ד"ר יהודית קוזניצקי- גנדלר | ילדים בצל השואה

מרצה בחוג לספרות, אמנות ומוסיקה במכללה האקדמית צפת. כותבת ספרות יפה, מרצה ומפרסמת מחקרים גם בתחומי מדעי החינוך, שואה ויהדות בעברית, באנגלית ובגרמנית.

ילדים בצל השואה

ערב יום השואה תש"ף.

התלבטתי האם לחזור כמידי שנה ולהגיב ליום הזה, אבל מסתבר , שאינני יכולה להימנע. ההתייחסות שלי לשואה היא צו זיכרון שלי מהוריי ובעיקר מאמי שהאריכה חיים "כי אחרי היטלר, שום דבר כבר לא ימית אותי..." (כדבריה).

אני שייכת לאחרים שמכונים 'דור שני לניצולי השואה'. 'ניצולים' זו אירוניה 'שורדים' הוא התיאור הנכון.

אמנם, השואה לא הייתה בבית נושא מדובר, אבל היא הייתה נוכחת בכל הימים והשנים מאז ילדותי.

יום ראשון בשבוע הטלפון בביתי מצלצל ואני שומעת את קול אמי נחנק"...תקשיבי, אני מזועזעת, ירדתי לרוקן את האשפה וראיתי חלות שלמות, ממש שלמות שנזרקו למיכל האשפה, איך אפשר..." או "לא משאירים אוכל בצלחת..." ואלה דברים שהוריי השמיעו בניגוד לסיפורי החינוך שלהם כילדים, לפיהם החינוך הנכון לנימוס מחייב להשאיר אוכל בצלחת כביטוי שאיננו גרגרנים.

הקשה מכל היה בצמוד ליום השואה לפני ואחרי.

יום השואה תש"ף. באופן דומה ושונה מאוד מחזיר אליי בימים אלה של הסגר בבית והעוצר במהלך החג את היצירה "אחותי"(1) של הסופר טוביה ריבנר, שבחייו היה לי שכן בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל ,בו התגורר מאז עלייתו כנער עם מבצע 'עליית הנוער'.

היצירה שמתארת מצב של ילדה הנכחדת מחוסר אויר אבל ממשיכה "לחיות את נצח הרגע האחרון" מוביל לנושא ילדים ושואה.

"הילדים היו הגיבורים האמיתיים"

ב-30 לחודש מרץ 1933 נשלח ממשרד החינוך בברלין מכתב לכל מנהלי בתי הספר הממלכתיים בגרמניה(2) מצוטט בזו הלשון (תרגום חופשי מגרמנית י.ק.ג):

"בעקבות יוזמת ארגון המורים הנאצי (הנציונל סוציאליסטי) יש לשחרר מיידית והלאה

את הילדים הישראליים מבתי הספר הממלכתיים.

הנימוק הוא להגן עליהם מפני פגיעות של עלבונות ופגיעות גופניות בעקבות ההנחיה

של המפלגה N.S.A.P. (מפלגת הפועלים הנציונל סוציאליסטית) מתאריך 1.4.1933"

השימוש בכנוי "ישראליים" ולא "יהודיים" מוסבר בכוונה להימנע מהתבטאות אנטישמית

בהתאם לפוליטיקה של הטעייה והסתרת האמת מכאן ולאורך בצוע מזימת השואה.

כיון שאצל הגרמנים ' הסדר חייב להתקיים' (Ordnung muss sein) הם חייבו את הקהילה היהודית להקים בית ספר נפרד לילדים היהודיים במטרה להמשיך לקיים את חוק חינוך חובה. בתי הספר היהודיים נפתחו בשנת 1935.

גם בעיר דיסלדורף לדוגמה נפתח בית הספר היהודי באחד באפריל 1935 .התלמידים והמורים היהודיים הגיעו אליו ונאלצו לנטוש אותו על פי התפתחות המשלוחים ושיטות ההשמדה. בימים הראשונים מספר הילדים בו בכיתות מאלף ועד וו הגיע ל 250 ויותר אבל

בית ספר זה נסגר בהוראת השלטון הנאצי באפריל 1941 לאחר שנותרו בו רק 52 ילדים שנשלחו כמו האחרים למחנות ההשמדה.

לבית הספר היה מנהל והיו מורים, אבל ייחודו הצטיין בהפעלתו ע"י חברת הילדים עצמם. העיקרון שהפעיל את בית הספר היה "שיתוף" בין המורים לתלמידים ובינם לבין עצמם.

הבוגרים, שהיו ילדים, לפי גילם, דאגו לצעירים. הם ארגנו משמרות ללימודים, להפסקות,

עודדו וחיזקו את הדימוי העצמי האנושי והיהודי של הילדים שחיו באווירה של דיכוי, השפלה והשמדה פיזית.

בלחץ אותם ילדים ששרדו חזר והוקם בית הספר היהודי בדיסלדורף ובערים נוספות בגרמניה בהגדרה של "בית ספר תמורה" לבתי הספר שנסגרו עפ"י חוקי הגזע ופעולות ההשמדה.

מבין אותם ילדים, אותם שורדים שהגיעו ארצה, חלקם הגדול התנדבו ללחום במלחמת השחרור, נפלו ללא השאר זכר. חלקם האחר, הקימו משפחות יצרו חיים חדשים כשהם נושאים את כאבם בשתיקה רועמת.

ושוב הילדים הם אלה שבעקבות פרויקט "אני ומשפחתי" בכיתה ו' בבתי הספר במדינה, פנו כנכדים אל הסבתא והסבא, וביקשו לדעת , לשמוע את הספור הנסתר. רק בזכות היחסים המיוחדים הבין-דוריים האלה, פרצו הסיפורים "משם" ו"מאז".

וכך, שוב בזכות הנכדים הצעירים (וגם משפט אייכמן) התפתחה הגישה כלפי הקורבנות שיש מי שרוצה לשמוע, לדעת, שאין עוד האשמה כלפיהם שהם כביכול "הלכו כצאן לטבח".

בהקשר זה אני זוכרת את אמי שהייתה גאה על היותה מוזמנת לבתי ספר יסודי ותיכוני

באזור מגוריה ואף במקומות נוספים בהם תארה את סיפורה וזכתה לליווי של הילדים והענקת זרי פרחים .

בשנים האחרונות התגבר הקשר המשפחתי בעיקר עם ניצולי השואה והגיע עד לתופעה החדשה של בני הדור השני והשלישי המקעקעים את המספר על זרוע ההורים והסבים.

ההסבר הוא, שעם היעלמות הדור שחווה ויכול להעיד ולספר הקעקוע הוא עד עולם והנצחה פרטית משפחתית ולאומית.

נזכור ולא נשכח.

אֲחוֹתִי | טוביה ריבנר

בַּאֲוִיר שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹרֵם עוֹד בַּאֲוִיר הַסּוֹגֵר כְּאֶגְרוֹף בָּאֲוִיר הַמִּתְפָּרֵק לְעָפָר וְהֶעָפָר לִמְחָטִים בַּאֲוִיר הָאֵשׁ הָעִוְּרָה בַּאֲוִיר הַמָּתֹק לֹא מִפְּרִיחָה בַּאֲוִיר הַדַּק כִּילָלָה בַּאֲוִיר הַקּוֹרֵעַ אֵלֵךְ עֵינַיִם וְכָל עַיִן רוֹאָה חֹשֶׁךְ בַּאֲוִיר הַמִּתְגַּמֵּד בֵּין שָׂפָה לְשָׂפָה חָיָה אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה אֶת נֵצַח הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

Der SChulrat, Dusseldorf 30/Marz 1933, StAAD IV 55