ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן | החתונה

מרצה לאמנות באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת אחווה. עוסקת במחקריה באמנות הרנסנס, בימי הביניים המאוחרים, בלימודי נשים ובאיורי תפילות. נשואה ואם לשלושה ילדים. מתגוררת ביישוב קציר. בשנים האחרונות מנהלת בין יתר עיסוקיה בלוג בנושא אמנות על היבטיה השונים: http://drmargoart.bloger.co.il

החתונה

מרק שאגאל, הכלה ממגדל אייפל, 1913

תפילת הלילה שלי היא ברכת לילה טוב לכלה המביטה בי מן הקיר שמשמאל למיטתי. זהו פוסטר זול שרכשתי בשנה הראשונה לחיי בפריס ומסגרתי במסגרת עץ בהיר, ואני מביטה בו בתמיהה ובגעגועים: כיצד ידע שאגאל לתאר את אשר כמעט חוויתי על בשרי שישים שנה לאחר מכן? כמעט מכיוון שידוע שאפילו היסטוריונים, לא כל שכן ציירים, אינם טורחים תמיד לדייק בפרטים. למען הסר ספק מלב הקוראים עלי להצהיר שאין לי, ולא היה לי, כל קשר משפחתי או אחר עם מרק שאגאל האיש. לעומת זאת, אני מקיימת מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, די מונוגמית ומוצלחת אני מודה, עם ציורו "הכלה ממגדל אייפל".

אני היא הכלה המצוירת, אף כי באותה התקופה שערי היה קצר יותר והארכתיו מאז מתוך הזדהות. זו הייתה הפעם היחידה שלבשתי שמלת כלולות, ואבי, שנהג לחבוש כובע מצחייה יותר מפאת הקור ופחות לשם המנהג, ושהיה הכנר הראשון בתזמורת אושוויץ בניצוחו של המנצח הצרפתי ששמו נשכח ממני זה מכבר, שמח כל כך, שניסה לשמח גם אותנו בנגינת "אני מאמין" עוד לפני שהגיעו כל האורחים לחוג את ערב כלולותינו, שאירע בערב חורפי בערבות הנגב.

היה זה ערב מוזר. בשמלתי, בצבע אופ-וויט, השמורה בשקית בעומק הארון פשטו כבר כתמי הזמן, אך אלה לא עמעמו את יופייה לעומת כתמי הזקנה שפשטו על פניי, צווארי וידיי בשנים האחרונות. אני שומרת אותה עד היום, ומידי שנה, בתאריך המדויק של החתונה, אני מחלצת אותה מן המגירה התחתונה שבדלת הימנית של ארון הבגדים הגדול שבחדר השינה שלי, והיא נשפכת החוצה מן השקית, שמחה לנשום אוויר ביום הולדתה. עודנה עדינה למראה, רומנטית ופשוטה, והתאימה לי אז עד מאוד - נערת כפר פשוטה החולמת על חיים הרחק משם. בידיי החזקתי זר של כלניות סגולות ולבנות שלא רציתי בהן, אבל רחלי, חברתי הקרובה, שקטפה וסידרה את הזר מפרחי גינות החברים, מעשה שרק עירונית כמותה תעשה, שכנעה אותי שבלעדי הזר ארגיש שידיי מיותרות. רחלי לא הביאה בחשבון שהתחושה לא נעלמה עם החזקת הזר, אלא נדדה מידיי והתפשטה בבטני למגע ידו של איתן, שכאילו רמזה לפרי בטני שלא נשאתי, לא אז ולא מאז.

עד לרגע החופה, הערב התנהל פחות או יותר כמצופה: החברים החליפו את חולצות העבודה הכחולות בחולצות לבנות, האורחים הגיעו, ועל-פי הנוהג הקיבוצי של אותם הימים, ולזכר מוצאם הצפון אפריקאי של חברים רבים, הוצעו, מלבד המים והגזוז, התה והקפה נמס של עלית, גם בוטנים בקליפתם שהגיעו ישר משדות השלחין כי היו בשפע ובזול. החלונות הצרים והארוכים של חדר האוכל הישן כוסו באדים והמפות הלבנות של ארוחת ערב שבת נפרשו על השולחנות.

רגליי היו קפואות למרות שתנוכי אוזניי בערו ולא מדברי המתיקה של האנשים שכרכרו סביבי. הייתי מרותקת לאיתן, כאילו ראיתיו לראשונה, תוהה כיצד קרה שהחלטנו להתחתן. הוא, מצדו, היה עסוק בחיבוקים ובטפיחות שכם הדדיות עם חבריו שבאו מרחוק והגניבו מבטים סקרניים לעברי, אבל בהתאם לחוקי הזמן והמקום נמנעו מלברך אותי, והוא, טעמיו עמו, נמנע מלעשות בינינו הכרה. רק אחד מהם, הנועז שבחבורה כנראה, ג'ינג'י גבוה ומזוקן בחולצה בצבע יין, התקרב אלי. הוא כפף את גבו לעברי ובחיוך נעים לחש על אוזניי הבוערות שהופתע ושמח לקבל את ההזמנה ושהוא מאחל לנו חיים טובים ומאושרים. ואכן, אין ספק בליבי שאיתן חי חיים טובים ומאושרים, כי כזה הוא היה, טיפוס רך וחם המעגל את פינות גופו ונפשו עבור אהובותיו. וגם אני חייתי, ועדיין חיה, חיים טובים ומאושרים בקנה מידה פריסאי: יש לי חתול שחור שעונה לשם מושיקו להזכיר לי את כור מחצבתי, ומהפינה שמאלית שמעל המקרר הקטן מימין לכיור המטבח, המקום החביב עליו בדירה שבו הוא מבלה את רוב שעותיו הפנויות, הוא יכול לראות את מגדל אייפל. ואפשר אפילו לומר שהגעתי לכאן רכובה על גבו של תרנגול יפה תואר.

אינני יכולה להתהדר בגישה נונשלנטית לחיים, או להתרברב שראשי היה סחרחר מהתרגשות (ולא מיין) ולכן לא נתתי את דעתי למה שקורה בחדר האוכל. רוב הערב מבטיי נשארו נטועים היטב בבלטות הישנות והסדוקות של חדר האוכל שנשטפו בכל בוקר וקורצפו במטאטאי קש גדולים, ולמרות זאת כאילו צמחה לי עין בכל אחד מצדי גופי בעזרתה צילמתי את מה שהתרחש בחדר הגדול. במהלך הערב הצלחתי אפילו לרחף מעל האורחים בחלל הגבוה שהלך והתכנס כחרוט במרכז החדר ולבחון את המתרחש בו ממרחק בטוח. אם יש לי איזו טענה כלפי הציור זוהי העובדה ששאגאל היה כנראה איש רומנטי הרבה יותר משהיה קוביסטי, ושהציור מבטא את הרגשתי באופן רך הרבה יותר ממה שחוויתי, ובכל זאת משהו ממחזה האבסורד ששיחקתי בו את אחת מן הדמויות הראשיות באותו הערב אכן נולד בציור.

הזמן לא עצר מלכת והגיע רגע החופה. סדין של מיטה כפולה נקשר בפינותיו לארבע מוטות של מטאטאים. בכל מטה אחז בחור צעיר אחר, שניים בידי חבריו העלומים של איתן, באחד מהם אחזו ידיו של אילן הרפתן והרביעי נפל בחלקו של יוחנן האחראי על מחשוב ההשקיה.

כשאמו של איתן ואמי הובילו אותי לחופה התחשק לי לפעות כמו אחת העגלות שברפת, ולא בגלל שעמדתי להיקרע מחיק אימי שמעולם לא הרגשתי אותה כמקום בטוח עבורי. המשכתי לגרור את רגלי ולצלם בעיניי את פני האורחים המחייכים, את אחותי ההרה הבוכה מהתרגשות ואת חברתי רחלי, שהייתה עדת האמת היחידה בקהל. הרב האורתודוכסי שהגיע מבאר שבע לחתן אותנו ניסה באומץ לנהל את הטקס כהלכתו, אלא שגם הוא ידע, ובחר להעלים עין, שחופה שתחתיה עומדת כלה שלא טבלה איננה כשרה. הקהל ענה אמן באופן אקראי, ואני, שלא העזתי להסתכל בעיני אבי, נדדתי על פני יבשות וימים אל פני גברים אחרים שהציעו לי ערים אירופאיות ומיטות סתורות.

בתחילה לא שמתי לב לקולות שנשמעו מבחוץ, אבל מהר מאוד לא היה איש מאנשי הקיבוץ שטעה בפירוש המכות שניתכו בקצב הולך וגובר על ברזלים ולוו בצעקות "הלאה!" "הלאה!" שנשמעו היטב מכיוון מזרח. כמה שניות לאחר מכן חיים והמתנדב הדני פרצו מן הכניסה הגדולה. שערו הארוך של הדני נטף מים וכיסה על אזניו, וחיים, שניגב את משקפיו בקצה הגופייה הלבנה, ביקש בקול סדוק ומתנשף מן החברים להתגייס ולעזור להם להחזיר את העגלות שברחו מן המכלאה. משב הרוח ופרץ הריח שנכנסו יחד עם השניים לחדר האוכל גרם לאורחים העירוניים לאי-שקט בולט, והם החלו מתלחשים בקולות נרגשים ורמים. הרב ניסה לשווא להחזיר את הסדר אל כנו ואל טקסו, אך הקהל, שממילא לא היה קשוב ביותר אל מלמוליו, העדיף להיכנס לפאניקה והחל לנוע באולם. מכיוון שלא היה ברור מניין תבוא הסכנה, אם בכלל יש כזו, גם לא היה ברור מהו המקום המועדף לזוז אליו. איתן אחז בידי, מן הסתם כי חשב שהדבר ירגיע אותי. וכך, באווירה שהזמן פועל לרעתו, החיש הרב את הטקס והגיע קצר נשימה אל רגע ענידת הטבעת. אני יכולה להיזכר רק בסיבות עלובות שגרמו לי להישבע אמונים לאיתן, שבועה שהפרתי עוד כשהיינו תחת החופה, חולמת על אחרים, לאו דווקא בני דת משה וישראל. לזכותו של איתן יאמר שגם הוא לא לגמרי האמין להבטחות הנצחיות שהחלפנו בערב ההוא, או לפחות כך בחר לספר לי כמה שנים מאוחר יותר, כשנפגשנו במקרה בתערוכת תיירות שהתקיימה בווינה באביב 1996. הוא ייצג את אחד ממשרדי הנסיעות הישראליים שניסו, כנגד כל הסיכויים, להחזיר את התיירים לארץ הקודש. אני זוכרת שלבשתי באותו יום את זוג המכנסיים האפורים שגרמו לי תמיד להרגיש טוב, מקצועית אך לא גברית מידי, וחולצה לבנה קצת שקופה שהשאירה מרחב לדמיון. הרגשתי טוב ובטוחה בעצמי. רגשי פטריוטיות נשאו אותי, כמו תמיד במקומות כאלה, אל הדוכן הישראלי. פתאום נעמדתי, בוהה בו כמה שניות לפני שהביט בי וזיהה אותי. בהפסקת הצהרים יצאנו ממתחם התערוכה והתיישבנו בבית קפה קטן בסמוך. ההליכה בקור של סוף החורף האוסטרי כיסתה היטב את המבוכה אך לא ציננה את ההתרגשות. הוא התבגר יפה, השנים הוסיפו לו חן גברי, ורעמת השיער הגלי החום החם, שלא השתנתה מאז, העניקה לו מראה צעיר ומעט הולל, מאוד לא ישראלי.

שתיתי חצי כוס יין בלגימה אחת. הוא הביט בי משועשע, אני חושבת, ונדמה היה לי שהתחלפו היוצרות. מה ידעתי עליו כעת? לא הרבה. ידעתי שנישא בשנית פחות משנה לאחר הפיאסקו המשותף, שנולדו להם שתי בנות ובן. חישבתי שבנו הצעיר אמור להיות בן פחות מעשר. במה יכולתי אני להתפאר? בעדינותו, הוא לא שאל את השאלות המתבקשות על מצבי, ובאופן טבעי, כאילו, גלשנו לשיחה שכללה קצת רכילות על כמה מחברי הקיבוץ הצבעוניים יותר שהוא נתקל בהם לעיתים כשהוא חוזר לבקר שם, על אחיו הגדול שהיה שחקן תיאטרון מפורסם למדי ועל אמו שאהבתי מאוד ושנפטרה שנתיים קודם לכן מדום לב. אזכור אקראי ומתבקש כביכול של הסרט "לפני הזריחה" המתרחש בווינה, ושהוקרן בצרפת ובישראל באותה שנה, העביר אותנו לפסים קצת יותר אישיים. קבענו להיפגש שוב בערב המחרת, ובמהלכו הצלחנו לדבר כשני רעים ותיקים על החתונה ומשמעותה בחיינו, ולהיפרד בנשיקת לילה טוב על הלחי.

סופה הטרגי-קומי של החתונה תיזכר בדברי ימי הקיבוץ לעד כמו גם בקרב כמה מן האורחים. אמנם חיים, המתנדב הדני והחברים הרבים שבאו לעזרתם הצליחו, לאחר שעות רבות, להחזיר את רובן המכריע של העגלות המבכירות למכלאה, אך הנזק שנגרם לכמה מדשאות, למספר זוגות אופניים שנרמסו בדרך, שלא לדבר על ערוגות הפרחים של זמירה המשוגעת, הפכו לשיחת הימים הבאים, שכמעט וכיסתה על העובדה שעזבתי את הקיבוץ כעבור יומיים. סיפרו גם על אורח כבן שישים, שבניסיונו ליצור שביל ביטחון מחדר האוכל למגרש החנייה עבור כמה מן האורחות שצעדו בנעלי עקב, הצליח להבאיש את ריחו בקרב כחצי תריסר עגלות מורדות כשניסה לגרשן מן המשתה הרענן שנזדמן להן במדשאה הגדולה, והן, בתרגיל משולב, הקיפו אותו וגרמו לו להתקף לב קל.

התרנגול שעל כנפיו הגעתי לפריס כבר מזמן המשיך במעופו אל ארצות החום, וכשאני עצובה במיוחד אני משתדלת לעקוף את הגינה הקטנה בקצה הרחוב המקביל לביתי כדי שלא אתפתה להתיישב על הספסל החוסה תחת ענפי עץ הערמון הגדולים שאהבנו כל כך.