ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן| ביקור בתערוכה: אילה וגרטרוד בריבוע, דבי מרגלית

מרצה לאמנות באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת אחווה. עוסקת במחקריה באמנות הרנסנס, בימי הביניים המאוחרים, בלימודי נשים ובאיורי תפילות. נשואה ואם לשלושה ילדים. מתגוררת ביישוב קציר. בשנים האחרונות מנהלת בין יתר עיסוקיה בלוג בנושא אמנות על היבטיה השונים: http://drmargoart.bloger.co.il

ביקור בתערוכה: אילה וגרטרוד בריבוע, דבי מרגלית

תערוכת היחיד של דבי מרגלית בגלריה רוטשילד בת"א, שנפתחה ב- 9 בינואר, יפה מאוד, ואני כותבת את זה מבלי להתבלבל (כי אומנות יכולה להיות יפה וטובה), כי זה הרושם הראשוני והוא נשאר גם לאחר הסתכלות ביקורתית. התערוכה כוללת מספר ציורי שמן מצומצם מן השנים האחרונות, ציורים שלא הוצגו מעולם. השכילו בעלי הגלריה ומרגלית לעשות שימוש נהדר בתכנית ה"ר" של הגלריה. הצופה הולך לאורך המסדרון הרחב ומשני צדיו תלויות יצירות המלוות אותו עד להפתעה המזומנת לו כשהוא מגיע לפְּנִִיָה, ועומד מול ציור גדול ומרשים.

כלים 2, שמן על בד, 250 X 250 סמ'

נושא הציור וחלק מן האובייקטים המצוירים חוזרים בכמה מן הציורים הקטנים יותר. מרגלית מציירת בסטודיו שלה, ואם היא בוחרת לצייר את החוץ, הוא תמיד מצויר מבפנים החוצה, מבעד לחלון. בכך יוצרת מרגלית עולם סגור, אישי מאוד, מוקף בכלי עבודתה ובכלי נוי שאספה סביבה שחלקם משמשים כמודלים לטבע דומם. הצבעוניות של הציורים נעימה, פסטלית.

אילה בריבוע, שמן על בד, 120 X 120 סמ', 2019

למרות הצבעוניות והקומפוזיציות הרגועות למראית עין, או האופטימיות (הטורקיז, אח הטורקיז!) לכאורה, בסיבוב השני שאני עורכת בין הציורים הולכת וממלאת את חלל הבטן שלי תחושת מועקה. בתחילה אני חושבת שמקור המועקה בפער בין האופטימיות הצבעונית לבין מבען של הדמויות, בהמשך אני חווה בדידות גדולה. כותבת מרגלית, ואני מצטטת מתוך הטקסט שחולק בפתיחת התערוכה:

"בתקופה האחרונה עבדתי עם שלד אדם – ״פיליפ״ . פיליפ מהווה עבורי אתגר המתחבר למתח התמידי שיש בציור שלי – בין הפיגורטיביות של העבודות לבין העניין שלי באיכויות המופשטות – במרכיבים הפלסטיים. חשוב לי שהצופה בעבודתי יימשך באופן דינאמי לתוך רצף הצבעים והצורות. העבודה עם פיליפ מדגישה את המתח הזה , שכן קשה שלא להתייחס למשמעויות ולמטאפורה כשמדובר במושא שהוא שלד. העבודה עם המודל שלי איילה יחד עם פיליפ יצרה אצלי עניין רב בהקשר ליחסים ביניהם. ההתייחסות ליחסים בין איילה לפיליפ במימד הפלסטי - בתנועות ובמנחים השונים לעומת ההקשרים והמשמעויות ברבדים היותר עמוקים, ממשיכה לאתגר ולהכניס עניין בעבודתי."

באופן אישי מצאתי פחות עניין ב'פיליפ' ובמערכות היחסים שנוצרות בינו לבין מרגלית והמודליסטית. אני לא בטוחה שמרגלית זקוקה לו, להיפך, בעיני 'פיליפ' עוצר אותה מכיוון שהוא מעניין אותה מבחינה אסתטית עד שהוא כמעט הופך לקוריוז, וגורם לה ל'אסתטיקת יתר' אם אפשר לומר כך, על חשבון אמת פנימית. לעומת זאת, בשני הדיוקנאות העצמיים המוצגים בתערוכה מרגלית מוכיחה שיש לה כוח ואומץ ללכת מעבר לריבוע, מעבר לאסתטיקה.

דיוקן עצמי, 60 X 120 סמ', 2006