו צפייה שלווה מהולה בהרפתקנות.

איור 28 - אניטה ארבע - על המזוודות

ליה טויטו – מציגה דיוקן במשיכות מכחול סוערות העולות מתוך דימוי הראש - "מחשבה יוצרת". ליה כלשונה יוצרת מתוך מחשבה, בעוד היצירה עצמה מייצרת מחשבה. בדרך זו מתנהל שיח בין היוצרת לצופה. היא חושפת בסערת צבע אקספרסיבית את סיעור המוחות שלה עצמה, בקדחת היצירה, ובכך מאפשרת לצופה להצטרף לסיעור המוחות ולצרף את רצף המחשבות שלו. מבחינת היוצרת אשר רוצה ליצור, לזעוק ביצירתה לחשוב ביצירתה ולחשוב עם יצירתה. כשם שיש סערת רגשות, ויש, כך גם יש סערת המחשבות. גם יוצרת זו, לא מבקשת לתת מענה לשאלה 'מה רוצה אישה', אלה מתארת עולם ומלואו, סוער, הפורץ מטאפורית מתוך ראשה. רוצה לומר, אכן האמירה הפרוידיאנית היא שאלה כאשר התשובה עליה מגוונת, סוערת, קולחת וצבעונית.

איור 29 - ליה טויטו - מחשבה יוצרת

אורן בדוסה בעבודתו 'דלתות' מציג עבודה מהולה באווירה מיסטית רוחנית ויצרית. בדוסה כמו אומר, אני מצטרף לשאלה הגדולה שאין בתשובה ומעצים אותה כאן. דימויי דלתות נעולות מבצבצות מבין נוף כמו הררי, כמו נוף קסום בארץ אגדות כל שהיא. בעבודתו הוא מגלם שיח סמוי בין שפת הגבר לשפת האשה, שפות שונות, עולמות שונים בבחינת נוגה ומאדים, ומבקש לומר שאלה אינם מבינים את אלה, כל אחד אמון על שפתו, ועל כן הדרך להבנת האחר או האחרת, את לבו או את שפתו הוא שיח. נכון לעכשיו הסוד נמצא מאחורי הדלתות, הדרך בין הדלתות השונות, כאשר כל אחת מייצגת את אחד המינים היא מאין דרך חתחתים, כמו בין גאיות, או חציית נהרות.אך עצם היות הדלתות מרמז על כך שמפתח כל שהוא יכול לפתוח אותן. תרומתו של בדוסה לשאלה 'מה רוצה אישה" היא בבחינת שאלה שיכולה להיות נכונה גם באשר לגבר. המפתח לדלתות אלה, הצהובות, שיש בהם סוג של אור הוא שיח.

איור 30 - אורן בדוסה - דלתות

מזל קוטי מציגה עבודת צבע, אקספרסיבית מופשטת, מתוכה מבצבצים ונעלמים דמויות דיוקן, כמו באים והולכים. ברשת קווים, המייצרים סוגים שונים של פרספקטיבות, מייצרת קוטי שכבות, רבדים, וחלקים שונים שמתחברים לשלם אחד. מסבירה קוטי, שאלה הם קווים של 'תשוקה'. תשוקה לחיים, ליצירה, להוויה, להיות, לצמוח, לגדול ולהגדיל. הפורמטים גדולים במיוחד, ומייצרים נוכחות חזקה, המדברת את עצמה. מסיבת הצבע והצורה המתכנסים ביצירתה, מעידים בו זמנית על כאוס שנערך בו סדר, על איפוק מול חופש ללא גבולות, על שמחת הצבע, כמו שמחת הטבע. בעבודה נוספת 'דרך הגב' , באותו משב רוח של ציור אקספרסיבי, מבצבץ דימוי, טורסו, גב אישה. אדום סוער ולוהט, מתאר גם הוא סערת יצרים, תשוקה, כמו רגעים של מצוקה, הקווים החרוטים מתארים את סימני החיים שנחרטו בגוף ובנפש. עם זאת הגב הכחול, מרמז על דמות שמתבוננת קדימה אל האופק ואל כל האפשרויות שטמונות במבט קדימה, בעוד הגב מופנה אל תלאות החיים שהם כבר נכסי העבר.

איור 31 - מזל קוטי - דרך הגב

איור 32 - מזל קוטי - תשוקה

פול סימו – מציג עבודות ריאליסטיות מוקפדות שיש בהם ניחוחות מסורתיות של נשים יפות, כמו עץ, כמו פרח, כמו נוף. בעבודתו 'צמיחה', עולה וצומחת דמות אישה עירומה מתוך האדמה כאשר חלק גופה התחתון הוא ענפים עלים ושורשים, כמו עולה מן האדמה, בדומה לפרימוורה של טיציאן העולה מן הים. בכך הוא מהדהד מצד אחד אל חווה אם כל חי, חוה והעץ, אולי עץ הדעת, מהדהד למושג אימא אדמה, האמא שצומחת להיות כמו עץ. בבחינת 'כי האדם ( האישה) עץ השדה'. ערוותה מכוסה בענפים ועלים, אך בו בזמן שדיה גלויות וחלק גופה העליון, המעניק והמניק גלוי. דמות שנראית כמו אלה מיתולוגית הצופה ממרום צמרתה על החיים והעולם. בעבודה אחרת, 'אישה היא פרח' מתמזג הדיוקן עם פרחים, כאשר הצוואר הוא גם האגרטל המלא במים. פול באמנותו עוסק באסתטיקה בנגיעות סוריאליסטיות, ומתבונן במציאות ובאישה ממקום של יופי ופריחה.

איור 33 - פול סימו - צמיחה

איור 34 - פול סימו - אישה היא פרח

בהקשר זה מציגה גלינה לוגיס בציור אקספרסיבי על גבול המופשט את עבודתה 'פרפרים בבטן'. בכנות רבה, ובמשיכות מכחול רכות המתמזגות אלה באלה, מבצבצת דמות כמו עירומה כאשר דימויי פרפר המרחפים בין להיות או להיות, בין פיגורטיבי למופשט, ומתארים מצבים רגשיים אישיים. כאשר הדימוי פרפרים בבטן מבטאים התרגשות, חרדה, שמחה, כמו אולי גם עצב כעס מהולים בשמחה –

איור 35 - גלינה לוגיס - פרפרים בבטן

שי כחלון מביא עבודת עשירה בצבע ודימויים, מתוארת וחלוקת צבע מדויקת ומושכת עין ואומר במילים כמו גם בצורה 'לא יודע'. דמות דיוקן האשה בהבעת פנים תמהה ושותקת נושאת על ראשה את מנורת הקסמים של אלאדין, בבחינת משהו שיש להתאמץ כדי להבין את אשר בראשה הסודי הסמוי. הטיפול בדימויים, הצבעוניות ומבנה העבודה מזכירים סיפורי אגדות, עולם קסום מלא חידות והפתעות. כחלון משלב ביצירתו את הכתב, בבחינת 'כתב ודימוי' כאשר הכתב מחזק את האניגמטיות שבשאלה, ומבטא את ההסכמה וההשלמה עמה "כל מה שאני יודע, שאיני יודע' - ipse se nihil scire id unum sciat. הכתב הופך להיות חלק מהמבנה הצורני של הציור, בבחינת אותיות פורחות באוויר, כמו מנטרה של קוסם, ובו בזמן מצטטות משפט פילוסופי חשוב ומוכר. כחלון מכריז בפשטות ובחן רב, שאינו יודע, ומתוך היופי החזותי העולה מן הציור, ניתן להניח שיפה לו כך.

איור 36 - שי כחלון - לא יודע

שושי שאבי, 'רוקדת את החיים' הצטרפה לתהליך בדרך מקרה ותרמה את חלקה בציורי אדום, נשים, רומנטיקה וריקודים, ובכך הוסיפה עוד ממד המציג את פניה הרבים של אשה, בין אם זו כל אישה באשר היא ובין אם מדובר באשה היוצרת, המציגה את עולמה במכחול צבע וצורה. לפעמים ביד בוטחת החלטית המקפידה על קווי מיתאר, כמו מתארת גבולות וסדר, לעיתים בקו מתלבט מהסס שמתכתב עם אווירת הריקוד והקצב. אווירה ספרדית של יין רומנטיקה ופלמנקו – יש נשים שזה מה שהן רוצות, ואולי אחרות רוצות רק לספר על כך בדימוי צבע וצורה.

איור 37 - שוש שאבי - רוקדת את החיים 1

איור 38 - שוש שאבי - רוקדת את החיים 2