ד"ר בת ציון ימיני | מוטיב הרקמה בשיר 'שמלת השבת' למשוררת ד"ר אסתר קאפח

מרצה במכללת אשקלון ובאוניברסיטת "בר-אילן". שימשה גם מדריכה פדגוגית במכללת "תלפיות" והעבירה השתלמויות מורים בלשון. ספריה הקודמים: "לעמוד במבחן הלשון" בהוצאת רכס, "אל ומאת", "הלשון בראי הטקסט" ו"בשבילי הלשון".

מוטיב הרקמה בשיר 'שמלת השבת' למשוררת ד"ר אסתר קאפח

קראתי בעניין רב את השירים של אסתר קאפח. שירים יפים ויצירתיים של משוררת שמקיפה תחומי חיים רבים ביצירותיה. בחרתי להתיחס לשיר "שמלת שבת כלה" מתוך הספר "זכוכית מגדלת", עמ' 65. ראשית אביא את השיר ואחר כך אציין מדוע בחרתי דווקא בו.

שמלת שבת כלה

הַחֲתֻנָּה קְרֵבָה, הַתְּכוּנָה רַבָּה, הַמֶּתַח בְּשִׂיאוֹ, מֵעַי הוֹמִים,

אֵין לִי בֶּגֶד רָאוּי לְשַׁבָּת כַּלָּה. אַל דְּאָגָה אֲנִי אַחְרָאִי.

אַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה מְקוֹרִית. נִקְנֶה בַּד, נְשַׂרְטֵט דֻּגְמָה,

אִמִּי תִּתְפֹּר וְתִרְקֹם שִׂמְלָה.

בִּלִּנוּ עֶרֶב בִּמְחִצַּת אִמּוֹ. מִתְפָּעֲלִים מִזְרִיזוּת יָדֶיהָ,

הָאֲמוּנוֹת עַל גְּזִירָה, תְּפִירָה וְרִקְמָה שֶׁאָרְכָה יוֹתֵר מִלַּיְלָה.

לָקְחָה מִדּוֹת וְהֵכִינָה גִּזְרָה מִנְּיָר עִתּוֹן יָשָׁן. אָמְרָה:

עִתּוֹנִים יֵשׁ לִי חִנָּם.

עֵינַי הַמִּשְׁתָּאוֹת עוֹקְבוֹת וְסוֹפְגוֹת הַשְׁקָעַת חֲמוֹת.

אֲנִי קָלַטְתִּי פְּרָט וְעוֹד בְּכַלְכָּלַת בַּיִת מְחֻשֶּׁבֶת.

הַשִּׂמְלָה מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת. לִרְקָמוֹת

תּוּבַל כַּלָּה לֶחָתָן.

המשוררת מעוררת זיכרון מאירוע מאוד משמח בחייה. היא התרגשה מאוד לקראת החתונה, ההכנות רבות, אבל משהו מטריד אותה, אין לה "בֶּגֶד רָאוּי לְשַׁבָּת כַּלָּה". החתן מרגיע אותה. הם יקנו בד ואימו תתפור ותרקום שמלה. ההמשך מתאר סצנה שונה מן המוכר ולא מובנת מאליה.

מדוע בחרתי את השיר הזה?

משכה את תשומת ליבי המילה רקמה שהיא בעיניי מילת המפתח של השיר. מוטיב הרקמה הינו מוטיב דומיננטי בשיר, והוא מופיע בו ארבע פעמים בהטיות שונות. רקמה מופיעה במקרא שתים עשרה פעמים בהקשר של לבוש מהודר, לבוש חגיגי ויקר משולב משי, אבני פוך וקישוטי זהב וכסף. הרקמה כרוכה בעבודה רבה. אמותינו בנות תימן השקיעו זמן רב במלאכת הרקמה, וכאן מתוארת עבודת יד אומנותית בהכנת שמלת הכלה לכבוד השבת המיוחדת בחייה. החמות אינה משיבה את פני הזוג ריקם ומיד נרתמת לעזרת הזוג. התגייסות זו אינה מובנת מאליה בימים כה עמוסים ולחוצים לפני חתונת הבן. מניסיוני אני מדברת – הייתי כלה, הייתי אם לחתן, הייתי לחמות. פתאום בא הזוג ומבקש בקשה שמצריכה להשקיע לא מעט זמן ומשאבים פיזיים ונפשיים. החמות רוקמת את הרקמה שהיא מעשה רוקם אומנותי. המלאכה אינה פשוטה ואינה קלה. אני יודעת זאת כי גם אמי הייתה רוקמת. זו עבודה ידנית הדורשת תכנון ומחשבה ובעיקר שעות עבודה רבות. החמות הדירה שינה מעיניה והיא נרתמה לתפירת השמלה לפי שרטוט שהכין לה בנה - חוטי כסף וזהב מלופפים בחוטי משי אדומים.

למילה רקמה יש משמעויות אחדות בשיר: החמות, תוך כדי הרקמה הפיזית, למעשה רוקמת מערכת יחסים עם הכלה שמצטרפת למשפחה שתהיה כלה טובה לבנהּ. אנו רואים כאן התהוות של רקמת יחסים טובה והדדית. חשוב לה לחמות לשמח את הכלה, חשוב לה הקשר בין שתיהן, חשובה לה שלמות המשפחה. היא משקיעה ממיטב מרצה וזורעת את הזרעים הראשונים בקבלת הכלה, זרעים שבסופו של דבר יניבו רקמת חיים נהדרת, כפי שאכן קרה. היא רוקמת חיים שישפיעו על כל המשפחה. הזוג מסתכל עליה בעיניים משתאות, והכלה לומדת ממנה רבות מעצם ההשקעה, החריצות, והזריזות. היא גם לומדת ממנה דברים מעשיים בכלכלת בית מחושבת- אותו נייר עיתון ישן שמשמש להכנת הגזרה במקום נייר מיוחד המתאים להכנת גזרה שיש לקנות בחנות.

מוטיב הרקמה שזור בשני שיבוצים מקראיים. שתי אלוזיות קיימות בשיר שלפנינו: האחת "אַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה מְקוֹרִית" המתבססת על פסוק י' ביחזקאל, פרק טז, "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי", והשנייה מופיעה בסיום השיר "לִרְקָמוֹת תּוּבַל כַּלָּה לֶחָתָן". על פי המובא במזמור מה פסוק טו בתהילים, "לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ". משמעות המילה לִרְקָמוֹת היא לחופה. בעבר החופות היו מורכבות מיריעות עשויות מעשה רקמה ומעוטרות בחוטי כסף וזהב. הכלה תובל על ידי השושבינים בתהלוכת פאר לחופה.

המפתח ליחסים אידיליים בין כלה לחמות תלוי בחמות כבר בקבלת הפנים הראשונה שלה לכלה. ואכן, בשיר זה הכלה משיבה לה אהבה. כך אפשר לנפץ סטריאוטיפ רווח על יחסי כלה-חמות עכורים. מניסיוני זה אפשרי. כחמות לעתיד יזמתי קשר ראשוני חם ואוהב עם הכלות שלי לעתיד, קשר שעומד במבחן המציאות. כאשר כלה וחמות מסתדרות ביניהן, כל המשפחה יוצאת נשכרת.

אסתר מוצאת לנכון להוסיף כי גם בן הזוג שותף. והיא מגלה כיצד: יש בשיר פרט מעניין. גם בן הזוג שותף. בצעירותו אביו רצה מאוד שילמד בישיבה. אבל לא התאים לו. "טוב, אז מה אתה רוצה ללמוד?" שאל האב בייאוש. "אני רוצה ללמוד אומנות בבצלאל". השיב הבן, וכך היה. למרות שהיה נדיר כשהמדינה עדיין הייתה בחיתוליה, שאב תימני ישלח את בנו ללמוד אומנות בבצלאל. הוא היה חובש הכיפה היחיד על ספסל הלימודים, ואכן הוא זה ששרטט על הבד את הדוגמה ועמד על המשמר שאימו תרקום במדויק על פי השרטוט שלו.

אוסיף על דברי אסתר כי באקדמיה לאומנות "בצלאל" היו סדנאות שעיקרן עמלנות ידנית, ובה שולבו צורפים עולים מתימן כבר בראשית המאה העשרים. לא היה צריך ללמד אומנות את הצורפים התימניים. הם הביאו את הידע הזה מהבית ויכלו ללמד אחרים. הצורפות היהודית בקרב יהודי תימן הייתה משלח יד מהותי בהווי חיי התרבות והפרנסה לאורך הדורות. אסיים בתקווה שתמיד יהיו יחסים טובים ובריאים בין כלות לחמיות.