ד"ר יעקב רוב| הגירוש לגיהינום

יליד חיפה, 1952. מדען וחוקר בתחום מדעי החברה ובתחום הביטחון הלאומי, איש עסקים, סופר ופובליציסט ישראלי, החוקר באופן אינטרדיסציפלינרי תחומים כמו משפטים, קרימינולוגיה, פסיכולוגיה כללית ופסיכולוגיה ארגונית. בעל תארים אקדמאים ממוסדות שונים בישראל ובעולם, ביניהם שני תוארי פרופסור של כבוד מטעם האקדמיה האירופית למדעי הטבע. בנוסף, כיהן בתפקידים עסקיים בכירים כמו סמנכ"ל תפעול תאגיד המחזור, א.ל.ה, מנהל רשת סניפים של מטבחי רגבה ומנהל הלוגיסטיקה, סמנכ״ל תפעול בחברת ניצן- פרידברג בע״מ וכמנכ״ל משותף בארדן תעשיות חשמל בע״מ.





הגירוש לגיהינום


לפי שעה, בחרנו שלא לחשוף את זהותנו. פרסמנו בעיתונות את הגיהינום שחווינו. אני נאלצתי להסתגל במהירות לשינוי קיצוני במעמדי החברתי ובאורח חיי. מלשכה ומזכירות ועוזרת אישית; מיום-יום אינטנסיבי, עמוס פגישות, שיחות טלפון וארוחות עסקיות - לדממת הטלפונים, ולעודף בלתי נתפש של זמן פנוי. בעברי הקרוב הייתי מנהל בכיר. כעת אני בלתי מועסק. המושג הזה הוא הגדרה מכובסת לסוף העולם שמאלה. בישראל 2019 36% מהתושבים מגיל 15 ומעלה אינם בכוח העבודה וגם אינם נחשבים למובטלים. ולהתהדר בפחות מ 4% אבטלה ?


המעמד בחיים נדמה הוא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן, כי אז ייעלם מעיני הקהל אל מאחורי הבימה. הבנתי שהכרח של החשיבה הרציונלית ולא האינטואיטיבית , להתאים את עצמה לזמן למקום המשתנים בחיינו.

אני בלתי מועסק מהסוג שלא מרבים לדבר עליו בתקשורת; ''אחד משלנו'', אפשר לומר. לכן זה מפחיד כל כך. אם זה קרה לי - זה יכול לקרות לכל אחד. "אדם – כל אדם – הוא עולם לעצמו. אדם – כל אדם – הוא אחד, יחיד ומיוחד.


אני לא איזה מובטל קשה יום מעיירת פיתוח. תתקשו לדמיין אותי בתור בלשכת התעסוקה לחפש עבודה.

אני גר בבית פרטי בשכונה מבוססת, בניי עובדים בעבודות בכירות. החוג החברתי של אשתי ושלי מורכב מאנשים בעלי מעמד כלכלי וחברתי מהגבוהים בארץ. ובכל זאת, אני נמצא במצב של בלתי מועסק כבר כמה שנים.


בתפקידי האחרון הייתי מנהל רשת של חברה ידועה. תפקיד מנהל רשת, משאת לב של מנהלים צעירים רבים, יש בו לא רק שכר גבוה, כוח וסמלי מעמד, אלא גם סיכון רב. כל מנהל חברת השמה לבכירים יאמר לכם שהסיכוי שלי ושל מנהלים רבים כמוני בני מעל גיל 50 הנפלטים ממעגל העבודה לחזור אליו בתפקיד ומעמד דומה, אם בכלל, קלוש ביותר.


בכותרת הידיעה על סיום תפקידי היה כתוב שזה בגלל שינוי נחוץ בחברה, ''שעזיבתי הינה אבדה גדולה לחברה''. זה לא הנוסח המדויק של מודעת אבל? זו לא מכבסת מלים. לראשונה לאחר 12 שנים המפעל הקיבוצי התחיל להרוויח כסף. השארת מורשת , יעקב נרשם על מצג המחשב של כל עובדי החברה. אף לא אחד הכין אותי למצב כזה בחיים של הצלחה ועזיבה כפויה.


ואז חוויתי זובור ורצח קדקוד. קוראים לזה ''תקופת חפיפה''. עוד מושג מכובס. מבקשים ממך שתישאר לחפוף את מנהלת הרשת החדשה. בפועל מדובר בזובור. עינוי אמתי. אתה רואה במו עיניך איך אתה הולך ונעשה שקוף. איך השבט שעמדת בראשו בשנים הטובות ביותר מתמסר במהירות ובטבעיות למנהיג החדש. רצח אב. לא פחות.


אני לא עומד בזה, מבקש לקצר את זמן החפיפה, ומנהלת הרשת החדשה לא יכולה אפילו להסתיר את שמחתה. כן, אין בעיה. הוא כבר יסתדר. תודה רבה, היא תרשה לעצמה להתקשר אם יהיה צורך. שנינו יודעים שהיא לא יתקשר. היום האחרון בחברה. אני אוסף את החפצים שצברתי במשך השנים, אני מופתע לגלות שכל רכושי נכנס לקופסת קרטון אחת, לא גדולה במיוחד.


עם קופסת הקרטון תחת זרועי, אני צועד בפעם האחרונה לכיוון דלת היציאה, עובר כמו בהלוויה בין שורות התומכים שמעריכים. אני מפגין שליטה עצמית, מחייך, מחבק ומנופף בידי הפנויה כמו ביבי נתניהו בשוק מחנה יהודה. ורק כשאני נכנס למכונית המנהלים שהשאירו לי לתקופת הסתגלות'' של מספר חודשים, אני מתפרק מכאב וצער הפרידה.


אני בדרך לנכדים למצוא נחמה. נקישה על זגוגית חלון מכוניתי. איש זקן, עטור זקן תוחב את ראשו מבעד לחלון. ''אולי יהודי נוסע במקרה לכיוון הקניון?'' אני מהנהן בראשי והוא כבר מתיישב לצדי, ומעביר למושב האחורי את הסל הגדול שלו. הוא חוגר את חגורת הבטיחות, מוריד את מגבעתו מראשו ומניחהּ על ברכיו. ''שתזכה בעזרת השם לברכה והצלחה בכל מעשה ידיך'', הוא אומר, ומביט בי. ''ולמה זה, אם מותר לשאול, קדרו פניך?''


''גורשתי מגן עדן'', אני אומר ומתניע את המכונית. הקניון לא ממש במסלול נסיעתי, אבל אני גם לא ממהר מאוד למען האמת.

תפילת הדרך שהוא ממלמל בקול רם, ''ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רָעות, ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם'', נשמעת לי אקטואלית להפליא, ומזכירה לי את הישיבות האחרונות של מועצת המנהלים שלי. ''אמן'', אני אומר.

''ועכשיו ספר לי על גן העדן הזה שלך'', הוא אומר. במשך כל הנסיעה סיפרתי לאיש הזר על תככים ובגידות, טיפשות ורשעות, ניגודי אינטרסים והוראות סותרות, מניפולציות גסות ורמזים עבים, הצעות שאי אפשר לסרב להן ולילות נטולי שינה.


כשהגענו לקניון במבואות חיפה התעקשתי להסיע את הנוסע שלי, למרות מחאותיו, עד לפתח ביתו. ''אני יהודי פשוט'', אמר לפני שיצא מהמכונית, ''לא מבין בניהול ובעסקים, אבל לעניות דעתי, חסד גדול עשה אתך הקדוש ברוך הוא בגירוש שלך מגן העדן הזה''

אם פרשת לגמלאות מהצבא בגיל 45, ושכנך שמבוגר ממך בשנתיים, פוטר מעבודתו בעקבות תכנית התייעלות וקיצוצים, והעסק של גיסך בן ה – 55 פשט את הרגל והמפעל של חמותך בת ה-52 הועבר לירדן ולסין וכולם יחד מבקשים לחזור למעגל העבודה, כדי להמשיך להתקיים בכבוד ולפרנס את עצמכם ומשפחתכם, אין מעסיק שמחכה לכם בזרועות פתוחות, כדי לקלוט אתכם מחדש ולהפיק מהם תועלת.


לבני החמישים פלוס שצברו ניסיון חיים עשיר ומקצועי אין ביקוש. אף אחד לא סופר אותם. העובדה שיש להם מה לתרום לא מרשימה אף אחד. הדחייה המנומסת של מעסיק נצרבת עמוק ככוויה על העור. השמטה מכוונת של הגיל הביולוגי מקורות החיים המתארים ניסיון מקצועי מגוון, מרשים ורלוונטי למשרה המבוקשת, עשוי לזכות את הפונה במקרה הטוב בזימון לראיון במשרד השמה של ציידי משרות בכירות. שיעור אוכלוסיית בני ה-60 ומעלה בישראל יגדל לרמה של כ 25% בשנת 2050. עלינו להבין כי מדובר בשבר תעסוקתי עמוק בישראל על כל ההשלכות ממנו. מתחזית של 18 מיליון תושבים בישראל הרי שמדובר ב4.5 מיליון אנשים שיהוו פצצה מתקתקת .

מה שלא תעשה כדי להיראות ולהישמע צעיר, הגיל האמתי יצוף במהלך הריאיון. קרוב לוודאי שמראיין סימפטי יחמיא לך: "לא להאמין שאתה בן 50, אתה נראה צעיר מכפי גילך" ובאותה נשימה, יוריד עליך ברכות את הגיליוטינה ויפסול את מועמדותך. פסילתך תנוסח בזהירות ובעדינות כדי שהתליין לא יסתכן בעבירה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, האוסר בין השאר על אפליה מגדרית וגילאית. המעסיק הפוטנציאלי השיג את מטרתו. הוא לא קלט מועמד מזדקן, סוס מת לטעמו, שלא יהיה מסוגל להשתלב בצוות צעיר שעובדיו בגיל ילדיו. המועמד הראוי לא קיבל את ההזדמנות המינימאלית להוכיח את עצמו וכישוריו האישיים, המקצועיים והחברתיים. הוא נזרק מחדש למעגל המובטלים. נכנס לשגרה המדכאת של הליכה ללשכת התעסוקה כדי לדפוק שעון נוכחות, אחרת לא יקבל את דמי האבטלה העלובים. המגזר העסקי, שהוא המגזר הצומח במשק, אינו סובלני לאנשים מבוגרים. הוא לא מקבל באהדה רבה גם נשים מבוגרות, ולא רק בגיל 62 אלא בגיל הרבה יותר מוקדם".


המועמד הדחוי ועשרות אלפים שכמותו, היו שמחים לוותר על נתיב הייסורים ששוק העבודה הנשלט על ידי צעירים חסרי מנוח וראייה מרחבית ומעמיקה, סלל עבורם. לא נותרה להם ברירה אחרת אלא לכתת רגליהם ולחזר על פתחי כל מעסיק, ולא משנה אם העבודה משפילה ולא מתאימה לכישורים ולרקע האישי, העיקר להיות עסוק ולהשתכר את המעט שניתן. כולם יודעים ומכירים את המצב במשק - במקום משרה הם מקבלים דחייה. לא פעם אחת. עשרות פעמים. כמה אפשר להכיל? התסכול והזעם משתלטים.


הערך העצמי בשפל. העובדה שאינך יכול לתרום לרווחה הכלכלית של משפחתך שוחקת את מעמדך בתוך התא המשפחתי. אתה נבוך ובורח מהמציאות האכזרית. אחדים לא מחזיקים מעמד ונפרדים מהעולם בטרם עת ובצורה לא טבעית. יש מהם שמטביעים את יגונם בעמק האלכוהול. אחוז צריכת הכדורים נוגדי דיכאון במגמת עלייה אצל בלתי מועסקים המתבגרים שהחברה דוחה ולא רואה בהם צורך. כלי התקשורת מדווחים על התופעה. המודעות הציבורית עולה בעקבות הפרסומים. חברי כנסת, ציידי כותרות, מציקים בשאילתות לשר הממונה. יש דיון קצר ויש כותרות, אך אין תוצאות. כמו תמיד, היוזמה הפרטית מחליפה את הממסדית. עמותות נרשמות ויוזמות יריד תעסוקה לבני ה-50 פלוס. התקשורת מוזמנת לסקר והיא מגיעה. פעם זה לא היה קורה.


היום, בעידן הרב ערוצי והתחרות האגרסיבית יש מלחמה על כל אירוע. המובטל המזדקן נחשף לדיווח בחדשות. הוא מקבל זריקת עידוד. חושבים עליו. עורכים יריד למענו. סיכוייו למצוא עבודה משתפרים על הנייר. מהר מאד הוא מתפכח מהאופוריה הזמנית שתקפה אותו בצוק העיתים. הוא לא זקוק לדיווח מסודר אודות הצלחת היריד. ברור לו שמתוך אלפים שהגיעו ליריד אולי כמה בודדים ימצאו עבודה.


במוספים של סוף שבוע בעיתונות הכתובה והמשודרת יפרסמו כתבות מגזין חיוביות, לשם שינוי, על מעסיק נאור ומבין עניין, שלקח על עצמו סיכון מחושב להעסיק בני 50-60.המצלמות יגיעו למפעל, יראיינו את הבעלים, את העובדים החדשים – ישנים, ישמעו מהם כמה הם מרוצים. הבוס ישבח את תרומתם והשתלבותם המהירה, ימליץ לקולגות שלו, לקחת ממנו דוגמה ולאמץ את המודל של העסקת מבוגרים. הכתבות ידלגו לארכיון, המסך ירד, והצופים המובטלים יחזרו לשגרת יומם המתסכלת. להם ברור, שהכול הצגה אחת גדולה. מס שפתיים ולא יותר.


מקימי הפורטל "מוטק'ה" חברו למיזם משותף עם האתר "ג'וב מאסטר" כדי לפרסם מודעות דרושים לבני 50+. יוזמה מבורכת שנושאת בכותרתה את הסלוגן: "נקודת מפגש לצעירים ברוחם". חיפוש בגוגל של הביטוי "עבודה לבני חמישים" מביאה לראש עמוד התוצאות את הקישור: "דרושים בני 50+ בסלקום". זה נחמד. זה יצירתי. זה נשמע ונראה טוב. האם זה מבטיח תעסוקה לרבים? כנראה שלא. משיחות עם בני הגילאים הללו ומדיווחים שמתפרסמים, המציאות עודנה עגומה ומביישת את יוצריה. קבוצת ההשמה נישה, המתמחה בהשמת עובדי היי-טק, ביצעה סקר שהתפרסם בעיתון "דה מרקר" בינואר 2011. לפי הממצאים רק 12% מהעובדים שהתקבלו לעבודה היו מעל לגיל 50. בקבוצת הגילאים 40 עד 50 התקבלו רק 37%.


המעמד בחיים נדמה הוא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן, כי אז ייעלם מעיני הקהל אל מאחורי הבימה. הבנתי שהכרח של החשיבה הרציונלית ולא האינטואיטיבית , להתאים את עצמה לזמן למקום המשתנים בחיינו.


התפרצויות הזעם שלי בבית היו לא צפויות והעיקו על המשפחה והילדים. הבכי הרגיע ופייס אותי אבל נראה כי אני על קרוסלה נעה ומסתובבת של תופעות לוואי. זה קורה גם לאחרים .כאשר תקפו אותי כאבי ראש היה לי ברור לחלוטין מה הסיבה ומה אני צריך לעשות. אני זוכר יום גשום שבו שמתי פעמיי לעבר בית קפה כאירוע פעוט בפני עצמו בשכונת מגוריי. מצאתי עצמי מדבר לעצמי (ואני עדיין לא בן 90) לעצמי "די כבר, אתה חייב להפסיק להשתכן בעבר ולחיות את החיים". אירוע זה איפשר לי מבט טוב יותר ממה שהיה לי קודם על טיבם האמתי של החיים ועל המניעים התרבותיים האמתיים לעריצות המוח על חיינו. במוחי קדחו מחשבות רבות איך לצאת מהפלונטר המציק של אדם לא נחוץ. נטלתי דף ועת ונשבעתי לעצמי שאני יוצא מכאן נטול מועקה של אי נחיצות כי פרופיל חיי באמת לא כזה. חברת ילדות פסעה וחצתה את שולחני. נזכרתי שהיא הייתה חברתי בגיל 13 . היא שאלה לשלומי ואמרה שאני נראה עייף. כן השבתי לה , ימים קשים עוברים עליי. היא התעניינה יתר על מידה כאשר מוחי ממשיך להיות ממוקד בחזקת ה"לא נחוץ". בן חמישים לעצה", היא אמרה. זה מהותי, זה עמוק וזה משמעותי היא אמרה. אדם עם כישורים ויכולות כשלך אין הרבה בנמצא. חשתי לחץ הדם הסיסטולי שלי פורץ כנחל לאחר שטפון. "רק את זה הייתי צריך עכשיו" מלמלתי לעצמי.


המחשבה שאולי בעצם האתוסים והמיתוסים המסוימים שגדלתי עליהם אינם שייכים לעולם התרבותי המודרני. אדם מחפש משמעות החיים היא רק עבודה? אז מה מרגישים בני החמישי פלוס שאינם מועסקים? זהו? נגמרו החיים? הם חסרי משמעות ? בתוך בית הקפה ברקע המפטפטים בקלילות אדיבה על הכל ועל לא כלום ,מול השמש השוקעת , יושב מבוגר אינטלקטואל לא פזור דעת ומחליט שזו עשויה להיות הפעם האחרונה שהוא מתראה עם הגרוש לגיהינום. באותו בית קפה, באותה שקיעת שמש סימבולית.


ניסיתי לשכנע את עצמי ברוגע כי עכשיו מבחן האובייקטיביות שלי בחיים. לא הצמדת תווית כאדם לא נחוץ, לא הכללות שמעוותות מחשבה קוהרנטית, לא קריאת מחשבות של אחרים ולא רגשי אשמה. בית הקפה המה באנשים . משהונחה לפניי חוות-דעתי נתתי ידי בידי והנחתי להן להובילני בדרכן. כך הילכתי בדרכים שעצבו אותי, עליתי הרים שבפסגותיהם הישגים לא מעטים, עברתי על פניהן של דוקטרינות, ירדתי אל פילוסופיות ותפישות על החיים ומשמעותם, ובדרכי ליוו אותי כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. לקראת סופו של המסע עליתי על אנייה והגעתי אל אי לא ידוע. ירדתי מן האנייה, ועל המזח הקביל את פניי מוח נשוא פנים.. התמקדתי והתחלתי לרשום את מה שהחלטתי כהחלטת התמודדות עם הלא נחוץ את הפעילויות המשמעותיות בחיי בעבר ובהווה. מפץ גדול! לאחר 180 שניות בלבד נרשמו 12 פעילויות כאלה. נתתי משקל שונה לכל פעילות שלי בחיים עד כה לפי משקלה ותרומתה לכלל ולפרט. החיים ללא עבודה קיבלו כפל משמעות.


"ברוך הבא", ברכתי הגליף במאור פנים. "ברוכים הנמצאים" הדהדה התשובה במוחי : "אני התבונה, מאחת מאונות מוחך. ומי אדוני?", שאל. "שמי הוא יעקב, יעקב רוב. ויש המכנים אותי יענקל'ה". נעים מאוד. ומהו ומה רצית לומר? שאלתי. "הגעת למדינת אוּטוֹפְּיָה".

על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים.


מבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית כמו כותרת בעיתון כלכלי של איש זקן בשולחן לידי בבית הקפה זעקה בצבעה האדום כי "בני חמישים פלוס שלא מוצאים עבודה הם פצצה מתקתקת לכלכלת ישראל", וכי לא באמת מספרים לנו כמה מתושבי ישראל עובדים באמת, ובעבודה של ממש. שאלתי את האיש מה ההסבר לכותרת זו ? ''אולי יהודי במקרה לא עובד?'' אמר, אני מהנהן בראשי והוא מביט בי ואומר ''ולמה זה, אם מותר לשאול, עגומות פניך?'' בגלל האמורפיה אמרתי. חשת פעם מתאייד מרגע שבגיל הזה אינך נחוץ יותר. האיש הקריא לי מהעיתון כי שוק העבודה הישראלי מנפה יותר ויותר בשנים האחרונות עובדים פוטנציאליים בגילאי הביניים 45-60 שמתאפיינים בניידות, ברמת השכלה גבוהה, ביכולות טכנולוגיות גבוהות ,אשר חווים קושי רב במציאת עבודה חדשה .


מדובר בדור נשכח ובשכבת גיל שנמחקה. אפילו עורכי התוכניות בערוצי התקשורת והטלוויזיה לא רואים בהם כקהל יעד ששווה לעניין אותו. סקירה מהירה של לוח השידורים בכבלים ובלוויין מעידה יותר מכל שהם תוכננו לשכבה הצעירה. המפרסמים מיישרים קו ומציעים מוצרים שבעיקר מתאימים לצעירים שעליהם ניתן להפעיל מניפולציה רגשית כדי להניע אותם לבקש בקניון ולרכוש מוצרים שהפרסומת הדליקה אותם. בעלי עסקים שרואים לנגד עיניהם רק את שורת הרווח במאזנים שלהם, יושבים על הגדר עד שבני ה–50 יחזיקו מעמד עד גיל 65 ואז, יעלו קמפיין אגרסיבי שיפנה לקהל שהזדקן ויציעו לו, "אחוזות בית, מגדלי מגורים, בית בכפר, בית גיל הזהב", מה שפעם היה מוכר כ"בתי אבות".


נובמבר 2019 .אז למי להאמין ? על מי לסמוך ? אנו בוחרים להאמין ולחזק את ידיהם של בני החמישים פלוס שיושבים בבית יותר מדי זמן ומתפוצצים.

והמדינה ? החטאת רובץ עליה ואליה זעמו

ואקיץ, והנה חלום. ולאחר שהשאון המחשבות נדם, האבק שכיסה שקע, הים עמד מזעפו והשקט בא על הארץ, מצאתי עצמי שב אל ביתי מבית הקפה , עם אותו גליף המפץ הגדול שאיפשר לי תוך זמן קצר להתעורר מאימת הגרוש לגיהינום ולהבין שהוא אפילו לא נראה יותר באופק.


יש קוקטייל תרכובות כימיות הקרוי "מי מלך". המדובר הוא בחומצה גופרתית ובחומצה מלחית שערבובן זו בזו יוצר תערובת שבכוחה להמיס (כמעט) כל חומר שהוא. ה"לא נחוץ " ו"חיפוש משמעות לחיים" שבענייננו שלנו נתערבבו זה בזה.















26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול