ד"ר גיל חיזי | חתיכת ערב היה אתמול

בן 40. גדל בתל אביב ומאז עבר בין יעדים רבים בארץ ובעולם. במקצועו אנתרופולוג, המתמחה בסין וחוקר תופעות חברתיות שונות ומשונות. כתיבתו הלא אקדמאית באה בגלים אחת לכמה שנים, ונוטה לגעת בסתירות, מכשולים, והנאות במפגש של הנפש עם השינויים בעולמנו.





חתיכת ערב היה אתמול


"חתיכת ערב היה אתמול, אה?" הנושא הועלה מפי בסופו של דבר, בין ביס עגבניה לביס פלפל.

ידעתי שרעות רצתה לדבר על זה מהרגע שהתעוררה, אבל לא רצתה להביך. אולי פחדה שאראה באמש אירוע מנותק של שכרון ריגושים שאסור שיהדהדו בזכרוננו לאחר עלות השחר. ואולי אני מגזים והפיל שבחדר אינו אלא שועלון.

"נהנית?" היא שאלה.

"היתה חוויה. משהו שונה, משהו שלא עוברים כל יום. אולי עדיף כך. אבל..." וכאן הרגשתי שאני רוצה להמשיך ולהשתכשך ברגע, "היה די כיף כן. את לא חושבת?"

"היה נחמד וזורם, כן. לומר את האמת אני פחות הושפעתי ממך. יכול להיות שיש לי יותר ניסיון בסדנאות, בקבוצות אינטימיות כאלה ובכל מיני קליימקסים רגשיים. אבל להיות איתך בסדנה כזו זה משהו חדש." היא חייכה והרווח בין שיניה התחתונות האמצעיות צץ לו במלוא חיוניותו.

"את גורמת לזה להשמע כאילו זו איזו נוסחא שמפעילה אוטומטית תחושות מסויימות, לא משנה הזמן והמקום."

"וזה לא כך?"

"לא ממש... את קצת מאכזבת. חשבתי שבחורה כמוך יודעת להעריך את הרגע, את המיוחד. לחיות בהווה וכאלה."

"כמובן שזה משנה מי האנשים איתך, אם הם זורמים. אבל מאמי, כשעושים הרבה מזה מגלים שיש משהו שחוזר על עצמו, יש לנו כפתורים. מצחיק שאתה כל הזמן היית אנטי, בסוף אתה נגרר, נפתח ומלמד אותי לחיות את הרגע." הפעם היא חייכה ללא שיניים חשופות, נתנה לי נשיקה על המצח העליון, והסתלקה לשירותים.

באמת קצת נסחפתי. אבל היה כיף. כן, זה היה מעצבן שהמנחה הקירח והשמנמן דיבר איתנו על הגשמה עצמית, שואב את תשומת הלב של הסטודנטיות הצעירות כדי לנפח את הכריזמה שלו, על מנת שיוכל לשאוב עוד תשומת לב. אבל ברגע שהתחלנו בתרגילים זה כבר לא היה הוא, הוא כבר לא יכל לשלוט, היינו אנשים בני אנוש ועוצמה.

בתרגיל אחד התחלקנו לזוגות, בן עם בת, והיינו צריכים להביט אחד לשנייה בעיניים למשך ארבע דקות מבלי להוציא הגה. היינו צריכים כמובן להתחבר לאדם לא מוכר ועל כן רעות התרחקה ממני לקצה השני של החדר. אני נפלתי על זוורה. בהתחלה לא הייתי מבסוט, היא נראתה לי אדם קר ולא מזמין. אבל אחרי שתיים שלוש דקות של נעיצת עיניים משהו נפתח. הניחוח הלטבי שלה דווקא גרם לחיבור דרך העיניים לרגש יותר, ריגוש של יכולת להבחין בחום שזורם שמתחת לקרחון. גם נהנתי מכך שלא הזיז לי היכן רעות ועם מי היא עושה את התרגיל. רק רציתי לוודא שהיא לא הזדווגה עם המנחה הקירח, אבל חוץ מזה לא הפריע לי כמה עמוק היא תביט לעיניו של הג'ינג'י עם הראסטות מולה.

אחר כך הוא דיבר קצת הקירח. אמר משהו על חופש, ריקודים ועולם לא דיגיטלי. גם אנכרוניסטי וגם גובה 80 ₪ לראש עבור סדנה של שלוש שעות בה הוא בעיקר מפלרטט עם גופיות נשיות.

ואחר כך הוא שחרר אותנו מעולו המעיק והכווין אותנו לתרגיל ריקוד זוגי עיוור: עצמנו עינים, נעמדנו, והוא חיבר בחור לבחורה. אחר כך ניגנה המוסיקה. תחילה ואלס או משהו בסגנון. אחר כך "גוואנטנמרה" (לא ממש שיר ריקודי אבל מילא), ולסיום "הלפ" של הביטלס. כנראה שהמטרה היתה להגביר את הקצב. מסכן השמנמן, מבחינתו הכי מתקדם עדיין תקוע בשנות השישים.

אבל גולת הכותרת היתה מור. מור. בא לי להגיד את שמה עד שתשקע השמש, בכל ווליום אפשרי. הצמדנו כפות ידיים כפי שהתבקשנו, היו רגעים בהם ההנחייה קראה לי להוביל, היו רגעים שהנחו אותה להובלה, ולקראת הסוף התבקשנו לזרום ולתאם בינינו, מבלי לדבר כמובן. לקראת הסוף דמיינתי, או אולי הרגשתי, איך אצבעותיה, על אף שאינן זזות, לוחצות על אצבעותיי ומפעילות בי מין מנוע שמפעיל את הריקוד. אני הובלתי אבל מור, מור! אני בטוח שהיא כיוונה אלי אנרגיות, התמיכה הרכה ואת התושיה. כשדממו הביטלס התבקשנו סוף סוף לפקוח עינינו. מור הסתכלה, הטתה ראש בשלושים מעלות, עיניה עדיין אליי, והגניבה חיוך מבוייש שרוצה לומר "אני מתביישת אבל למעשה אני שמחה שזה אתה". גם אני שמחתי. כזו כמות של חן, שמתרכז בראש הגבוה וגולש דרך השיער השחור הסמיך עד לרגליים הדקיקות. מור ישבה בשורה הראשונה כשהתחילה הסדנה ולא נתתי דעתי בה. אבל אחרי שריקודנו תמו היה ברור לי שזכיתי בלוטו. יצאנו להפסקה, שאפשרה לי לשוחח איתה. להכיר אותה. היא קצת צעירה, אבל מה זה משנה. באנו בשביל ריקוד עיוור לא בשביל הזדווגות פיכחת, אם יש חיה כזאת. ידעתי שרעות לא מוטרדת. היה לי נעים לחשוב על כך שאני לא צריך להנמיך את תשומת הלב לאיילה שמולי רק מכיוון שיש לי בת זוג בחדר. ואיזו סיבה ישנה שאנשים מבוגרים יתביישו ויגבילו זו את זה?

מור לומדת עריכת דין. הופתעתי. על סמך מראה הייתי ממקם אותה איפשהו בין תיאטרון לעיצוב גרפי. אבל אין לטעות בנפש היצירתית של הסנגורית לעתיד. מבחינתי שתעבוד כמפעילת בוכנות בנמל, את הנשמה הצבעונית שלה כבר איתרתי.

רעות עברה ושאלה אם אני רוצה רוגעלך משולחן הכיבודים. אמרתי שלא, "תלכי לאכול את, נדבר אחר כך!" היא הבינה את הרמז. ולמה שלא תבין. זוג בוגר הוא זוג אמיץ. בסוף חזרנו לעמדת המוצא, השעה תשע וחצי בערב, נותרה שעה עד שהשמנדריק ישחרר אותנו.

בתרגיל האחרון התחלקנו לקבוצות של חמש. אני הייתי עם מור, שאול, ריבי, והילה. ריבי היא נג"דית לשעבר בת 28-29. אחרי שהשתחררה לפני שנה טסה לפפואה גיניאה החדשה ופיג'י. הופתעתי שנג"דות בצה"ל מכירות איים בפסיפי אבל כנראה שהעולם השתכלל מאז המצאת האינטרנט. אין ספק שהשיזוף שספגה הצדיק את הטיול. הילה היא אמא לשניים, מאמנת טקוונדו בקרית אונו. רואים עליה את הכושר והחיטוב. חבורה לא רעה, למרות שאני עדיין נאמן למור כפייבוריטית שלי. אה, שאול הוא נדמה לי טכנאי של משהו. קצת מבוגר ממני, או בגילי. אם הוא בגילי אז הוא נראה מבוגר לגילו.

בתורות, אחד מאיתנו נשכב על הגב על מזרן יוגה למשך כעשר דקות בעוד האחרים עיסו אותה בחלקים שונים, ו"באהבה" כפי שהקירח ציווה. השוכב היה צריך לעצום עיניו, להנות מהמגע. בהמשך הוא היה צריך לתפוס ביד של כל מעסה ולבטא בקשה או הערה. למשל לומר "אתה מעסה אותי מצויין אבל בבקשה תלחץ חזק יותר". או "הייתי רוצה שתעסה אותי בצוואר עכשיו". המטרה ממה שהבנתי היתה ללמוד לבטא צרכים, גם במצבים אינטימיים ומביכים, ובו זמנית להביע תודה והערכה שתעצמנה את האינטימיות.

שאול היה ראשון. אני עיסיתי לו את הברך וקצת מתחתה. הוא לבש ג'ינס כך שהמגע נותר שטחי ומחוספס... אחר כך ריבי. עליתי וירדתי עם ידי לאורך זרוע שלה, מטפס עד לכתף ויורד לכף היד, מקביל לעורקים. עם הילה הרשיתי לעצמי קצת יותר. עיסיתי לה את הבטן העליונה, לא מאוד רחוק מהחזה שלה, אך חששתי מלהצפין יותר. נראה לי שהיא אהבה.

אה, שכחתי לציין. לאחר שהשוכב משמיע בקשותיו, כעבור דקותיים הוא מתבקש לומר בקול רם מה הוא מרגיש, אילו זכרונות צצים בראשו, וכל תחושה אחרת שעולה. כל אחד דיבר בקבוצה שלו (תוך כדי שהוא ממשיך לקבל עיסוי) אבל המנחה וידא שכל הקבוצות מסונכרנות וששלב הביטוי מתקיים באותו זמן. שמעתי מישהו מקבוצה אחרת צועק "אני אוהב אתכם!" רעות צעקה "הללויה באתם לי טוב!" ואת יתר הוידויים סיננתי כנראה.

כשהגיע תורי, לאחר כמה דקות של עיסוי מענג, כשהגיע השלב של הביטוי החופשי פתאום התמלאתי צער והנאה מהולים זה בזה, ודמעות הופיעו בעיניי. ציפיתי לעצור את הריגוש בשלב זה, אבל כל מה ששמעתי זה את ריבי צועקת "ספר לנו מה אתה מרגיש", את המנחה אומר "תבטאו עצמכם בכל קול אפשרי" ואת שאר היללות והשאגות מהקבוצות ליד. הדמעות החלו לנזול, ולפתע התייפחתי. והתייפחות התעצמה. האויר נעצר בגרון בעוד שמיתרי הקול הגבירו את תהודתם והבכי שלי נספג על קירות החדר כולם. מור ליטפה את מצחי. פתחתי את עיניי להיות בטוח שזו היא. גם הפעם לא התאכזבתי.

אולי זה הצער על כך שהחוויה עמדה להסתיים שעלה בי ותורגם לבכי? הילה אמרה שכולנו הופכים לתינוקות ברגע שאנו נחשפים לכאלה עוצמות של חום ומגע. לא בטוח שהיא צודקת. לא הרגשתי תינוקי בשום צורה, מקסימום אדם שנפתח לאנשים חמים. אפילו נוכחותו של שאול לא בלמה בי את רפלקס החשיפה.

באיזשהו שלב, בעודי עדיין על הגב, רעות באה ושאלה אם אני בסדר. אמרתי לה בקול שקט אך אסרטיבי "בטח, אל דאגה, תחזרי לקבוצה שלך!"

לפני שהפעילות הסתיימה רשמית המנחה השמנמן סיפר לנו על סדנאות נוספות שלו והזמין אותנו לאסוף לכיסנו כרטיסי ביקור עם כתובת אתר האינטרנט שלו. איש מודרני למרות הכל.

כולם נעלמו מהר אל חשיכת השעה המאוחרת. הילה לקחה את ריבי טרמפ לשרון. מור נאספה על קטנוע לא מזוהה ואני ורעות תפסנו מונית שירות יתומה. הגענו הביתה. הודעתי שאני לא מצחצח שיניים, רק קורס למיטה. עצמתי עיניי והמשכתי לחשוב על הלילה.

ועכשיו, למחרת, בין ביס אחד למשנהו הזכרון אכן מיוחד. אני לא צריך שיבינו אותי עכשיו, הרי מה שקרה הוא אמיתי, הוא מגע אנושי עמוק, ואינו באמת מתאייד גם אם אין המשכיות.

שמעתי את המים יורדים, רעות פרצה החוצה והתכוננה לצאת לקנות ירקות. "אז יצא לך להתגופף עם לא מעט בחורות שוות אתמול, לא פלא שאתה זורח." היא נמלטה מהר מהבית, חצי שנייה לפני שהצלחתי לבטא בפניה את זעמי.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים