ד"ר אנטון ברקובסקי| שורשי חגיגות היובל במוסקבה

יליד 1981. חוקר גאוגרפיה וגאופוליטיקה. פרסם מספר חיבורים בתחומי מחקריו. בעבר עסק בין היתר גם בגאוגרפיה תרבותית.


מבוא


החגיגות מהוות חלק בלתי נפרד מהתרבות של כל חברה אנושית, כאשר מדובר לא רק באחד ההיבטים של תרבות הפנאי. הדרישה ללחם ולשעשועים מושרשת כנראה עמוק בטבע האדם ומנוצלת היטב על ידי שליטי ההמונים: החגיגות מאז ומתמיד היוו מענה לחוסר שביעות הרצון העממי, שימשו כמוקדי שינוי חברתיים וכמנופי ההתקדמות הפוליטית. ניצול מועדי חג נהיה לאחד הכלים השמישים ביותר בידי הקבוצות השונות לצורכי התאחדות והתחברות לאומית, וכניתן לצפות הפך למשמעותי במיוחד ברגעי המשבר.

חגיגות עירוניות, כגון יובל, שמשמעותן, מבחינת הסתכלות אחורה במובן ההיסטורי, הינה עצומה, יכולות להוות מדד לגיטימי ל"בריאות" החברה, לתקינות המערכת הפוליטית/אידיאולוגית, למאבקי כוחות שמעצבים את המדינה וכו'. המשמעות הרבה ביותר מיוחסת לחגיגה בבירת המדינה: כפי שחגיגות של שלושת אלפים שנה לירושלים סימנו את "נקודת המפגש שלנו כיהודים עם שורשינו הלאומיים והדתיים, מקורות הווייתנו, זיכרונותינו, תקוותנו ותפילתנו", כך גם חגיגות של כל בירה אחרת יכולות לעשות זאת באותה המידה. חשיבותן של החגיגות אינן רק בסימבוליות רבה שמייחסים להן, אלא גם בתפקיד ההכרחי לעם ולמדינה. כדוגמה לכך ניתן לראות את החלטתו של דוד המלך "להעביר את הבירה מחברון לירושלים... ירושלים ממקדת את תודעת כל בית ישראל ומשותף לכולנו, ולא במפריד שבינינו".


בצורה פרדוקסאלית הדרך התרבותית מירושלים למוסקבה לא ארוכה כפי שנראית – ניתן למצוא קווים משותפים לא מעטים בין רוסיה לישראל. בין הבולטים ביותר: הרעיון הדומה של "הפצת האור" לכל העולם שייך לשתי התרבויות, וכמו כן גם הניסיונות הטראגיים לבצע זאת. ירושלים בשביל כל יהודי לא פחות חשובה ממוסקבה בשביל רוסי ממוצע, למרות שתל-אביב (סנט-פטרבורג של רוסים) מבטאת בצורה לא פחות טובה, או אפילו טובה יותר לעיתים, את העם ושאיפותיו המודרניות. החלום המשיחי על בניית בית המקדש השלישי במשמעותו דומה לרעיון של מוסקבה – רומא השלישית, שאומץ ע"י שלטונות רוסיה לאחר נפילתה של קונסטנטינופול...


אך גם ללא הוכחות פילוסופיות ואף מטאפיזיות מדי, אפשר להגיד שחקר של אירוע כה משמעותי וטעון משמעויות כמו יובל הבירה, יכול לספק לעיתים אבן בוחנת לחיי העיר והמדינה. זאת יכולה להיות האנליזה של "מרקם" האירועים והבעת המורשת ההיסטורית השוודית והתאמתה לתקופה, במקרה מבחן של יובל ה-750 שנה לשטוקהולם שהתרחש בשנת 2002, או ניסיון לשלב בין דיסציפלינות שונות במחקר התרבותי של "אקולוגיה האורבאנית" של סנט-פטרבורג, שחגגה את היובל ה-300 שנה בשנת 2003. בכל מקרה, האינטראקציה שבין האלמנט היסטורי-תרבותי (היובל וחגיגה) שמשתלב עם האלמנט של המרחב הפיזי (העיר) מספקת מבט נוסף על המתרחש במקום מבחינה רעיונית-תיאורטית ומוחשית-פראקטית.


בשנת 1997 חגגה מוסקבה את יובלה ה-850. האירוע התאפיין בזוהרה ראוותנית, השקעות ענק וביטא מאבקים פוליטיים נסתרים וגלויים בין השלטון העירוני של מוסקבה לבין השלטון הפדראלי של רוסיה. במהלך ארגון החגיגות ובאירועים חגיגיים עצמם נעשה שילוב של מוטיבים רבים המבוססים על התפיסות מיתיות/היסטוריות של העיר. למרות בואו של העידן הדמוקרטי החדש, בחגיגות היובל היה ניתן לראות בבירור את אותם המרכיבים הבסיסיים, אשר היו אופייניים גם לחגיגות עירוניות מתקופות היסטוריות מוקדמות יותר. בין היתר, בתיאור החגיגות נעשו הקבלות מעניינות עם יובל הסטאליניסטי של שנת 1947 ואף עם האירועים החגיגיים הרשמיים מתקופת הקיסרות הרוסית.

מקורות החגיגה הרשמית ברוסיה


ההיסטוריה של החגיגה הרשמית, כלומר המדינית ו"המודרנית" של רוסיה, התחילה בשנות שלטונו של צאר-רפורמאטור הרוסי – פטר הראשון, החל מסוף המאה ה-XVII תחילת המאה ה-XVIII. לפניו נחשבה החגיגה לאקט דתי, משולב עם מסורת כנסייתית האורתודוקסית ובשום פנים ואופן לא מתנגדת לה. למרות שלחלק הגדול מן החגיגות הללו היו שורשים פגאניים, שהשתמרו עוד לפני תקופת הנוצרות, הן נטמעו בתוך התרבות הרוסית כתוצאה מכיבוש ע"י הזרים, כמו גם כתוצאה של התפשטות הטריטוריאלית המתמדת של רוסיה ושליטתה על אוכלוסיות לא סלאביות או לא נוצריות. שילוב של מסורות וחגים סלאביים, שמעליהם הולבש המורל הנוצרי-ביזנטי, בתוספת משמעותית ובלתי מבוטלת של תרבות לוחמנית של מונגולים ועוד הרבה אחרים אך לא פחות משמעותיים – כל אלה יצרו את התרבות האוטנטית וה"אסיאתית" של רוסיה.


את "הערכים האירופאים" דאג להשליט פטר הראשון. בין היתר הוא אחראי על כך שהחגיגה עירונית המודרנית נושאת מאפיינים בולטים שמוכרים כיום ברוסיה ובאירופה כולה. "בתקופה הראשונית של שלטונו תרבות החגיגות של העיר הרוסית נשאה אופי מגוון. מצד אחד, התפתחה הפרקטיקה של חגיגה בעלת תסריט אירופאי, מצד שני – הצאר-רפורמאטור ניסה לחסל את המסורת של חגיגות כנסייתיות-אזרחיות"[1]. מתחילת דרכו הצאר הצעיר היה סובלני כלפי הקנונים העתיקים של החגיגות הרשמיות, אך יחד עם זאת ניסה לשלב אותם עם ה"חידושים" החילוניים ומערב אירופאים. ב 19 בפברואר שנת 1693 הוא מכניס לתוך תהלוכה דתית של "טקס יום הדין" את האלמנט הוויזואלי החילוני, שיתפוס את המקום הכבוד בכל אירוע חגיגי רשמי ברוסיה לאורך כל ההיסטוריה, ויהיה האהוב ביותר – זיקוקים. בסוף יולי 1693 פטר הראשון מבקר בשתי ערים הצפוניות – חולמוגורי וארחנגלסק. שם, הרחק מהבירה, לטקס קבלת השליט נוספו פריטים לא מוכרים עד אז – חצוצרנים, ירי וזיקוקים מתותחים ורובאים. בנוסף לכך, לראשונה נעשה שימוש בסימבוליקה המדינית – פטר העניק לארכיבישוף אפאנאסיי את דגליהם של רוסיה וירושלים[2].


הרפורמה הכנסייתית – הגבלת השפעתה של כנסייה, שבהדרגה הונהגה ע"י הצאר, שיחקה את התפקיד המשמעותי ביותר בויתור על מסורות החגיגיות העתיקות. המדינה הצנטראליסטית, כפי שאותה רצה לעצב פטר, שמנהיגה לא היה כפוף לשום מורות דתית, השרישה את כוחה בפולחן החדש, שאת דוגמתו ראה הצאר כשהשתתף ב"משלחת הגדולה" למדינות אירופה בשנים 1696-1697. הביקור במדינות הנאורות כמו הולנד, דניה, אנגליה ואחרות השפיעו על פטר והצעיד אותו בדרך המלך לקראת הרפורמות ששינו בצורה דרסטית את המדינה הרוסית. אודות לפטר נוצר מצב פרדוקסאלי לכאורה של שילוב האלמנטים הקרנבליים העממיים של מערב אירופה, שבמקורם הביעו את החופש מהשלטונות והכנסייה, אל טקסיה הרשמיים של המדינה, דבר שהתבצע דווקא ע"י שליט, שריכז בידיו הן סמכות מדינית והן כנסייתית עליונה. למרות זאת, ההוכחה הברורה שהמעבר ל"תסריט האירופאי של החגיגות הרשמיות", בעל אלמנטים קרנבליים רבים, התבצעה עוד קודם לכן נמצאת בתיאור האירועים של החגיגות במוסקבה מ 30 לספטמבר 1696, שסימלו את כיבוש עיר אָזוב מידי הטורקים. החגיגות כללו: תהלוכה של אנשי צבא, של קורפורציות חילוניות וכנסייתיות, ביצוע המנונים ואודות (פנגיריקים), מוסיקה, ירי מתותחים. כל המשתתפים בתהלוכה עברו מתחת ל"קמרון הניצחון", שנבנה במיוחד בשביל הטקס על גשר קאמניי ("גשר האבן"). מארגני החגיגה (שבראשם כמובן היה פטר) השתמשו באלמנטים תיאטרליים: כך, למשל, לראשונה בטקס רוסי רשמי הוזכרה "השפלת הסמלים המדיניים והצבאיים של האויבים" – דגלים טורקים נמשכו בתוך האפר והבוץ לאורך כל מסלול של התהלוכה (אותה המסורת נשמרה עד לשנת 1945- ב"תהלוכת הניצחון של המלחמה הפטריוטית הגדולה" התמונה חזרה על עצמה בווריאציה קצת אחרת עם דגליה של הגרמנייה הנאצית). כמו כן, למרות ההשתתפות הפעילה של אנשי הכנסייה בטקס, "הסימבוליות הפגאנית" הייתה על עליונה: דיוקנותיהם של אלים רומיים (הרקולס, נפטון, מרס), מעל לקמרון הניצחון הוצב מגן הראלדי עם הנשר בעל שני ראשים עם שלושה כתרים. בתחתית המגן הייתה רשומה כתובית ברוסית "הגעתי, ראיתי, ניצחתי"[3] (האלוזיה המתבקשת עם רומא הייתה ברורה ביותר).


כפי שניתן לראות, החגיגה הרשמית הרוסית הפסיקה להיות אוטנטית-עצמאית כבר מסוף מאה ה-XVII. ממשיכיו של פטר לעולם לא חזרו למסורת הקודמת של החגיגות (להוציא מקרים בודדים של שימוש בקנונים עממיים למטרת תיאטרליזציה). לפחות בתחום הזה אירופה השתלטה על התרבות הרוסית כמעט במלואה. הקיסרים הרוסים הפנימו בכלליות את האטיקט המערבי ולפי האופנה שינו את מנהגיו של החצר. במהלך המאה ה-XVIII רוסיה מושפעת מתרבות גרמנית וצרפתית, בתחילת מאה XIX, כתוצאה ממהפכה הצרפתית, הדגש הושם על התרבות הבריטית וכך הלאה. התסריט של החגיגות הלכה והשתכללה; כמובן היו תקופות של "שפל", כמו בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון ("הז'נדרם של אירופה"), כאשר צנזורה מדינית דיכאה את כל מה שהיה אפשר והחגיגות היו צנועות להפליא, היו גם "תקופות שמחות" – שלטונו של אלכסנדר השני, שבנוסף היותו "ליברל" ו"משחרר האיכרים", זכה גם לניצחונות צבאיים רבים. בכל זאת, הרצינות שבה התייחסו הצארים אל החגיגות הייתה קיימת לאורך כל קיומה של הקיסרות ושושלת רומנוב. שום "רוח התקופה", "רפורמות", או אופנה חולפת לא יכלו לפגוע במתכונתן או במעמדן. כך, עוד בשנת 1892, לאחר תזכורת של העיתונים על היובל הקרב ובא של מוסקבה (שהיא איננה בירתה של רוסיה), הצאר אלכסנדר השלישי (אביו של ניקולאי השני) התייחס בצורה הבאה: "ב 24 במרס, לאור החגיגה המיועדת של 750 שנה למוסקבה, כפי שצפה העיתון "צארסקייה אובוזרנייה", הוד מלכותו כתב שאי אפשר להרשות שום יובל של מוסקבה – אסור לתת לעיתונות ול"צעקנים" להחליט בקשר לחגיגות כלל רוסיות אלו"[4]. אלכסנדר השלישי נפתר בשנת 1894 ולא יכול היה לתת את ידו בארגון היובל "הכלל רוסי" המוסקבאי. עם זאת, יורשו, באופן פרדוקסאלי, לא היה בולט ומוצלח במיוחד בזירה של חגיגות רשמיות.


התקופה הסובייטית, שבאה בעקבות המהפכה הקומוניסטית של שנת 1917, הכניסה את התיקונים משלה לחגיגות הרשמיות, כאשר המחסור באירועים החגיגיים הורגש גם מבחינה איכותית וגם מבחינה הכמותית. משלושים החגיגות הרשמיות של תקופת הצארים, הממשל החדש ירד לשמונה, חגי השלום השתנו לחגי מהפכה, אך המעבר התרבותי מלווה בטרור, השלטת אתיאיזם ומלחמת אחים, היה מהיר יחסית. כבר בשנות 1920-1930 לוח השנה הרוסי היה עמוס בחגיגות. השנה של החיים הסובייטיים הוכתבה ע"י אירועים חגיגיים: שבע בנובמבר - יובל מהפכת אוקטובר הגדולה, ראשון במאי (יום הסולידאריות של הפועלים), יום החוקה והרבה אחרים[5]. כל אלה לווו באקטים וטקסים סימבוליים, שדרשו ארגון והיו מצריכים לא מעט השקעה, גם בזמן וגם בכסף. למרות המחסור התמידי באמצעים, הון ענק הופנה לביצוע של החגיגות הרשמיות. החל מיובל של עשר שנים למהפכה (1927) ותוכנית החומש הראשונה, הצטיירה הקבלה מתמיה של שתי התופעות: יחד עם הקצב קדחתני של מודרניזציה, תיעוש וקולקטיביזציה ארעה "פריצה אמיתית של החגיגות"[6]. "יחד עם הטרור הגדול התבצעה ההצגה העצמית של המציאות הסובייטית בתור חג"[7].


לחגיגה הסובייטית היה תפקיד מובהק של דחיפת והוצאה מחוץ לתחום של "מרכיבי אוכלוסייה בלתי ראויים". יעדיהם של החגים היו בחיזוק השלטון, בהגברת הלגיטימציה ולויאליות של האזרחים בזמן המשבר של סטרוקטורות חברתיות. המרכיב הבולט של החגיגה הרוסית בתקופתו של סטאלין היה קולקטיביות מוחלטת. "הוא (סטאלין) יסד מדינה קולקטיבית. הכל בצורה קולקטיבית. קולקטיב במקום העבודה ובבית, הרי רוב הדירות היו קומונאליות (משותפות). קולקטיב בחופש ובפנאי – טיולי טבע בימי ראשון. חגיגות קולקטיביות – יום הכורה, יום הבנאי, יום העובד של תעשיית המתכת... לכל המקצועות היו חגיגות משלהן, כדי שהקולקטיבים באותו היום יוכלו לחגוג יחד. בכל רחבי המדינה הוא פותח את ה"פארקים של התרבות והפנאי". כאן, תחת הדרכתם של "משעשעי ההמונים" (בעלי מקצוע המיומנים למטרה ספציפית לנהל את הפנאי של האזרחים), האנשים יכלו לשמוח, כמובן גם במסגרת הקולקטיב"[8].

החגיגות מהוות חלק האינטגראלי ובלתי נפרד מהאידיאולוגיה השולטת. הן חלק מחיי היום של המדינה, החלק השמח, שאין בו רדיפות ומעצרים הנפוצים בחיי לילה. הן מבטאות את האמירה המפורסמת של המנהיג: "החיים הפכו לטובים יותר, לשמחים יותר". "בשיא הטרור, בשנת 1938, במוסקבה ב"פארק התרבות והפנאי המרכזי" התקיימו הקרנבלים של הקולקטיבים הפועלים. מיליוני בני אדם היו חוגגים בשמחה וחוסר דאגה"[9]. אך החגיגות אינן כלי סובייטי "טהור" מבחינת מוצא. יחד עם החידושים של "החברה הסוציאליסטית", המתבונן בחגיגה הסובייטית יכול לזהות את "הארכאיזמים המועילים" – שרידי הטקסים של התקופת הצארים. במקום תהלוכות הכנסייה, או אנשי החצר, הכיכר האדומה מארחת את שלושת התהלוכות השנתיות המסורתיות: תהלוכה צבאית, תהלוכת הספורטאים ו"תהלוכה האווירית". בהעדר גיבורי המלחמה מכבדים את "גיבורי העבודה".[10] במקום סמלי שלטון של המלוכה והמגנים השמימיים עליה, העיר מכוסה ב"תעמולה המוחשית והמונומנטאלית" – פסליהם של מכונני המשטר: לנין וסטאלין, של "קדושים מעונים" שמתו בלחימה: פבליק מורוזוב, שלפי מיתוס סובייטי נרצח ע"י איכרים בורים שהתנגדו לקולקטיביזציה, או סרגיי קירוב, שלפי התעמולה הרשמית נהרג כתוצאה מקשר של טרוצקיי-זינובייב. כמובן, שלא נעלמו לשום מקום הזיקוקים – השעשוע כל כך אהוב ע"י ההמונים.

עם עלייתו של חרושצ'וב, למרות ביטול פולחן האישיות, האופי והטקסים של החגיגה הרשמית מימי סטאלין לא זכו להרבה שינוים. הוחלפו רק הדמויות הנקובות על הדגלים והסיסמאות שעל הפלקאטים. עד 1991, ואפילו אחרי כן, חגיגת הראווה הקולקטיבית המאורגנת והסובייטית הצליחה לשרוד ללא מוטאציות דרסטיות. רוסיה הדמוקרטית מצאה את עצמה במצב אידיאולוגי לא קל, אך לא מיהרה להיפרד ממסורות העבר. השליטים החדשים-ישנים של המדינה רק מהלו את טקסי העבר בטקסי העבר העתיקים יותר – חגי וטקסי הכנסייה הפרבוסלאבית שוב מצאו את מקומן בלוח השנה והתרבות הרוסית. נוכחותם של אנשי דת בכל אירוע רשמי ("החל מיום הצבא האדום" ולסיים בטקס השבעה של הנשיא) נהיה לאופנתי.


הניסיון להחזיר את הסדר (כלומר לשוב למנהג קבלת ההוראות המפורטות מלמעלה) יבוא בעידנו של פוטין – לא הרבה אחרי היובל הרשמי של 850 שנה למוסקבה, היובל ששילב בתוכו לא מעט אלמנטים מעניינים ופרדוקסאליים.

הולדת מוסקבה - סמליות, תיארוך ומיתוס

בשנת 1997 חגגו את היובל האחרון (של 850 שנה) ליסודה של מוסקבה. אומנם, ברור שלמספרים האלה צריך להתייחס במידה רבה של סקפטיות – כל התיארוך מבוסס על ערכים שמופיעים ברשומות עתיקות, או לא כל כך עתיקות, כאשר חלקן זוהו בתור "זיופים" וחלקן דווקא נתפסו כאמיתיות. אך בכל זאת רצוי לבדוק מתי ומאיזה נסיבות נוצרה מוסקבה, מה מהווה מקור למיתוסים מכוננים של המקום ומה בדיוק היו חוגגים מאות שנים אחרי.


קיימות כמה אגדות ומיתוסים שמספרים על יסודה של העיר. הגרסה המדעית הרווחת (והיבשה יחסית) טוענת: "הידיעות הראשונות על עיר מוסקבה הן מרשומה אחת המונה את מוסקבה במספר העיירות החדשות של אדמת רוסטוב שצצו בימי נסיכותו של יורי דולגורוקי. מעניין הדבר, שהעיירה זו מופיעה לראשונה בסיפור הרשומה, כשהיא מוגדרת כנקודת גבול בין חבל סוזדאל הצפוני וחבל צ'רניגוב – סווארסקי הדרומי. לכאן קרא יורי דולגורוקי (אחד מאבות המייסדים הפוטנציאליים של העיר) בשנת 1147 לראיון את בעלי בריתו סוויאטוסלאב אולגוביץ' נסיך נובגורוד – סווארסקי, בשלחו לאמור לו: "בוא אליי, אחא, למוסקבה"... למחרת בואו של סוויאטוסלאב ערך בעל הבית לאורח "סעודה הגונה" וכיבד יפה את בניי לוויתו... בשנת 1156, אומרת הרשומה, "יסד הנסיך יורי דולגורוקי את העיר מוסקבה, למטה משפך ניאגלינאיה (הנהר), כלומר הקיף את חצרו שעל נהר מוסקבה בקירות עץ והפך אותה לעיר"[11]. כבר כאן אפשר לשער, שאם הנסיכים קבעו את מוסקבה כמקום פגישתם, אז העיר הייתה קיימת קודם לשנת 1147 המקובלת, שזה גם די מתאים מבחינה ארכיאולוגית – לפי טענת ראש המכון הארכיאולוגי של מוסקבה אלכסנדר ווקסלר – הממצאים מצביעים על כך שההתיישבות באזור מוסקבה התחילה באמצע השני של המאה ה-9 [12].


ניתן למנות שמונה אגדות עיקריות שמספרות על יסודה של מוסקבה [13], כאשר לארבע הראשונות, שנרשמו במאה ה-XVII, לפי הוראתו של צאר אלכסיי מיכאיילוביץ' (אביו של פטר הגדול), קיימים מכנים משותפים דומים רבים. באותם הימים כמה "חוקרים" שונים עסקו בחיפוש והבעה בכתב של הסיפורים שבעל פה, כאשר המפורסמת והמפורטת ביותר היא המעשייה על אותו הנסיך יורי דולגורוקי ו"בויארין" (שליט מקומי) סטפאן קוּצ'קא – האגדה שעל דעת רבים גם האמינה ביותר [14].

הנסיך, החזון המסתורי ונקמת הדמים

בשנת 1158(!) הנסיך יורי נסע מקייב לוולדימיר. כשהגיע לאזור ביצתי הבחין "בחייה ענקית ומוזרה. היו לה שלושה ראשים ופרווה ססגונית, בעלת צבעים רבים... כשהראתה את עצמה לאנשים, החיה המסתורית נמסה ונעלמה, כאילו הערפל של הבוקר". לפי בקשת יורי, הפילוסוף היווני פירש את החזון כך: "תקום העיר הענקית המשולשת, ותתפשט סביבה מלוכה ענקית. הססגוניות של הפרווה מרמזת על האנשים מכל האומות והעמים שיבואו למקום הזה". הנסיך המשיך בדרכו וראה את מוסקבה שאז הייתה תחת שלטונו של קוצ'קא. יורי החליט להישאר בעיר, אך קוצ'קא "לא נתן לנסיך את הכבוד הראוי לו"[15]. הוא סירב להכניס את הנסיך עם אנשיו למוסקבה ובסופו של דבר אף התמרד. דולגורוקי הורה לאנשיו את "בויארין לתפסו ולהמיתו"[16]. לאחר קרב קצר קוצ'קא עם אחד מאנשיו – "אלוף" בוקאלה (לפי הגרסה אחרת של האגדה בוּקאלה היה סגפן מתבודד שחיי ליד מוסקבה[17]) הצליח להימלט ליערות, אך נתפס ואכן נרצח ע"י חייליו של יורי. מוסקבה הפכה לחלק מאדמותיו של הנסיך "דולגורוקי" –בהחלט "ארוך ידיים" בתרגום מרוסית של כונויו. הילדים של קוצ'קא נשבו, אבל יורי לא האשים אותם בפשעיו של אביהם. בתו של קוצ'קא – אוּליטא התחתנה עם בנו של יורי – אנדריי בוגולובסקי; הבנים – יאקים ופטר – הפכו למשרתיו.


אחרי מותו של דולגורוקי, אוּליטא נפגשת עם בוקאלה הזקן, שמספר לה על נסיבות רציחתו של קוצ'קא. היא מעבירה את הסיפור לאחיה, שמחליטים לנקום בדם על רצח אביהם – להרוג את נסיך אנדריי. הנוקמים אכן מצליחים – אנדריי נרצח לאחר רדיפה ממושכת, אך משרתו של אנדריי – דוד – מצליח להגיע לאחיו של אנדריי - דניאל (דמות מדומה) ולבקש עזרה. דניאל עם צבאו מגיע למוסקבה, ותושביה מסגירים את הרוצחים. הפושעים מוצאים להורג וגופותיהם בתוך התיבות (ארונות) מושלכים לאגם הסמוך. אותם הארונות עד היום עולים ממעמקים אל האור "כי את הרעים שכאלה לא האדמה ולא מים אינם מוכנים לקבל". ומה עם דניאל? הנסיך מחליט שלא לחזור לקייב נחלתו והופך לנסיך מוסקבה החדש [18].


מכל האגדות על יסוד העיר, למרות התעלולים כמעט גותיים, זאת האמינה ביותר, כי אינה נוגדת את רוב "העובדות". בין רוצחיו של אנדריי בוגולובסקי הרשומה אכן מזכירה את יאקים ופטר מבית קוצ'קא. שנית, מיתוס עתיק ימים נשמר באזור עיר וולדימיר, הטוען שבאגם "פלאבוצ'י", שליד העיר, נמצאים הארונות של אחים קוצ'קא, שנרצחו ע"י נסיך ווסוולוד "הקן הגדולה" [19]. בנוסף, ברשומה קיימת הערה על כך שמוסקבה בעבר נקראה "קוצ'קוב" [20]. במאות XIV – XV הרשומות קוראות לאחד האזורים במוסקבה "שדה קוצ'קא" (מדובר על אזור שער סְרֵטֶנְקה, צ'סטיה פרודי, כיכר לוביאנקה). את נקודת התורפה הבולטת ביותר של האגדה ניתן לזהות - נסיך יורי דולגורוקי נפתר בשנת 1157, כלומר שנה לפני המאורעות המתוארים.


יחד עם האגדה על יורי דולגורוקי, נרשם סיפור דומה, שלפיו מוסקבה נוסדה ע"י בנו של אלכסנדר נבסקי – נסיך דניאל, שגזל את אדמותיהם של אותו קוצ'קא שהוזכר לא פעם קודם לכן. גם בגרסה הזאת ילדיו רוצחים את הנסיך... החזון המיסתורי הוזכר באגדה נוספת שנרשמה באותה התקופה. מסופר בה גם על דניאל, אך בן איוון (כלומר אינו בנו של נבסקי). בדומה ליורי דולגורוקי, דניאל מקים את העיר במקום בו נתגלה לו וקורא לה מוסקבה.


הסצנה של רצח אנדריי בוגולובסקי קיימת בסיפור אחר שאין לו כל קשר לאגדה של דולגורוקי וקוצ'קא. כאן לא מוזכר שם הנסיך, אך נאמר שהרוצחים נשלחו ע"י אשתו הבוגדת. מיד אחרי הרצח אחיו של הנסיך מופיע בתמונה, מחזיר את הצדק על קנו, ובמקום בו נעשה הפשע מקים את העיר – "ליד כפרים אדומים (ברוסית – גם יפים) שעל מוסקבה-הנהר" – וקורא לה מוסקבה[21].

רשימת מקורות


[1] Kotlyarchuk, A., Prazdnichnaia kultura v gorodach Rossii I Belorussii XVII veka, Rossiiskaia academia nauk, St. Petersburg (2001), p. 176 [2] Kotlyarchuk, A., Prazdnichnaia kultura v gorodach Rossii I Belorussii XVII veka, Rossiiskaia academia nauk, St. Petersburg (2001), p. 177 [3] שם, עמ' 181-185 [4] Bogdanovich, A., Tri poslednich samoderjza, Novosti, Moscow (1990), p. 190 [5] Shamshur, V., Prazdneztva revoluzii. Organizazia i oformlrnie sovetskich massovich torjestv Belorussii, Minsk (1989), p. 115 [6] Clark, K., Petersburg, Crucible of Revolution, Cambridge (1995), p. 243 Izbrannie proizvedenia: Ispanskii dnevnik, Moscow (1957), 3-d volume, p. 9 [7] Kolzow, M., , [8] Radzinsky, E., Sochinenia v semi tomach, volume 2 – “Stalin” , Vagrius, Moscow (1998), p. 417 [9] שם [10] Radzinsky, E., Sochinenia v semi tomach, volume 2 – “Stalin” , Vagrius, Moscow (1998), p. 416 [11] קליוצ'בסקי, ו., דברי ימי רוסיה מראשיתה עד 1598, תרגום של וולפובסקי מ., הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב (1968), כרך א', עמ' 202 [12] Filimonova, A.,”Glavnii archeolog nakinul Moskve 50 let”, Izvestia (30.08.02) [13] Minz, A., “Kollekzia legend ob osnovanii Moskvi”, Istoria (№29/2001) [14] Zabelin, I., Istoria goroda Moskvi, Moscow (1990), pp. 22-47 Adulaev, E., Zabusov,V., Morozov,A., Suchov, V., Istoria Moskvi XII-XX veka, Moscow (1997) [15] [16] שם [17] Malinovsky, A., Obozrenie Moskvi, Moskovskiy Rabochiy, Moscow (1992), p. 5 [18] Muraviev, V., Moskovskie predania i bili, Moscow (1988), pp. 5-14 [19] Latisheva, G., Rabinovich, M., Moskva i Moskovskiy krai v proshlom, Moscow (1973), pp. 50-53, 55-57 [20] מתוך אוסף כללי של רשומות רוסיות: Polnoe sobranie russkich letopisey, Moscow (1962), 2-nd volume, p. 60 [21] Rabinovich, M., Pervoe o Moskve, Detskaia literatura, Moscow (1965), pp. 4-6

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים