top of page

ד"ר יהודית קוזניצקי-גנדלר| חוויות שואה אישיות

מרצה בכירה וראש המסלול להכשרת מורים לשעבר במכללה האקדמית לחינוך "אוהלו" ומרצה לשעבר בחוג לספרות, אמנות ומוסיקה במכללה האקדמית צפת ומרצה באוניברסיטה הפתוחה לתואר M.A . כותבת ספרות יפה , מרצה ומפרסמת על במות אקדמיות בארץ ובעולם בתחומי חינוך, שואה ויהדות בעברית, אנגלית וגרמנית.






חוויות שואה אישיות



גם השנה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב נשאתי הרצאה בהזמנת בית הכנסת "היכל משיח מנחמוב" בתל אביב (כאן בתמונה). ההרצאה הציגה שני סוגים של חוויות אישיות: חוויות שספגתי בבית משפחתי מהוריי ואחיותי הבוגרות, שורדי השואה.

וחוויות פרי המחקרים האקדמיים שלי ופרי היוזמה והפעילות שפיתחתי במהלך עבודתי החינוכית כנושא משמעותי לצד תחומים ונושאים נוספים בישראל , מעל בימות בינלאומיות וכמנהלת בי"ס יהודי חדש בשנת היווסדו הראשונה בגרמניה שלאחר השואה.



ד"ר קוזניצקי-גנדלר בהרצאה בבית כנסת "היכל משיח מנחמוב" בתל אביב

באדיבות המחברת


חשוב לי לתקן את ההגדרה ביחס לאנשים אלה, הם לא היו ניצולים אלא שורדים. שרידי משפחות ושרידים של העם היהודי לאחר השמדת למעלה משני שלישים של העם. בהרצאה זו תיארתי את 2 הפנים שמאפיינים את החוויות שלי בקשר לשואה כמו גם של רבים מבין השורדים והדורות אחריהם.


הפן האחד מתייחס לעבר, הקשה הטעון סבל וכאב, אובדן ופגיעות שהמשיכו וממשיכים משפחתי בין כלל השורדים לשאת "כצל" תמיד.

(כהגדרת המשורר בן ציון תומר ביצירתו "ילדי הצל"( 1961). בין השורדים, שהגיעו למדינת ישראל היו גם בחורים צעירים יתומים מכל זכר משפחתי, שהתנדבו בלהט למלחמת העצמאות ושילמו בשארית חייהם למענה. הם נותרו חללים ששמם וזכרם אינם ידועים עד עצם היום הזה.


הפן השני של זיכרונות השואה בחייהם של השורדים שניצלו מגורל אכזר זה מתפתחים מן ההווה המופנה לעתיד.

ובונים חיים חדשים יוצרים משפחות, ילדים וזוכים גם להמשך של דורות במשפחה ובמדינה. חיים של תקווה , שמחה ואור בתחושת ניצחון כנגד כל ניסיונות ההשמדה וההרס. הם אינם מדברים על העבר בחייהם מתנהלים בשתיקה רועמת הכל כדי למנוע מהילדים את הסבל שלהם. אבל היו גם סיבות נוספות לשתיקה. המדינה הצעירה נבנית על בסיס האידיאולוגיה הציונית שמציבה את דמות "היהודי החדש" ומבטלת את המשך קיומו של "היהודי הגלותי ", הנרכן והכנוע.


באווירה ציבורית זו, השורדים מפחדים לדבר, מאשימים אותם "הלכתם כצאן מובל לטרף...למה לא התקוממתם, התנגדתם..."

ולעומת זאת, מניפים את זיכרון המרד, מרד גיטו וורשה (למרות שבהיסטוריה יתברר על מרידות נוספות, וגם על מעשי מרידה רוחניים עזי נפש וסיכון חיים). שתי התפתחויות בהיסטוריה של מדינת ישראל מחוללים את השינוי הדרמטי-משמעותי כלפי השורדים ומצידם הם: משפט אייכמן 1961 ,אירוע שנתפס באתוס הישראלי יהודי כנצחון ייצוגי על הנאצים שתיכננו עם אייכמן הרוצח את "הפתרון הסופי" להשמדה המוחלטת של העם היהודי ביבשת אירופה ומעבר לה במדינות צפון אפרייקה תוניס, לוב, אלג'יר ומרוקו אליהם הגיעו.

המיפנה המתחולל בקרב האוכלוסיה בישראל, שעמדה בתורים שעות על גבי שעות בירושלים בירת ישראל ושנעה, קלטה והבינה את העבר האיום של השורדים


מוצא ביטויו גם בבית משפחתי. אני כבת זקונים שנשארתי עדיין בבית הוריי מבקשת לשמוע. והם מתחילים בזהירות רבה לספר.

אבי ,לצערי, לא האריך שנים. השואה הכריעה אותו .בניגוד למקצועו כרואה חשבון לקח על עצמו כדי לחלץ אותנו מהחיים הקשים במעברה, באוהל שהתמוטט בחורף ועלה באש הפתיליה בקיץ,נאלץ פגוע וחלש מאיימי השואה לעבוד בבניית גגות חשוף לסכנת נפילה ופגוע בגשם ובשמש.


אימי זיכרה לברכה, האריכה חיים עד גיל מופלג עפ"י העקרון "שהיטלר לא הכריע אותי, ואחרי היטלר שום דבר לא יפחיד אותי".

היא שמה לה למטרה "חובה לספר, חובה לתעד לדורות הבאים, אסור שיישכח.." ואמנם, עברה מבית ספר לבית ספר וסיפרה גם על העבר הנורא וגם על החובה להמשיך חיים בבנייה בתקווה ובתחושת ניצחון. היא זכתה להקשבה מרתקת מצד התלמידים והצוות החינוכי בבתי הספר לחיבוק ולגילויי חיבה והערכה.


שורשים של ערכים וזיכרונות אלה הזינו את זיקתי העמוקה לנושא השואה. הם התבטאו ביוזמות ובהפעלת ימי עיון מדיי שנה בשנה. התבטאו בעבודתי האקדמית בבניית קורסים להוראה וסמינריונים לחקר הנושא. בכל הפעילויות השתתפו תלמידים, סטודנטים ואנשי חינוך יהודים וערבים, שבחרו מיוזמתם ללמוד ולחקור את נושא השואה.


כשהסכמתי לאחר לבטים להזמנה לנהל בית ספר יהודי חדש לאחר השואה בגרמניה , ביצעתי את העבודה החינוכית בו בהרגשה ומחוייבות של ניצחון להנכיח חיים יהודיים במדינה שביקשה להכחיד אותם. בהתאם לעקרון זה בניתי את תכניות הלימודים במקצועות עברית תורה ותרבות ישראלית. חגגנו בטקסים ובגאווה את חגי הלוח העברי בהשתתפות על חברי הקהילה. וזקניי הקהילה שחששו מהקמת בית הספא שמא יהפוך לגיטו של מטרה לפגיעה, זקפו גם הם ראש בשמחה ובגאווה.


חוויות השואה שלי עברו גם לילדיי, בני הדור השלישי, והם ממשיכים את דרכי כולל ההרצאה האחרונה בבית הכנסת שבו מתפלל בני.



60 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page