ד"ר מרגו סטרומזה -אוזן (טור קבוע)| למראית ה- Déjà-vu

מרצה לאמנות באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת אחווה. עוסקת במחקריה באמנות הרנסנס, בימי הביניים המאוחרים, בלימודי נשים ובאיורי תפילות. נשואה ואם לשלושה ילדים. מתגוררת ביישוב קציר. בשנים האחרונות מנהלת בין יתר עיסוקיה בלוג בנושא אמנות על היבטיה השונים: http://drmargoart.bloger.co.il

שומרת על עצמה

אופנת הבגדים והשפה המדוברת בין האנשים משתנים – אך מהות מחשבתם אינה משתנה. אני מודה לרוגל אלפר על כתבתו בעיתון הארץ מיום ה-28.4 (טלוויזיה, עמ' 16). דבריה של מרים פרץ בחדשות סוף השבוע בערוץ קשת 12 הקפיצו אותו, בצדק, הוא העז, באומץ, לשחוט את הפרה הקדושה. אינני שופטת את מרים פרץ (מי ידע נפשו של אדם ששכל שניים מבניו ומחפש משמעות) אבל אני מתרעמת על הטיפשות שלנו. מרים נפלה כפרי בשל וללא מאמץ לידיהם של פוליטיקאים שכל האלכוג'ל שבעולם לא יוכל לנקותם.

המשפט שאלפר מצטט הוא תשובתה של פרץ לאיסור העלייה לבתי הקברות הצבאיים ביום הזיכרון: "אני מקדשת את החיים, אני כמעט חודשיים שומרת על עצמי כדי לזכות בשנה הבאה להיות בהר הרצל". מסר זה - שהחיים שווים רק בשביל לעלות לקברי בנים - מרים פרץ מפמפמת לכל בית ישראל כבר שנים בפומפוזיות חגיגית ומלאת צניעות ואהבת אדם (צעיר בניי, הנמצא כעת בקורס מ"פ, הספיק לשמוע את פרץ שלוש פעמים מאז סיים את התיכון).

נשים מקרב האצולה בימי הביניים (שרובן חיו שנים לאחר שקברו את בעליהן ואת בניהן, כמו היום) החזיקו ברשותן ספרי תפילה שנכתבו ועוטרו ביד לפני מהפכת הדפוס. הספרים כללו אוספי תפילות לכל שעות היום ותפילה למתים אותה היה נהוג לומר לפחות פעם ביום (קריאת תפילה לזכר המתים מקצרת את ימיהם בכור המצרף לפי האמונה הנוצרית). האיור שליווה את התפילה תיאר בדרך-כלל את האישה כורעת בתפילה לפני הגופה, הארון או הקבר. האיור הזה שכאן יחידאי וחידתי – האישה, הלבושה במיטב מחלפותיה, כורעת בתפילה מול ספרה המונח על הארון בחדר מפואר כלשהו, אלא שבשרה נאכל מזמן, ונחשים יוצאים מפיה כאילו היא בעצמה מתה כמו בעלה השוכב בארון, ובכל זאת היא ממשיכה לקיים את המצופה והמצווה עליה.

איור פתיחה לתפילה למתים, דף מתוך ספר שעות, 1480 בקירוב, בורגונדי, קלף, 117 X 76 מ"מ