ד"ר נורית צדרבוים| ה'עצמי' השואל – ה'עצמי' המשיב – ה'עצמי' המספר....

ילידת 1949. תושבת נתניה. יוצרת וחוקרת רב תחומית (אמנות, פסיכולוגיה ופילוסופיה). אמנית פלסטית, משוררת, מוזיאולוגית ואוצרת, מסאית, יועצת אמנות, מאמנת NLP ומנחת קבוצות. מתפקידיה בעבר: "ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות" במכללת הגליל המערבי, יועצת אקדמית וראש תחום אמנות במוסד חינוכי, מנהלת סטודיו/גלריה 'נוריתארט'. פעילה באיגודים ובפרויקטים בתחום האמנות והשירה. השתתפה בעשרות תערוכות בארץ ובעולם. שיריה הופיעו בכתבי עת וביומונים מודפסים ומקוונים רבים. פרסמה שמונה ספרים, ובהם ספרי שירה וילדים.

ה'עצמי' השואל – ה'עצמי' המשיב – ה'עצמי' המספר....

ד"ר נורית צדרבוים

"אני מצייר כדי להגיח" (אנדרה מרשאן)

"רק על עצמי לספר ידעתי" אומרת רחל - משפט שהפך להיות שגור ידוע ומקובל. קיבלנו באהבה את האמירה הנועזת בה המשוררת מודה בכנות ובאומץ שכל שהיא יודעת הוא לספר על עצמה. נשאלת השאלה, האם המשוררת אומרת זאת בגאווה ובהתנשאות בבחינת 'אני מרכז העולם, מדברת רק על עצמי', או שמה אומרת זאת בצניעות, כשהיא מעידה שאינה יודעת דבר בעולם מלבד לדבר על עצמה, או אולי את עצמה.

כך או כך, המשוררת מספרת שהיא יודעת לדבר על עצמה, אבל כל 'עצמה' הזה שבו היא כה עסוקה הוא עולמה ה 'צר כעולם נמלה'. אינה יהירה, אינה מתנשאת, ואולי אפילו בבושת מה, מספרת שאף שכל שהיא יודעת הוא לספר על עצמה, מודעת היא לעובדה שעולמה הזה, שבו היא כה מרוכזת, צר עד מאוד. בהמשך השיר עולה תיאור על עולמה רווי הסבל והמצוקה.

המשפט של רחל הפך להיות משפט אלמותי. יש שיאמרו אותו על האחר בבוז ובהתנשאות, יש אשר יסכימו כמו רחל, לומר זאת על עצמם ממקום של אמת, ויש שידעו זאת בעמקי ליבם ולא יעזו לומר זאת בגלוי. בחרתי להתחיל כאן בדבריה של רחל, על מנת לגעת ב 'סיפור העצמי שלי'. מכאן אבקש לקחת את המאמר, למקום אישי ובו אשתף מסע חיים אמנותי - אישי - יוצר - חוקר - רב שנתי ורב חומרי.

כמו רחל, בהשראתה, ותחת האישור שהיא כבר נתנה בשירתה אמשיך ואומר כפאראפרזה 'רק על עצמי לצייר ידעתי' –במשפט זה הריני פותחת מניפה גדולה, כלשונה של יונה וולך "תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה[1]". רוצה לומר, שכאן, תוך שאני מזמינה לצפות ולעקוב אחר תהליכי ההתבוננות שלי – אספר על זה, אספר על עצמי ואבדוק את המשתמע מהמילה 'ידעתי'.

בהיותי סטודנטית לאמנות בראשית דרכי, אחת המשימות המשמעותיות בשנה א' הייתה לצייר 'דיוקן עצמי מול מראה'. בעת הזאת אמר לי המרצה כבדרך אגב 'את מאד תאהבי לעשות את זה'. עד היום אינני יודעת מדוע אמר זאת, או איך ידע, או מה ידע, ולמה אמר (שאלה זו ממשיכה להטריד אותי), יחד עם זאת כבר אז ועוד יותר לימים, הבנתי שהיה צדק בדבריו.

במסגרת עבודות רבות שעשיתי באמנות, לאורך השנים, אם היו אלה ציורי נוף, ציורי נושא, טבע דומם, עירום, רעיונות ונושאים אישיים משלי, עבודות סביבתיות, אמנות בקהילה, תפאורות תיאטרון, היה דבר אחד שחזרתי אליו שוב ושוב, כל הזמן, רוב הזמן, והוא הניסיון לצייר דיוקן עצמי.

אני מדגישה ואומרת 'ניסיון'. עד היום אני ממשיכה 'לנסות', כל ציור שנוצר מתוך ניסיון חוזר ונשנה זה, הוא בבחינת 'עוד הצעה', או עדות להתנסות, וכך אני ממשיכה בתקווה שפעם אחת סוף סוף אצליח. מסתבר שזה מסע ( ועל כך עוד ארחיב בהמשך). כל ניסיון, או פעולה, או מעשה יצירה המסתיים בתוצר, מוביל אותי ליצירה הבאה. ההרגשה המשמשת בי היא שאולי לא הצלחתי במשימה הפעם והיא נוסכת בי כוחות ותקווה לקראת היצירה הבאה. מרלו פונטי אומר ש " הראייה של הצייר היא לידה נמשכת"[2]. כל ציור שנוצר הוא חלק מתהליך שלימים הבנתי שהוא אינסופי, לידה נמשכת, בבחינת להיווצר ולהיווצר....

כך לאורך זמן, אני עוברת "מנסיון לניסיון". בכל פעם מקיימת פגישה אישית עם עצמי, כשאני הסובייקט המתבונן על עצמו כאובייקט ומנסה לצייר (לפענח [3]) את דיוקני. מפיקה ציור ועוד ציור ואין שובע. אדגיש ואומר שבין כל הפרויקטים המרובים והמגוונים בהם אני עוסקת, אני תמיד חוזרת לסצנה הזאת - לעמוד מול מראה, לפגוש את דמותי, ולנסות לצייר 'דיוקן עצמי'. כמטאפורה ניתן לומר "חוזרת לנמל הבית" המקום הבטוח, ובהמשך אלמד ואבין שמעשה היצירה מתכתב עם המונח 'בית לנפש' [4]. לימים כבר הבנתי שזה יכול להיות 'ציור עם עצמי' – ציור את 'עצמי' – ציור על 'עצמי' –'ציור מול עצמי' - מה שאומר שזה שיח פנימי נפשי, תוך אישי המתנהל דרך שימוש באמצעים אמנותיים. את המפגש המיוחד הזה של צייר מול מראה[5] מתאר פונטי ואומר "המראה היא מכשיר של כישוף אוניברסלי ההופך את הדברים למופעים, ואת המופעים לדברים[6]".

אני אומרת שאני שבה 'לנסות', משום שבעבורי כל עבודת ציור וכל תהליך היצירה המתפתח, הוא תמיד יציאה למסע והליכה לעוד ניסיון. רק כאשר מסתיים התהליך ולפני מונח תוצר שהוא פרי המסע, אני מבינה שהפקתי עוד ציור. כאן המקום לומר ולציין שאם אמרתי תחילה ברוח רחל המשוררת 'רק על עצמי לצייר ידעתי', אומר עתה, ולאור דבריי אלה, שעל פי הרגשתי 'לא ידעתי'. כלומר לא נגשתי לעשייה זו כבעל מלאכה שיודע היטב את מלאכתו, ידעתי שאת זה אני רוצה לעשות, שבזה אני רוצה להתנסות, ויותר ממה שאני רוצה, כוח אחר, חזק פנימי, תובעני דוחף אותי לסצנה הזאת החוזרת על עצמה. ממבט על וממרחק של היום אומר שעצם העשייה אינה מעידה על כך שידעתי לעשות, ידעתי שאני רוצה וצריכה לעשות. ידעתי שאני מבקשת לשאול. בעבורי פעולת היצירה היא תהליך של מעשה שיש בו שאלה. והתשובה שניתנת לי כאשר מעשה היצירה הסתיים היא תשובה זמנית וחלקית.

אחרי שנים של יצירה ועיסוק בציור דיוקן עצמי בתום לבב, הבנתי שיש כאן תופעה - צייר שעוסק באופן עקבי, אינטנסיבי, ואולי גם אובססיבי בציור דיוקן עצמי. בשלב הזה מתחילות להתעורר שאלות כגון, מה זה? מה זה אומר? למה זה? ומה אפשר להבין או ללמוד מזה?

כאן אציין, במאמר מוסגר, שכאשר אני עוסקת בציור דיוקן עצמי מול מראה, אין בכוונתי ליצור ולהפיק ציור שהוא בבחינת 'אמת צילומית'. ציוריי אינם ריאליסטים במובן של חיקוי וייצוג המציאות. איני מעתיקה את אשר עיני רואות. סגנון הציור שלי הוא הבעתי, רגשי, פתוח ופרשני. דמותי הנשקפת אלי מן המראה היא מקור התבוננות, כמו גם מקור השראה. סגנון הציור שלי אקספרסיבי, מה שאומר שההסתכלות שלי על האובייקט ( נושא הציור שזו אני הנשקפת במראה) משלבת בין התבוננות החוצה ופנימה. אל הנראה והגלוי הנשקף במראה, ואל המעורבות האישית שלי, שהרי בבואי לצייר אני מביאה את עצמי לזירת הציור – גוף ונפש "הרישום והתמונה הם הפנים של החוץ והחוץ של הפנים, האפשריים מכוח כפילותה של התחושה[7]".

כך נוצר תיעוד חזותי של מפגש ושיח תוך אישי, הציור הופך להיות מסמך המתעד שיחה שהתקיימה בשפת האמנות. שפת האמנות שמילותיה הן צורות, משטחים, קווים, צבע, ערכים שונים של צבע ועוד. במפגש הזה, באקט הזה של עבודת היצירה שיש בה ממין ההתבוננות והחקר נוצר דיאלוג דו סטרי, הנובע ממה שהצייר רואה ומראה וממה שהציור רואה כדי להיראות ולספר. אוֹמַר שציירים אוהבים לצייר את עצמם בזמן שהם מציירים משום שבאופן כזה " הם מוסיפים למה שראו באותו הרגע את מה שהדברים ראו מהם[8]".

מתוך אוסף העבודות שנוצרו עם השנים עולה שעל אף שזו תמיד אני אותה אחת המתבוננת, אותה אחת המציירת, ואותה אחת הנשקפת אלי מן המראה, אף ציור אינו דומה למשנהו. אמנם ניתן לזהות חוט משותף שהוא אולי חותם השפה האישית שלי – כתב היד (באמנות), הבעות שחוזרות על עצמן, אבל הציור תמיד אחר תמיד שונה – בבחינת 'אלף הפנים של האני[9]. כהן[10] מדבר על ריבוי הדמויות הפנימיות הקיימות בתוכנו, וכאשר אנו עוסקים ביצירה "הכותבת את עצמינו" אנו יוצאים למסע כדי לגלות את ה'אני' שלנו, ולפיצול דמותנו ולדמויות המשנה כדי לקיים שיח בין 'האניים הרבים' שבתוכנו. כהן מגדיר זאת כ"תיאטרון הנפש המעלה על הבמה את פנינו השונות החושפות לפנינו את הדרמה של חיינו"[11].

אני חוזרת להצביע על התופעה. ובכן, עם השנים, אני מבינה שיש כאן משהו. אני מבינה שכנראה מתקיים כאן תהליך של חקר. ומזהה זאת כחקירה שמתבצעת באמצעות פעולות הציור. אני מבינה שכנראה אני עוסקת, בלי שידעתי, ומבלי שהתכוונתי באופן מודע, בחקר עצמי במסע אל תוך הנפש. לימים נתקלתי בדבריו של פיקאסו שאמר אני לא עושה אמנות, אני חוקר ושמחתי להתלות באילנות גבוהים. אכן, יש אמנים שעבודת האמנות שלהם היא חקר. סזאן אמר 'אני חושב בציור'. על כך אוסיף ואומר כפרפרזה על הקוגיטו הקראטזיאני "אני מצייר/ת משמע אני קיים/ת". ברוח זו נמצאת גם תפיסתו הפילוסופית של פונטי האומר שהמפגש הזה מעיד על "חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לידי פתרון ושלמרות כך מולידה יכולת הכרה"[12]

באותו זמן אני מבינה, ועדיין אין לי לכך הוכחות, שפעולות הציור הכוללת את המפגש מול המראה, הופך להיות ראי אל תוך נפשי פנימה. וכפי שציינתי למעלה, עולות שאלות, ואני חוזרת עליהן - למה אמן עושה את זה? ( שהרי איני האמן היחידי שעסק באופן כל כך עקבי בציור דיוקן עצמי – ראו רמברנדט , ואן גוך, סזאן , פיקאסו, פרידה קאלו ועוד[13]) , מה זה אומר? מה ניתן ללמוד מזה? למה אני עושה זאת? ומה למדתי עלי? ומה אני יכולה ללמד אחרים שעוסקים בפעילות זו? זה המקום שבו הבנתי שעלי להוסיף לצד האמן היוצר חוקר שאני, את החקירה המדעית האקדמית כדי לפצח את החידה. הבנתי שתהליך הציור הוא חקירה בפני עצמה, חקירה שבה החוקר שוכן עם גופו ונפשו בתוך החקירה בשונה מן המדע "שמטפל בדברים ומוותר על האפשרות לשכון בהם[14]".

קודם שאדבר על תהליך החקירה הנוסף שצירפתי לפעולתי האמנותית, אחזור לעסוק שוב בשאלת העיסוק ב'עצמי' ולפזר כמה אמונות יסוד רווחות ומוטעות. הנטייה היא לחשוב שהעיסוק בעצמי קשור בסוג של נרקיסיזם, באהבת 'עצמי' מוגזמת, באופן שבו אדם מרוכז בעצמו יתר על המידה. כולנו גדלנו על אמירות כמו 'יהללך זר ולא פיך', 'ואהבת לרעך כמוך' כשהדגש לכאורה הוא על 'רעך'. הדעה המקובלת והמנומסת הייתה, שאדם לא יגזים בעיסוק שלו בעצמו, שכן לא הוא החשוב אלא חברו, האחר, הקהילה. כאשר אמן בוחר לעסוק באופן גלוי, מוצהר, קבוע ולאורך זמן בציור דיוקן עצמי תוך התבוננות במראה, סביר להניח שזה נראה כסוג של עיסוק יתר בעצמי ובהתבוננות בעצמך, פעולה שיש רבים שעדין מרימים גבה , תוהים ספקנים ואולי אפילו לועגים משהו.

כהן בספרו מתאר מצב תרבותי אנושי חברתי שבו עצמיות האדם נשכחה, נמוגה והתפוגגה "פרצופו האינדיבידואלי נשחק ומטשטש"[15], על ידי הביורוקרטיה המטשטשת דיוקן, מוחקת אינדיווידואליות ומשתלטת על הסיפור האישי. כהן, קורא לאדם בגישה אקזיסטנציאליסטית להעמיד את סיפור חייו במרכז עולמו, להחזיר אותו לבעלותו, לחיות את חייו כיצירה, להיות "יוצר ונוצר על ידי יצירתו את עצמו[16]".

מכאן שעלינו לברר מה מקפלת תופעה זו בתוכה, מהו העיסוק בציור דיוקן עצמי, מהי משמעות העומק של 'רק על עצמי לדבר ידעתי', והאם מה שנראה הוא אכן מה שיש? האם האופן שבו התופעה נתפסת זו האמת הנעוצה בדבר עצמו? האם באמת יש כאן אהבת עצמי מוגזמת ולא ראויה? ומה זו בכלל אהבת עצמי? לא כאן המקום להיכנס לעומק הדיון, אך אציין שגם בשדה הפסיכולוגיה וגם בשדה הפילוסופיה יש מקום משמעותי לעיסוק האדם ב'עצמו' פנימה, בחקר עולמו הפנימי, ובתהליכי נפש. "הנפש צריכה להפוך להיות שקופה לגמרי לעצמה"[17] ולשאוף ליצירה-עצמית.

אלה מדברים על משמעות, על תהליכים נפשיים, כמו הגשמה עצמית, גילוי עצמי, מימוש ועוד ומהדהדים להוראה הסוקרטית 'דע את עצמך', ולדבריו של המשורר רילקה האומר ש "יש מסע אחד חשוב ומשמעותי בחייו של האדם והוא המסע פנימה", או כפי שמטעים זאת בובר באמרו " אל יהא האדם רואה עצמו כדרך שהוא רואה את עולמו מבחוץ. אדרבא, יהא רואה את עולמו כדרך שהוא רואה את עצמו מבפנים". והנה המילה מבפנים כבר מובילה אותנו למילה 'פָּנִים'.

הוגי דעות, חוקרי נפש ואמנים יוצרים עסוקים בנפשם וכמו שכתוב במקורותינו 'קרוב אדם אצל עצמו[18]'. העיסוק בנפש, הרצון להגיע אל חקרה, הצורך של האדם בתהליך התפתחותו הוא להכיר את נבכי נפשו, לגעת בעולמו הפנימי, לגלות אותו ולהצמיח אותו. פרופ' עדה למפרט[19] מדגישה בספרה נפש עירומה[20] שהאמנים הם אלה שיודעים לדבר בשפת הנפש הם " אינם מתיימרים לרפא את הנפש, הם יודעים לדבר בשפתה, את מבינים את הדקים ברזיה, הם קולעים לדביר סודותיה, הם יודעים אותה לפני ולפנים, והם עומדים לשירותה".

פסיכולוגים מבחינים בין ה'אני' שהוא האגו המודע לבין ה'עצמי' שהוא החלק הפנימי הנפשי הלא מודע. חקר ה'עצמי' נובע מתוך הצורך להגיע אל נפתולי הנפש אשר על פי יונג[21], זהו תהליך מבריא, חשוב ואינסופי המאפשר לאדם להגיע לשלמות. קוהוט[22] מסביר שנרקיסיזם זו אינה אהבה עצמית יהירה גאה ומתנשאת, אלא להיפך, זהו המקום שבו אדם חותר לתיקון כאב או שבר שנוצרו בתהליך המוקדם של ההתפתחות.

אמרתי כאן מספר דברים על קצה המזלג, רק כדי לפוגג אמיתות שגויות. אין מדובר כאן באהבה עצמית המבקשת לפאר עצמה, אלא עיסוק במכמני הנפש, בידיעה שהנפש מבקשת זאת למען שלמותה כפי שמסבירים זאת יונג, קוהוט ואחרים. זוהי ההבנה של האמן שנתפס כדמות רגישה המודעת יותר לנפתולי הנפש כפי שזה עולה למשל מתוך מילותיה של המשוררת זלדה "נַפְשִׁי אוֹמֶרֶת: הָעֻבְדּוֹת חוֹמָה סָבִיב הָאֲנִי"[23] ומבחינה גם היא נעה בין החלק המודע ה'אני' לבין מסתרי הנפש – היא ה'עצמי'.

מתקיים שיח תמידי בין האני המודע לבין העצמי הבלתי מודע. העמידה מול המראה וההפרדה בין האני המודע המתבונן לאני המשתקף מחד והנוצר על מצע הציור מאידך, זה שמפצל את היחיד לשניים – סובייקט מול אובייקט מתאר מטאפורית את הפיצול האמיתי בין מה שוויניקוט מתאר 'העצמי המזויף' ו'העצמי האמתי'. אלה הם החלקים השונים הקיימים בנו כבני אדם כמו "לִהְיוֹת הַסּוּבְּיֶקְט וְהָאוֹבְּיֵקְט, לִהְיוֹת הַזָּר הַמְּהַלֵּל אוֹרֵחַ....לִהְיוֹת עַצְמוֹ וְלֹא עַצְמוֹ /לְדָבָר עָלָיו כְּעַצְּמוֹ אֵין/ לִהְיוֹת לֹא קַיָּם בְּתוֹדָעָה/ לִהְיוֹת אוֹבְּיֵקְט לְעַצְמוֹ לִהְיוֹת סוּבְּיֶקְט עַצְמוֹ[24]"

ציינתי זאת, על מנת להבהיר שהעיסוק ב'עצמי' הוא תהליך פנימי, נפשי, לגיטימי, מרתק ואף מועיל. מכאן אחזור לדון באקט היוצר האמנותי החקרני, כפי שתיארתי אותו 'ציור דיוקן עצמי'. חוקרי אמנות אמרו על ציירי דיוקן עצמי שכושרם המיוחד הוא לצייר לא רק קלסתר פנים אלא גם את הנפש. העיסוק בציור דיוקן עצמי מגלם במעשה ובתובנות העולות מחקר המעשה, עיסוק בעולם הפנימי וחקרו.

רמברנדט הוא אחד האמנים המובהקים שעסקו ללא לאות ובעקביות בציור דיוקן עצמי. רמברנדט הנחיל לעולם כשמונים ציורי שמן ותחריטים של דיוקן עצמי וכפי שהוגדרה תערוכתו היה זה 'רמברנדט על ידי עצמו' Rembrandt by Himself- .

בשנים בהם רמברנדט עסק בציור דיוקן עצמי מול מראה, לא עסקו בנפש האדם, לא הייתה לכך מודעות, פרויד עדיין לא היה עמנו, ובעבור רמברנדט זה היה לכאורה אימון בלתי פוסק בציור דיוקן תוך התבוננות במציאות וייצוגה. כיום חוקרים יודעים לומר שרמברנדט עסק בחקר נפשו פנימה, וכל מורשתו המוכחת היא למעשה חקר ומסע נפשי פנימי עמוק וחודר.

מכאן, אבקש לחזור לעיסוק שלי בדיוקן עצמי, כאשר אני נמצאת בשלב שבו אני מבינה שיש כאן תופעה המזמנת חקירה[25]. משבחרתי להוסיף לתהליך הציור גם את החקירה המדעית, תיארתי והגדרתי זאת כ 'חקירה על חקירה'[26]. רוצה לומר שהשלב הראשון של החקר, זה החותר אל נפתולי הנפש, התבצע כאמור, באופן בלתי מודע, בעצם מעשה הציור, אשר החל כבר בשלב ההתבוננות במראה. ככל שהתקיים כאן תהליך חוקר ( יוצר), הוא עדיין נשאר חסוי וחידתי, שכן מתוך החקר המעשי הזה, התקבל אוסף גדול של ציורי דיוקן שאותם הגדרתי כחומרי התיעוד של החקר ( ובשפת המחקר 'נתונים מהשדה'). אך אלה נותרו בבחינת צורות, סימנים, צבעים, הבעות וחומר, וכל זאת ללא מילים שהרי "הַצִּיּוּר מַקְדִּים אֶת הַדִּבּוּר/ הַצִּיּוּר מַקְדִּים אֶת הַפֵּרוּשׁ[27]" אם כן, מה העליתי? או במילים אחרות מהם תוצאות המחקר. הצייר בל שעסק רבות בציור דיוקן עצמי אמר יש לי פנים, אבל הפנים הם לא מה שאני, מאחורי הפנים נמצאת הנפש שאותה אינך רואה, אך היא מביטה בך.

הבנתי שאני מספרת כאן סיפור, סיפור שמסופר ממני אלי. משהו שאני אומרת לעצמי. אלא שהאמירה נמסרת בשפת הציור והאמנות, ולכן, על אף שיש כאן מחקר וממצאים, הוא עדיין בגדר סוד. אוסף הציורים אומר דבר אך אינו מספר. יש כאן אמירה והיא חסויה. כפי שמתאר זאת רילקה בהתייחסו ליצירת אמנות של רודן "זהו מדע חרישי, המעביר ליצירת האמנות את הצורות של הדברים 'הנותרים חתומים'[28]. יש כאן קריאה התובעת ומזמנת קריאה נוספת. כלומר יש קריאה בבחינת סוג של 'קול קורא', קול חזותי נראה ולא נשמע, המזמן לקריאה פרשנית. לימים יכולתי לומר שזהו הקול האחר, קולו של התת מודע, המצביע על קיומו ועדיין נשאר שותק. לאקאן[29], יאמר בדרכו שזהו קול המחיה וממית בו זמנית.

אפשר לומר שתוכן הדברים שעלו מתוך החקר הפעיל שהתקיים באמצעות פעילות אמנותית העלה תכנים אישיים, פנימיים נפשיים, בבחינת 'מכתב ממני אלי' אך אלה נותרו מוצפנים. לאקאן מתאר את השפה (ואמנות היא שפה) כסוג של סמל ומסיכה. התוצרים האמנותיים הם סמל ומטפורה, הם לא הדבר עצמו, לפיכך ניתן לפענח את הסמלים ולהפיק את משמעויות העומק. אוסקר וילד אמר "תן לבן אדם מסכה ויאמר לך את כל האמת" – בהנחה שהציורים הם סוג של מסכה – מעטה, הרי שעתה יש לפענח אותם. וולך בשירה מתארת זאת כך "הַצּוּרָה עוֹשָׂה צוּרָה לְכָל הָרְגָשׁוֹת[30]..."

לפיכך הוספתי את שלב החקירה השני, חקירה מדעית המבקשת "להסיר את הלוט". לא כאן המקום לתאר את שלבי המחקר, את אופני המחקר, וגם לא את תוצאותיו, אלה הם עניין למאמרים נוספים ואחרים. אך אומר בקצרה, שלצורך המחקר, וכדי להבין מה בעצם סיפרתי לעצמי בעת שהתבוננתי במראה והפקתי ציור, הגדרתי את הציורים כ 'טקסטים ויזואליים'. ככאלה, ובהיותם בעבורי טקסט, ניגשתי למלאכת הפרשנות, בשפת המחקר 'קריאה פרשנית'. זאת בידיעה שגם בשלב הקודם שהוא שלב הציור התקיים תהליך פרשני. עתה הטקסט שנוצר ( ציור) המפרש, הופך להיות טקסט מתפרש.

ניסיתי לפרוש כאן בקצרה, תהליך שאותו אני מתארת כהתבוננות - חקירה - יצירה - שיח וחוזר חלילה, המתמקד בפעולת ציור דיוקן עצמי, כאשר הוא מתאר שיח של אדם המבקש לשוח עם נפשו פנימה. כפי שציינתי בראש דבריי, כאשר התחלתי לעסוק בציור דיוקן עצמי, כל מה שהבנתי שזה מה שבעיקר מעניין אותי לעשות, והלכתי אחרי 'עצמי', אחרי מה שמשך אותי יותר מכל. עצם הפעולה, ההתמדה, הסקרנות, וחוסר שביעות הרצון התמידי מהתוצאה גרם לי לשוב ולחזור אליה. שהרי "הצייר אינו יודע מה הוא רוצה, אלא, שמה שהוא רוצה מצוי מתחת למטרותיו ולאמצעיו ושולט מגבוה על כל פעילותנו השימושית[31] " – רוצה לומר, כוח פנימי היודע את דרכו ואת רצונו, שהוא רצוני הלא מודע.

רק לאחר שנים הבנתי שיש כאן תופעה, שהיא עצמה תופעת חקר, ואותה יש להמשיך ולחקור. ספר עב כרס הפקתי בעקבות עבודת החקר ובו העליתי תיאוריות שנבנו מתוך המחקר, תובנות בהקשרים אוניברסליים על אדם, על נפש, על אמנות על קיומיות[32] [33]. שאלות רבות עלו, על חלקן נתנו תשובות. ואת כל אלה לא אתאר כאן.

עתה, קרוב לסכום ברצוני להתייחס שוב למשפט 'רק על עצמי לצייר ידעתי'. מתוך ניסיון לפרק את המשפט למילותיו ולנסות לעמוד על המשמעות של כל מילה.

'רק'– כאשר אנו אומרים רק ניתן לחשוב שזה הדבר היחיד שאני יודעת, או רוצה לעשות, זה ואין בלתו. לגופו של עניין אודה ואומר, שעיסוקי גם בתחום האמנות וגם בתחום החקר די מגוונים ושונים לעתים, אבל הדבר המרכזי אותו אני אוהבת , חוזרת אליו שוב ושוב, ועושה זה אכן ציור דיוקן עצמי. אז אולי לא אומר 'רק' אבל אומר בעיקר וברוב הזמן.

'ידעתי', כאן נשאלת, לפחות מבחינתי מה זו הידיעה הזאת? האם זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. ושוב לגופו של עניין אומר, זו בחירה מודעת וכנראה שגם לא מודעת, וכל שאני יודעת הוא שאת זה אני מעוניינת או נדחפת לעשות. אם אכן אני יודעת לצייר, עד היום איני יודעת, ולכן אני גם ממשיכה ולא מרפה, עד אשר אדע שאין לי יותר מה להפיק מתוך המפגש המסקרן הזה מחד, והתובעני הזה מאידך. ומתוך הכורח הזה נולדים להם ציורי דיוקן, כאשר הם חלקים שונים ממני, צדדים שונים מה 'עצמי' אשר אין לו סוף, כפי שמדגיש זאת יונג, וכמו שגם עולה מתוך המילה 'פנים' המספרת שפנים זה פְּנים וגם צדדים ( פן =צד).

'על עצמי' – ומתוך ההתבוננות שלי בעצמי הנשקף אלי, בעצמי הפנימי המדבר אותי ואלי, ובתוצרים שעלו אבקש להגיד, אל תאמר 'רק על עצמי לצייר ידעתי', אלא תאמר 'רק את עצמי לצייר למדתי ואז אולי ידעתי'. שהרי אני עושה פעולה פיזית המתבוננת בפני השונות (החלקים השונים של ה'אני') ואת זה אני עושה. האובייקט הפיזי, היינו הציור, שעולה מתוך חקר אישי זה, הוא מכיל בתוכו עולם של תכנים. רוצה לומר, אני מציירת 'את עצמי', והציור שהופק מספר לי על עצמי ( במידה ואבקש לפרש אותו).

מרלו פונטי סובר שפעולתו של הצייר, שהיא שיתוף בלתי אפשרי של הראייה עם הנראה, של ההופעה עם ההוויה, היא למעשה עדות של חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה. זו חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון. העיסוק שלי בציור דיוקן הוא מסע בתוך עולם היצירה, בתוך עולם האמנות, בתוך הנפש, כאשר אני שואלת תדיר האם מה שנראה מעל פני השטח – הפָּנים הגלויות, נושא עמו את מה שמצוי בפְנים, ואם כן האם אפשר לחשוף זאת. כך אני מבינה עם הזמן שבשעה שאני מושכת צבעים, צורות, ומייצרת דימוי של דיוקן שנובע מתוך ההתבוננות ב'עצמי' (במראה) [34], האם זו בעצם דרך "לפשוט את העור" הגלוי של הפנים הנראות כדי לראות ולגעת במה שמונח שם בפנים. האם אני מייצרת מסכה, כדי שאוכל להסיר אותה וכדי להגיע אל חקר האמת, וזאת בידיעה שהאמת היא זמנית ויחסית.

ניסיתי לשלב במאמרי זה דבור אישי חווייתי יחד עם דברי הגות משלי ומשל הוגים אחרים, בחרתי לסיים את דבריי דווקא בציטוט של יונג אשר יכול להוות סכום נאות לדברים שעלו כאן "בציירו את עצמו הוא מעניק לעצמו צורה. כי מה שהוא מצייר הינו פנטזיות פעילות של מה שפעיל בתוכו, ומה שפעיל בתוכו הוא עצמיותו, אך לא עוד במסווה של טעותו הקודמת, כשחשב בטעות שהאני האישי הוא העצמי. זהו העצמי במובן חדש, שהיה נוכרי לו עד עתה, כי האני שלו מופיע כעת כאובייקט של מה שפעיל ויוצר בתוכו"[35]

"דַּע מָה אַתָּה שׁוֹמֵעַ מִבִּפְנִים, הַקֶּשֶׁב לְקוֹלוֹ הוּא אַתָּה" ( יונה וולך)

להלן קישור לסרטונים ובהם עבודות בדיוקן עצמי

1. כאן ציור - https://www.youtube.com/watch?v=AknVO3eITSs

2. דיוקן ומראה שבורה - https://www.youtube.com/watch?v=Syfz4RI8zro

3. אלות בכל אישה - https://www.youtube.com/watch?v=KrjUwe3g6zw

4. כולם היו פניי - https://www.youtube.com/watch?v=saINQ4SfoWE

5.

[1]ספרה של יונה וולך , תת ההכרה נפתחת כמו מניפה, שירה, 1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד [2]מרלו פונטי, בספרו , העין והרוח. עמ' 44 [3]לימים אני מבינה שכל ניסיון כזה הוא תהליך חוקר, כמו גם תהליך פרשני. [4]מטרי יעקב, 2011, בית לנפש – החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי, הוצאת מודן. [5]שבו עסקתי רבות, ולעומק בהקשרים פסיכולוגיים ופילוסופיים בעבודת הדוקטורט שלי [6]מרלו פונטי, העין והרוח, עמ', 45 [7]מרלו פונטי, העין והרוח, עמ' 38 [8]מרלו פונטי, העין והרוח, עמ' 45 [9]אדיר כהן, אלף הפנים של האני' [10]שם [11]שם, עמ' 19 [12]מרלו פונטי, העין והרוח, 25 [13]כמעט כל אמן התנסה בדרך זו או אחרת בציור דיוקן עצמי, אבל מעטים הפכו את זה לדרך חיים. כאן ציינתי כמה מהבולטים ביותר, אבל בתולדות האמנות ישנם עוד כמה. [14]מרלו פונטי, העין והרוח, עמ' 29 [15]אדיר כהן, אלף הפנים של האני, עמ' 24 [16]שם, עמ' 27 [17]דקארט בספרו 'הגיונות על הפילוסופיה הראשונית' [18]תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט', עמוד ב', [19]פסיכולוגית ופסיכו נוירולוגית. [20]למפרט, ע. (2007 ) נפש עירומה. ידיעות ספרים . [21]יונג, ק.ג. ( 1993), זכרונות , חלומות, מחשבות, הוצאת מודן [22]קוהוט, ה. ( 2007) פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם, הוצאת תולעת ספרים [23]זלדה בשירה 'נפשי לא סיפרה לי" [24]יונה וולך , בשיר, להיות אחר מעצמו, בספר צורות, עמ' 140 (וולך, י. (1985) צורות. הוצאת הקיבוץ המאוחד. [25]חוקרים איכותניים מתייחסים למצבים שונים בחיים כאל 'תופעה', וככזאת הם ניגשים לחקור אותה בהנחה שהגלוי תמיד נושא עמו סמוי. מטרתם לחשוף את הסמוי שבגלוי. [26]במחקרי תיארתי זאת במונח 'שרשרת ההתבוננויות', כאשר אני מתארת שלושה שלבים 'שלב המראה', הפעילות האמנותית, והפעילות המחקרית. [27]יונה וולך, השיר 'פעם שניה, הזדמנות שניה', מתוך הספר צורות, עמ' 121 [28]Rilke, August Rodin, trad. Far .Paris, 1928, p.115 [29]גולן , ר. (2000 ) אהבת הפסיכואנליזה – מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג, ת"א. [30]יונה וולך, בשיר במערה כחולה, מתוך הספר צורות, עמ' 148 [31]מרלו פונטי "העין והרוח", עמ' 75 N. ( 2019) The Art Of Self Research [32] Cederboum, [33]. - https://www.amazon.com/dp/9657806259 [34]לאקאן מסביר בתיאוריית המראה – שהדמות שנשקפת במראה היא למעשה דמות דמיונית והיא מייצגת את ה'עצמי הפנימי' האחר, הלא מודע. [35]אצל סטור, א. (1991) הדינמיקה של היצירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ', 260.